פורום אוצר החכמה

יש שפירשו בענין הליכת בלעם לקלל את ישראל, דבאמת לא היה הכרח להפוך את מילותיו של בלעם לברכה, יכול היה בלעם לקלל ולומר מה שהוא רוצה, והקב"ה יעשה מה שהוא רוצה, ולא היו קללותיו של בלעם פועלות כלום, אלא שכמו שאדם איננו מוכן שיאמרו רעה על אביו, הוא לא מסוגל לשמוע מילה רעה על אביו, כך הקב"ה רצה להראות את אהבתו וחיבתו לישראל, שהוא לא נותן לבלעם לומר אף מילה רעה על ישראל.

ראיתי מציינים לאור החיים הק', האם ידוע מקורו טהור, או באחד מספרי רבותינו?

יהושע פרק כד פסוק ט - י
(ט) וַיָּ֨קָם בָּלָ֤ק בֶּן־צִפּוֹר֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א לְבִלְעָ֥ם בֶּן־בְּע֖וֹר לְקַלֵּ֥ל אֶתְכֶֽם:
(י) וְלֹ֥א אָבִ֖יתִי לִשְׁמֹ֣עַ לְבִלְעָ֑ם וַיְבָ֤רֶךְ בָּרוֹךְ֙ אֶתְכֶ֔ם וָאַצִּ֥ל אֶתְכֶ֖ם מִיָּדֽוֹ:
וכן מבואר בברכות ז. שהיה ממשות בקללות.

עי' רמב"ן שם כ"ב כ, שבודאי לא היה יכול להשפיע נגד רצונו ית'.
וכן כתב שכל העניין של הברכות והנבואות היו לכבודם של ישראל
(וע"ע שם כ"ב י"ג וכ"ג ט"ז), וכן ביאר שהקב"ה לא רצה שיקלל את ישראל רק שיברכם מלכתחילה.
אבל למיטב זכרוני לא כתב שסיבת מניעת הקללה היה שלא רצה לשמוע דבר רעה על ישראל.
והעולה מכל דבריו בפרשה ההוא, מקור גדול לחלק מדבריך אבל לא לכל דבריך בדקדוק.