פורום אוצר החכמה

ידוע מ"ש בתרגום עה"פ ויהי אדם לנפש חיה, דהיינו רוח ממללא,
ושמעתי דאיתא בחז"ל דהיינו בתורה ובתפלה,
אשמח למצוא מקור הדברים

אולי הכוונה לזוהר תזריע מו, ב, ובנוסח אחר לעמוד זה שישנו בהוספות שבסוף הזוהר בעמ' שא א/ב "בכל זמנא דבר נש אזיל באורח קשוט ופומיה ולישניה ממללן מלין קדישין בצלותא באורייתא האי נשמתא אתדבקת ביה רחימא הוא דמאריה כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב לעילא ותתא ושכינתא קדישא שריא עלוי, ודא היא דסלקא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידהא, ועל דא אתקרי רוח ממללא דהא כל שאר נפשתאן לית לון רשו למללא קמי מלכא בר האי".

קודם כל הזוהר בשני המקומות מדבר על רוח ממללא למלל קמי מלכא קדישא. ובתזריע דף מו, ב אומר שהכוונה הן למטה והן למעלה "ההוא רוחא ממללא דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא וכולא בקדושה" ולמשל מדבר שם על למלל דברי תוכחה להחזיר אנשים בתשובה.

ובהוספות מוזכר גם להדיא תפילה ותורה [יש לדייק גם את סדרן, שהזכיר קודם תפילה ואח"כ תורה].

וכלל הדברים מובן, שאותו כוח הדעה ודיבור שנתהווה באדם בנפיחת נשמת חיים מהקב"ה, [ובאונקלוס מדייק יותר: והוות באדם לרוח ממללא, אותה נשמה עצמה כשנכנסה בגוף - הביטוי שלה כעת הוא דעה ודיבור. דוק והתבונן בזה], דעה ודיבור שנתהוו באדם באופן של "הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו" (רמב"ן) כי נופח בכוח ומפנימיותו, ודאי שלא נועדו לדעת את דברי העולם סתם ולפטפט סתם, אלא להכיר ולדעת את בוראו מי שאמר והיה העולם, לדעה את ה' הוא האלקים, והדיבור לדבר באותיות שנבראו בהן שמים וארץ, לדבר אל ה', לפני ה', ובדברי ה'.

ורק אח"כ חטא אדם ובחטאו ההוא נשארה קליפה של אדם, שיש לו דעה ודיבור, שעוסקים שניהם בקליפת העולם. וכו' וכו'.

תודה רבה
אני ישמח לעוד מקורות שדנו בנושא
בעצם השאלה היא מה היא מעלת ה'מדבר' (דצח"מ) אם היינו בכל 'דיבור' או דוקא בד"ת ותפלה.

ברור שגם עצם הדעה והדיבור הן מעלה שיש באדם על הבע"ח. עצם הדעה והדיבור ודאי נעלות, והן "תכונות" שמיוחסות [בהקבלה וכו'] לקב"ה, ועובדה היא שעל ידן האדם שולט בבע"ח וכבש את הארץ, ומשיג ענייני חכמה וכו'. אז כמעלה - זו מעלה.

אבל האם זו ה-מעלה של המדבר? האם עבור זה נברא? האם עבור זה ניתנה בו המעלה ההיא? להחכים בענייני טכנולוגיה ולדבר על מציאות הגשמית של העולם? האם עבור זה נתהוו בו הדעה והדיבור באופן של וייפח באפיו נשמת חיים דוקא? האם אותן דעה ודיבור המיוחסות לקב"ה הן ענייני קליפת/חיצוניות העולם? האם דעה ודיבור בענייני העולם הן ההקבלה וה"הליכה בדרכיו" של הקב"ה שיודע ומדבר? לא נראה.

ומשכך, יתכן שברוח ממללא שאינה מסוג "כולא בקדושה" הוא עוד יורד בדרגתו מתחת לבע"ח. ומעלתו הופכת לחסרונו. ובשני אופנים:

א. ע"ד דברי חז"ל בכ"מ שת"ח שאין בו דעת בהמה [חיה, חסרת דעת] טובה הימנו ונבלה [מתה, חסרת חיים] טובה הימנו. כי לבהמה אין דעת, ואין לה חיי עולם, ולו אין דעת ולא חיי עולם [כי נפשו של אדם חיה שבכולן במה שנתווסף בו דעה ודיבור, וכאונקלוס כנ"ל והוות באדם לרוח ממללא, כ"כ רש"י בביאור הפסוק ויהי האדם לנפש חיה על פי אונקלוס לרוח ממללא], אבל לבהמה לא יכול להיות אלה - ולו יכול להיות אלה, והוא מאבד את הפוטנציאל הזה, ולכן הוא גרוע מבהמה.

ב. יכול בכוח דעתו ודיבורו להשחית ולהרשיע [למטה ולמעלה] מה שלא יכול שום בע"ח.

ובעצם אלה דברי הזוה"ק שם, שכשמדבר דיבורין בישין - תחת מה שיכול להיות רוח ממללא כולא בקדושה קמי מלכא קדישא שעבור זה קיבל נשמה - החורבן הוא גדול מאד. [וכעין דברי הנפה"ח בתחילתו על הרהורי עבירה קשים מעבירה, כי נחשב פוגם בקודש הקודשים לפני ולפנים].

דרופתקי דאורייתא כתב:ידוע מ"ש בתרגום עה"פ ויהי אדם לנפש חיה, דהיינו רוח ממללא,
ושמעתי דאיתא בחז"ל דהיינו בתורה ובתפלה,
אשמח למצוא מקור הדברים

יש לעיין בספר תורה שלמה ח"ב על אתר. אם יש חז"ל דברי על הפסוק, מסתמא הוא יביא אותו.

שמעתי ממו"ח שהזכיר כמה פעמים בסגנון כזה:
הלא הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" - דמתרגמינן "לרוח ממללא" - נאמר עוד לפני יצירת האשה. ואם כן - עם מי היה לו לדבר? רק עם הקב"ה!
ולא שאלתיו מה מקור דבריו.

עזריאל ברגר כתב:שמעתי ממו"ח שהזכיר כמה פעמים בסגנון כזה:
הלא הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" - דמתרגמינן "לרוח ממללא" - נאמר עוד לפני יצירת האשה. ואם כן - עם מי היה לו לדבר? רק עם הקב"ה!

או עם הנחש...

[אגב, ברש"י, אף בהמה וחיה נאמר בהם נפש חיה, אלא שנפשו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודיבור. ומה עם הנחש?].