פורום אוצר החכמה

כתב חד מקמאי:

ולכן נהגו החתנים להתענות ולטבול קודם שיכנסו בחופה, דומיא לאדם ביום הכפורים, דכתיב בו: "לפני יי אלהיכם תטהרו".

מישהו מכיר את המנהג?
(חיפשתי רק מעט)

בספר 'יום החופה' להגה"צ רבי דניאל פריש זצ"ל (פ"ב סעי' טו, עמ' כה) הביא בזה ממש"כ רבי רפאל מילדולה זצ"ל בספרו 'חופת חתנים' (סי' ו) שכתב בזה"ל:

מה טוב ומה נעים ביום קדוש כזה שיטבול החתן במקוה טהרה, להתקדש בקדושה יתירה, לרחוץ ולהטהר ולהשליך מעליו כל זוהמתו ומחשבותיו והרהוריו אשר לא טובים כו', ויתוודה בתוך המקוה בדמע כי הוא עזר להועיל לו לסלק החיצונים מעליו.

ותדע ותבין כי המקוה היא סיוע גדול לקניית הנשמה, וכשיוצא מן המקוה הרי הוא כבריה חדשה. ותכוין לפשוט מעליך כל הרע שהיה בך עד עכשיו, ותכוין שאתה מקבל עליך להתנהג בקדושה וטהרה כל ימי חייך לפי תורתינו הקדושה.

ועוד הביא שם מילקוט מעם לועז (דברים כב, יג) שכתב שהטבילה תהיה קודם שמתפלל מנחה ומתוודה, כמו בערב יו"כ. ועוד הביא מסידור אור לישרים (כתר נהורא) שהביא תפילה שיאמר קודם שנכנס לטבול במקווה. יעויי"ש עוד ותמצא נחת.

תודה רבה.
המקורות מאוחרים למדי.

ראיתי מציינים לטעמי מצוות לר' מנחם הבבלי מ' רכ"ו.

ועדיין הדברים מאוחרים לקדמון הנ"ל, לא רק מצד זמן האומרם אלא גם מצד ענינם (בהשפעת הקבלה, ולא מטעם תשובה).

כף החיים פלאג'י הביא מתד"א. ועיין בספר הגימטריאות (עמוד תשיג) ולפי הערות הרב המו"ל שם [עיין במיוחד הערות 11 ו20] משמע שכוונתו גם על הטבילה של החתן לפני החופה והוא ציין לעוד מדרשים שם ולכאורה כולם יתבארו ככה לפי דבריו. וכן עיין בספר קושיות עמוד כא.

מנהג נפוץ מאד. שמעתי שהגר"מ פיינשטיין זצ"ל התנגד והורה לתלמידיו שלא לנהוג אותו. הוא חשש שיבואו לחשוב שטבילת הכלה היא באותה רמה, וכשם שחתן המצונן קצת מוותר על הטבילה כך ח"ו הכלה...

ייש"כ לכולם!!

רציני - ייש"כ מיוחד. מי"ש.

דורשי יחודך כתב:שמעתי שהגר"מ פיינשטיין זצ"ל התנגד והורה לתלמידיו שלא לנהוג אותו. הוא חשש שיבואו לחשוב שטבילת הכלה היא באותה רמה, וכשם שחתן המצונן קצת מוותר על הטבילה כך ח"ו הכלה...

קצת קשה לי להאמין.

עזריאל ברגר כתב:

דורשי יחודך כתב:שמעתי שהגר"מ פיינשטיין זצ"ל התנגד והורה לתלמידיו שלא לנהוג אותו. הוא חשש שיבואו לחשוב שטבילת הכלה היא באותה רמה, וכשם שחתן המצונן קצת מוותר על הטבילה כך ח"ו הכלה...

קצת קשה לי להאמין.

צריך להבין שהגרמ"פ זצ"ל לא חי ופעל בתל ציון, היכן שכולם סיימו ולמדו את הש"ס כמוך... אלא במקום שהיו המון המון עמי הארץ. וכנראה חשש שלמרות שאצל בני תורה הבקיאים בהלכה אין חשש, אבל הדודות ובני הדודים והגיסים יכולים להיות עמי הארץ. ואין לזלזל ביצירתיות ההלכתית של עמי הארץ.

יש שמציינים שהמקור הוא בשלה"ק שער אותיות (דף ע"ג ע"ב ד"ה ומי) עיי"ש

אולי י"ל בדרך דרוש, עפי"מ שאיתא במסכת יבמות (דף סג ע"ב): "כיון שנשא אדם אשה, עונותיו מתפקקין". וכן איתא בירושלמי (ביכורים פ"ג ה"ג): "וכי מחלת שמה, והלא בשמת שמה, אלא שנמחלו לו כל עונותיו". וכבר כתבו הפוסקים (עיין שבולי הלקט סימן רפג) שבעלי תשובה טעון טבילה.

האם יש ענין לטבול דוקא אחר חצות?

שות מהר"ם מינץ, סו"ס קט:

נוהגין שהחתן הולך למרחץ ביום ו' {דהיינו ביום החופה} עם הקרואים

הובא בספר אוצר יד החיים סימן תתשנ.

ויעיין עוד שלחן ערוך המקוצר [רצאבי] סימן רו, הערה קמז. שכך נוהגים בתימן, ומנהג זה נוהגו בעבר בקהילות ישראל.
בספר מאורות הראשונים, נערך ע"י הרה"ג רבי שמואל אליעזר שטערן שליט"א, מובא מספר "ערב רב - עניני אירוסין ונישואין":
שהחתן משכיר בית המרחץ לרחוץ [עם] הבחורים כמו דרדוגי משחא מרישא דרבנן בפרק ב' דכתובות (דף יז)

עזריאל ברגר כתב:

דורשי יחודך כתב:שמעתי שהגר"מ פיינשטיין זצ"ל התנגד והורה לתלמידיו שלא לנהוג אותו. הוא חשש שיבואו לחשוב שטבילת הכלה היא באותה רמה, וכשם שחתן המצונן קצת מוותר על הטבילה כך ח"ו הכלה...

קצת קשה לי להאמין.

גם לי קשה להאמין. הרמ"פ לא נודע ביצרת גזירות, ובדרך כלל, כפי ששמעתי מתלמידיו, לא היתה דעתו נוחה מדברים כאלה. שמעתי משמו על כמה ענייני צניעות וכדו', "התורה ידעה בדיוק את נפש האדם, ואיזה גזירה תעזור לו בעבודת ה' ואיזה גזירה הוא יותר מדי."

קשה לקבל את זה ללא הרחבת הדיבור.

הגר"מ לא גזר ולא אסר, אלא לא היתה דעתו נוחה מהמנהג הזה. (מסתמא בלא"ה לא כ"כ אהב אותו ולא בער לו בכלל שיטבלו)
לענ"ד הדבר מאד מתאים לדרכו של הגרמ"פ זצ"ל. אדרבה. הוא לא אהב תוספות - כגון המנהג הזה שהחתן טובל. זה כנראה לא היה כ"כ מקובל אצל הליטאים והגיע מחוגים אחרים. וסבר שגם יכול לקלקל. וזה ממש דרכו להשגיח על כל תקלה שיכולה לצאת.

בילקוט יוסף (שובע שמחות, אות יא בהערות): "על פי המבואר בטעמי המצוות לריקאנטי (מצוה רכו), וז"ל, וקדושה גדולה לטבול, גם הבעל כי יקח איש אשה".
ושמחתי שמחה גדולה למצוא מקור קדום (ובמיוחד שהוא איטלקי, וזה מתאים למקומו של 'חד מקמאי' הנ"ל),
אבל מעולם איני סומך על כלי שני פניתי לעיין במקור, ומאוד נתפלאתי שבטעמי המצוות של ריקנטי אין בכלל מצוה רכו.
עלה בדעתי, ש'טעמי' ב'טעמי' איחלף והכוונה לטעמי המצוות לר' מנחם הבבלי, חכם הרבה יותר מאוחר. ואכן כאשר דמיתי כן הוא. והוא בטעמי המצוות של ר"מ הבבלי!!
(ואין זו הפעם הראשונה שאני מוצא טעויות כאלו ואחרות בילו"י. חבל מאוד מאוד!!)

לא נתתי לבי. מחילה רבה. ואילו הייתי נותן לא הייתי מבזבז דקות יקרות.

והנה אחד שהעתיק מילקו"י, עם השיבוש. ככה זה כשלא בודקים מן המזבח ולמעלה...

מה שנכון נכון כתב:ראיתי מציינים לטעמי מצוות לר' מנחם הבבלי מ' רכ"ו.

ועדיין הדברים מאוחרים לקדמון הנ"ל, לא רק מצד זמן האומרם אלא גם מצד ענינם (בהשפעת הקבלה, ולא מטעם תשובה).

מניין לך שהטעם הוא "בהשפעת הקבלה".
הוא לא נקט כל טעם.

כוונתי שמושג הטבילה אצלו שונה מדברי הקדמון הנ"ל. דלקדמון הוא כטבילת יו"כ שענינה טהרה מטומאת החטאים, ושייכת לתשובה ולמחילת העוונות לחתן, משא"כ לר"מ הבבלי הטבילה היא ענין בפ"ע ובאה להוסיף "קדושה גדולה". וזה קרוב יותר למושג הטבילות הקבליות. (המחבר עסק גם בקבלה ראה למשל מ"ע ריט, ועוד).

הבנתי. ייש"כ.

מרמיזותיו של הרב 'רציני', כאן viewtopic.php?f=72&t=57706&p=732221#p731248
והפניותיו להערות המו"ל על ספר גימטריאות, נראה שברצונו להעמיס את מנהג טבילת החתן קודם חופתו בלשון סדר אליהו רבה, פרשה ב, מהדורת מ' איש-שלום, ווינה תרסב, עמ' 11:

'והוא כחתן יוצא מחופתו' (תהלים יט ו), מה חתן זה נכנס בטהרה ויוצא בטומאה, כך גלגל חמה יוצא בטהרה ונכנס בטומאה.

ומקורו במדרש תהלים, יט יב, עמ' 170.
אך לדעתי אין נראים הדברים, שאין הכוונה שהוא טובל לטהרתו לפני חופתו, אלא שבשעה שנכנס לחופתו הוא עדיין לא נטמא מבעילתו.

אמנם ר"ח פלאג'י הבין שיש בסדר אליהו רבה רמז למנהג. הוא כותב בכף החיים, סימן כז:

יש מכאן סמך לטבילה משום קרי (כבער"ה).

חיס כתב:יש שמציינים שהמקור הוא בשלה"ק שער אותיות (דף ע"ג ע"ב ד"ה ומי) עיי"ש

מצאתי שם רק את ההוראה הזו:


וזה לא ממש.

חד ברנש כתב:בילקוט יוסף (שובע שמחות, אות יא בהערות): "על פי המבואר בטעמי המצוות לריקאנטי (מצוה רכו), וז"ל, וקדושה גדולה לטבול, גם הבעל כי יקח איש אשה".
ושמחתי שמחה גדולה למצוא מקור קדום (ובמיוחד שהוא איטלקי, וזה מתאים למקומו של 'חד מקמאי' הנ"ל),
אבל מעולם איני סומך על כלי שני פניתי לעיין במקור, ומאוד נתפלאתי שבטעמי המצוות של ריקנטי אין בכלל מצוה רכו.
עלה בדעתי, ש'טעמי' ב'טעמי' איחלף והכוונה לטעמי המצוות לר' מנחם הבבלי, חכם הרבה יותר מאוחר. ואכן כאשר דמיתי כן הוא. והוא בטעמי המצוות של ר"מ הבבלי!!
(ואין זו הפעם הראשונה שאני מוצא טעויות כאלו ואחרות בילו"י. חבל מאוד מאוד!!)

החילוף בין הספרים הוא נפוץ מאד. עד כדי כך, שבטעמי המצות פרימשלה תרמ"ח (מצוי באוצר) רשום על השער: מנחם הבבלי רקנטי(!)
ואולי גם בעוד דפוסים
וכבר העיר ע"כ ר"מ קראנגיל בהגהות פליטת סופרים על שה"ג.

לא ידעתי.
מזכיר לי את הכותר: "פסיקתא רבתי דרב כהנא".

חד ברנש כתב:לא ידעתי.
מזכיר לי את הכותר: "פסיקתא רבתי דרב כהנא".

כמדומני ששם הטעות לפחות מבוססת על משהו.

על שיתוף השם "פסיקתא". ותו לא.
יש שני מדרשים. האחד קדום - פסיקתא דר"כ. והשני מאוחר (יחסית) - פסיקתא רבתי.
בא חכם מחוכם והדפיס את המדרש המאוחר כשהוא נותן לו את הכותר: "פסיקתא רבתי דרב כהנא".
הוא גם יכול היה לתת את הכותר: "פסיקתא רבתי דרב כהנא ב"ר טוביה ב"ר אליעזר", כי יש 'מדרש' (מאוחר עוד יותר) בשם (המוטעה!) פסיקתא זוטרתי, שנכתב בידי ר' טוביה ב"ר אליעזר מקסטוריה.