עצם הרעיון לפרש כך "משוגע" הוא כדמיון של שורש "שגע" לשורש "שגה" ו"שגג". שעניינם סטיה מן הדרך, ובהשאלה טעות. באהבתה תשגה, לפי הפירוש דקאי על התורה, וכעי"ז כתב הרמב"ם [תשובה פ"י] על אהבת ה', הכוונה שהמחשבה תקועה כ"כ בתורה/בקב"ה עד שבמה שאתה מתעסק - מחשבתך נוטה מאותו הדבר וסוטה [שוגה מן הדרך] ופונה אל אהבת התורה. ולכן מדמים את הדבר לחולי [שיגעון]:
שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני.
ובגמרא ב"ב ט, ב עולא "משגש" ארחתיה דאימיה, גרם לה לנהוג בצורה לא נורמלית ונגד הנימוס והדרך, והוא דומה ל"משבש". וברש"י שם "לשון מהומה ושגעון".
הרד"ק בספר השרשים שורש שגע כותב "עניינו ידוע".
ואכן ידועה הטענה שהמגדיר שיגעון הוא "דלא כהנורמה" ונקבע לפי הרוב. אם רוב בני אדם היו חושבים בצורה לא לוגית - היו החושבים לוגית המשוגעים = הסוטים מדרך הנורמה של כל בני אדם, וכך היו מתייחסים אליהם.
בתרגומים בפרשות התוכחה מתרגמים "שיגעון" = טיפשות. "שוטה" בלשון הגמרא. [השווה: מאיש שוגה ומפתי. כאן פתי הוא שוגה, ובתרגום טיפש הוא שוגע].
ושוב נשים לב כמה דומה "שוטה" ל"סוטה" מן הדרך, ש' שמאלית וס' מתחלפות, כמו "לשטן לו" כלומר מעכב ומונע שגורם לסטות מן הדרך, ואכן "ותט האתון מן הדרך" [נטה קרוב לסטה], ובב"ב טז, א על השטן "יורד ומתעה" מן הדרך [תעה קרוב לטעה].
א"כ בסופו של דבר שורש "שגע" קרוב לשורש "שגה", ומשוגע הוא מי שבאופן קבוע במצב של שגיה ושגיאה מן הדרך הנורמלית, ולכן עקרונית לא מן הנמנע לתאר מעשה של סטיה חריפה מן הדרך הנורמלית כמעשה שיגעון.