נמצא גם בזכרון יעקב. אלא שבתחילת הדברים מקדים הקצות דברי פתיחה וסיכום בשי' הרמב"ן, ואח"כ מצטט ד' הרמב"ן שעליהם רוצה לדון. הקטע שהוא מצטט מד' הרמב"ן הוא החלק השני ממה שציטטת בראש האשכול -
ומשני אלא לעולם ר"י נמי על המזיק ס"ל, ולא כדס"ד השתא דר"י סבר דבעל דבורים לבד נקרא מזיק, אלא שניהם מזיקין זה את זה ושניהם כופין את עצמן להרחיק כל אחד חצי הרחקה, ור"י לאו לנפשיה קאמר שיהיה מותר לסמוך מעיקר הדין, אלא לרבנן קאמר אם אין בעל דבורים מרחיק למה זה ירחיק, והכי דייקא לישנא דגמ' דקאמר, ה"ק ליה ר"י לרבנן, דמשמע שלא יהא ר"י מתיר מעיקר הדין, אלא לרבנן קאמר אם אין בעל דבורים מרחיק שהוא הגורם הגדול בנזקין הללו למה זה ירחיק, והדר מסקינן דר"י לאו טעמיה דנפשיה קאמר להו לרבנן, אלא לדידהו קאמר ולדבריהם קאמר להו, לדידי אפי' משרה וירקא לא בעי רחוקי וכו', והאי פירוקא דמפרקינן השתא דר"י על המזיק ס"ל ולא שיהא מתיר מן הדין, רק לרבנן קאמר אם זה אינו מרחיק למה זה ירחיק, וה"ה דמצי לפרוקי מקמי דתיתי דרבינא, אלא שלא עלה פירוק זה עד עכשיו.
ואלו דברי הרמב"ן המקבילים לקטע זה מחידושיו שם:
ומפרקינן אלא לעולם רבי יוסי על המזיק ס"ל דמרחיק את עצמו כשיזיק כרבנן, ולא כשעלה על הדעת דבעל דבורים הוא הנקרא מזיק לבדו מפני שהוא בא בתחומו של חברו, אלא שניהם מזיקין ושניהם כופין זה את זה להרחיק כל אחד חצי ההרחקה, ור' יוסי לאו לנפשיה קאמר שיהא מותר לסמוך מעיקר הדין אלא לרבנן קאמר להו אם אין בעל דבורים מרחיק למה ירחיק זה, והלא הוא הגורם הגדול בנזקים הללו שהן באות ואוכלות בשלו, והכי דיקא לישנא דגמרא דקאמר הכי קאמר להו רבי יוסי לרבנן וכו' דמשמע לא שיהא רבי יוסי מתיר מן הדין אלא לרבנן קאמר להו כי קושיא תינח וכו', והדר מסקינן דרבי יוסי לאו טעמא דנפשיה קאמר להו לרבנן אלא לדידהו קאמר להו ולדבריהם קאמר להו, והכי קאמר לדידי אפי' משרה וירק לא בעי רחוקי וכ"ש חרדל ודבורים אלא לדידכו תינח משרה וירק אלא לחרדל ודבורים תרוייהו מזיקי אהדדי וכדפרישית. והאי פירוקא דמפרקינן השתא דר' יוסי על המזיק ס"ל והכי קאמר להו לרבנן וכו' כלומר שלא התיר מן הדין אלא משום שאם אין זה רוצה להרחיק אף זה אינו צריך להרחיק, הוא הדין דמצי לפרוקי הכי מקמי דתיתי דרבינא, אלא שלא עלה פירוק זה על דעת עד עכשיו.