ספר בניהו בן יהוידע על יבמות דף מט ע"ב
והנה הדבר יפלא, כיון דנבלע ע"י נס מכח אמירת שם, מהיכן ידע מנשה שנבלע בארז, ודילמא עשה קפיצת הדרך וברח, או נבלע באילנות אחרים. אך ראיתי בירושלמי ששם נזכר מעשה זו בהרחבה יותר, וכאן בתלמודא דידן נזכרה בקיצור, והוא דאיתא בירושלמי דסנהדרין פרק י"א הלכה ב', כשעמד מנשה היה רודף אחר ישעיה הנביא ע"ה להרגו, והוא ברח מלפניו, וקרא שם ונבלע בארז, ורק ציצית בגדו נשאר חוץ לארז, ועל ידי כן ידעו שהוא נבלע בארז, ואמרו הדבר לפני מנשה, אמר להם נסרו הארז, והלכו ונסרוהו, ונראה הדם נמשך מן הארז, עד כאן ע"ש. נמצא לפי זה מכח הציצית שנשאר בחוץ, ידעו שנבלע בארז, ובזה נתרצה קושיא הנזכרת. וצריך להבין למה נתגלה דבר המסבב הריגתו ע"י ציצית בגדו, ולא ע"י דבר אחר. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרא"ש ז"ל, דהציצית מורין שיש לישראל דין בנים אפילו בזמן שאין עושין רצונו של מקום, וכסברת ר' מאיר ודלא כר' יהודה [קידושין ל"ו ע"א], והיינו כי כל כנף יש בו שמונה חוטין, וחמש קשרים, כמנין אחד, וארבע פעמים אחד עולה בן, ואלו הציציות מניחם האדם שתים מלפניו ושתים מלאחריו, לרמוז בין הולך לפנים בין הולך לאחור הוא נקרא בן להקב"ה, וכיון שיש לישראל דין בן אפילו אין עושין רצונו של מקום, מוכרח לומר דעונותיהם נמחלין, דאב שמחל על כבודו כבודו מחול, ומסתמא הקב"ה מוחל להם, ולכן מזה יצא חיוב לישעיה הנביא ע"ה על אשר אמר עליהם עם טמא שפתים, ואף על פי שנכוה בשפתו עדיין לא ניצול מן העונש, עד שבא מנשה וסיבב לו מיתה בעלילה בשביל דברים שדבר בנבואה,