פורום אוצר החכמה

האם יש מקור היכן שהוא בשו"ע או רמב"ם שאסור לברך וכנ"ל לאכול בעמידה?

ברכה על מה???

או''ח קפג

סעיף ט
צריך לישב בשעה שמברך בין אם היה הולך בביתו כשאכל או עומד או מיסב כשמגיע לברך צריך לישב כדי שיוכל לכוין יותר וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה אלא ישב באימה.

הגה: נראה לי דלאו דוקא המברך אלא הוא הדין כל המסובין לא ישבו בקלות ראש אלא באימה. מיהו אם לא עשה כן אפילו בירך מהלך בדיעבד יצא (רמב"ם פרק ד'):
סעיף י
יש אומרים שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב:

בגיטין (ע, א): 'שלשה דברים מתיזין גופו של אדם ואלו הן, אכל מעומד ושתה מעומד ושימש מיטתו מעומד'. ומבואר דזה סכנה שמתיז גופו של אדם. אך הנה מצינו ג"כ במסכת דרך ארץ (זוטא, פ"ה): 'מי שהוא תלמיד חכם לא יאכל מעומד, ולא ילקלק באצבעותיו וכו'', הרי נראה דהוא גם הלכה מהלכות דרך ארץ. ודין זה הובא בבאר היטב (או"ח סי' קע סקט"ז): "עיין בספר אליה רבה שמביא בשם של"ה כמה דיני מוסר בסעודה, וכתב בשם רוקח (הל' סעודה סי' שכט)- דרך ארץ לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד וכו'".

מקור הדבר שלא לברך במעומד, הוא בכף החיים (סי' קפג סקנ"א) על דברי השו"ע שם בסע' י' דיש אומרים שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב. וכתב ע"ז: "וטוב ליזהר בכל הברכות לאומרם מיושב, חסד לאלפים אות י', בן איש חי פרשת חוקת אות ד".

מענה איש כתב:ברכה על מה???

או''ח קפג

סעיף ט
צריך לישב בשעה שמברך בין אם היה הולך בביתו כשאכל או עומד או מיסב כשמגיע לברך צריך לישב כדי שיוכל לכוין יותר וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה אלא ישב באימה.

הגה: נראה לי דלאו דוקא המברך אלא הוא הדין כל המסובין לא ישבו בקלות ראש אלא באימה. מיהו אם לא עשה כן אפילו בירך מהלך בדיעבד יצא (רמב"ם פרק ד'):
סעיף י
יש אומרים שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב:

זה אני יודע ויש אף סתירה במשנ"ב עם יישוב יפה ועוד גרש"ז ע"כ. ועוד מעשה רב מהגרש"ז.
אבל איסור איני שומע.

האם יש מקור מהמשנ"ב לכך שצריך לכתחילה כשמברך, שאחר יענה לו אמן וקרוב לדיעבד אלה"כ?
כשם שמספרים על גדולי ישראל שונים שהיו זהירים מאוד בעניין זה.
ואף היו מעשי פלאים שכהגיעו אליהם בשעות לא צפויות באמצע הלילה וזה היה כדי לענות להם אמן.

לא

כדכד כתב:לא

מה לא?

על מה שכת"ר שאל בהודעה שלפני זה

איתן נוי כתב:האם יש מקור מהמשנ"ב לכך שצריך לכתחילה כשמברך, שאחר יענה לו אמן וקרוב לדיעבד אלה"כ?
כשם שמספרים על גדולי ישראל שונים שהיו זהירים מאוד בעניין זה.
ואף היו מעשי פלאים שכהגיעו אליהם בשעות לא צפויות באמצע הלילה וזה היה כדי לענות להם אמן.

איתן נוי כתב:האם יש מקור מהמשנ"ב לכך שצריך לכתחילה כשמברך, שאחר יענה לו אמן וקרוב לדיעבד אלה"כ?
כשם שמספרים על גדולי ישראל שונים שהיו זהירים מאוד בעניין זה.
ואף היו מעשי פלאים שכשהגיעו אליהם בשעות לא צפויות באמצע הלילה וזה היה כדי לענות להם אמן.

מצאתי בס"ד -הוא מותיב לה והוא מפרק לה. אך במסקנת הדברים רואים שאין הלכה כן. ואגב אורחיה מצאתי עוד פנינים יקרות ונפלאות מאוד שוה לקרוא.

1. ברמ"א סי' קסז ס"ב. בענין ברכת המוציא כתב הרב: "ואם רבים מסובים יכונו ליבם לשמוע ברכה ויענו אמן. והמברך יכוין לאמן שאומרים".
2. כתב המשנ"ב סק"כ: "דעניית אמן ג"כ מכלל מכלל הברכה היא. ואע"ג דהוא כבר בירך בעצמו, מ"מ ע"י שעונים אמן עליה, הברכה חשובה יותר. ולכך נכון לכתחילה לכוין לצאת בעניית אמן שעונה העונה. ועיין ביאו"ה".
3. ובביאו"ה ד"ה "והמברך יכוין" – כתב שדין זה שהביאו הרמ"א מאור זרוע, יסודו הוא מהירושלמי. אך שום פוסק מלבד האור זרוע לא הביא דקדוק דין זה שיכוין המברך לצאת באמן של העונים. רק שהאמן של העונים (בדין זה של בציעת הפת) לסימן הוי כדי שידע הבוצע מתי יוכל כבר לבצוע, משום שכל עוד שלא כלה האמן מפי השומעים לא יכול לבצוע. וכן מסתייע מספר חרדים, שכן דין זה שנכתב בירושלמי הוא לומר שיכונו (השומע והמשמיע) להוציא ולצאת יד"ח ככל ברכה שמוציאים יד"ח דבעינן כוונת שמוע ומשמיע.
4. א"כ לפי הנ"ל יוצא שמ"ש המשנ"ב שנכון לכוין לכתחילה (המברך) לצאת בעניית האמן שעונה העונה, אינו אלא הוא אמינא, אך מסקנת הדברים אינה כן. ועוד: אם איתא, כל מאי דאיירי הכא הוא דווקא בעניין ברכה שצריך בה כונה לצאת יד"ח אך לא בכל יתר הברכות- נהנין ומצוות. כשאדם מברך שהכל, ודאי שאין הו"א בענין הנ"ל.
5. אלא שעכ"ז מצאתי בחשיבות הענין שענו אמן אחר ברכותיו (בפסקי תשובות כאן אות ב ובהערה 10) מהזוה"ק ריש פרשת עקב. הובאו דבריו בכה"ח סי' קכד סקל"א: "כל ברכה דאתיבו עליה עלה אמן, דא איהו בקיומו כדקא יאות. וע"ע בזוה"ק פרשת ויצא "דבעינן תלתא בברכה, חד דאידכר שמא דקוב"ה ותרין דאתיבו לה (שישיבו אמן על ברכתו) כדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו". וכ"כ במחצ"ש (סי' ו סק"ט בשם ספר עשרה מאמרות) שיהדר שיהיו שניים שומעים ברכותיו ויענו עליהם אמן. ע"כ שם.
6. עוד בפסקי תשובות הנ"ל הערה (11) נפלאה מאוד: "ובספר בגדי ישע על שו"ע סי' קס"ז סקל"ג מביא בשם כתבי האריז"ל עה"פ (איוב כ"ג י"ג) 'וְה֣וּא בְ֭אֶחָד וּמִ֣י יְשִׁיבֶ֑נּוּ וְנַפְשׁ֖וֹ אִוְּתָ֣ה וַיָּֽעַשׂ' כלומר אחרי שכח המברך ע"י שעונים אחריו אמן גדול כ"כ, מה יעשה אדם המברך והוא יושב בדד, וע"ז אמר הכתוב "וְנַפְשׁ֖וֹ אִוְּתָ֣ה וַיָּֽעַשׂ" כלומר ע"י שמברך בחשק גדול ובאהבה רבה, 'ויעש'-עושה מלאך קדוש בברכתו והוא עונה אמן. ע"כ שם

א. לא שאל מר אם יש בזה ענין אלא אם יש מקור לכך במשנ"ב.
ב. השאלה לא היתה אם יש מקור לחשיבות עניית אמן או לצורך לכתחילה לכוון בזה אלא למקור לכך שלכתחילה יש להדר שיענו אמן אחר ברכותיו.
על זה כתבתי שבמשנ"ב אין מקור לכך.
ג. מ"ש מר שהצורך לכתחילה שיכוון לצאת באמן שעונים אחר ברכותיו הוא בהו"א ואינו להלכה למסקנה אינו מדוייק. אם המשנ"ב לא היה סובר זאת להלכה הוא לא היה כותב במשנ"ב בפשיטות שנכון לכתחילה לעשות כן. ההבדל הוא שבמשנ"ב כתב שנכון לכתחילה לעשות כן וזה נשאר גם למסקנה אלא שבביאור הלכה כתב שרוב הראשונים לא הביאו דין זה מהירושלמי ולא שבגלל זה לא נכון לכתחילה לקיימו

כדכד כתב:א. לא שאל מר אם יש בזה ענין אלא אם יש מקור לכך במשנ"ב.
ב. השאלה לא היתה אם יש מקור לחשיבות עניית אמן או לצורך לכתחילה לכוון בזה אלא למקור לכך שלכתחילה יש להדר שיענו אמן אחר ברכותיו.
על זה כתבתי שבמשנ"ב אין מקור לכך.
ג. מ"ש מר שהצורך לכתחילה שיכוון לצאת באמן שעונים אחר ברכותיו הוא בהו"א ואינו להלכה למסקנה אינו מדוייק. אם המשנ"ב לא היה סובר זאת להלכה הוא לא היה כותב במשנ"ב בפשיטות שנכון לכתחילה לעשות כן. ההבדל הוא שבמשנ"ב כתב שנכון לכתחילה לעשות כן וזה נשאר גם למסקנה אלא שבביאור הלכה כתב שרוב הראשונים לא הביאו דין זה מהירושלמי ולא שבגלל זה לא נכון לכתחילה לקיימו

אמת ויציב. שאלתי האם יש מקור לענין הלכתחילה ומצאתי. ואגב אורחא עוד פנינים.

האם יש כזה דין שמי שרצה לצאת יד"ח בברכת חברו אך לא שמע את כל הברכה, לא יצא יד"ח ואף לא יענה עליה אמן?

איתן נוי כתב:האם יש כזה דין שמי שרצה לצאת יד"ח בברכת חברו אך לא שמע את כל הברכה, לא יצא יד"ח ואף לא יענה עליה אמן?

לזכרוני ודאי שלכ"ע צריך לשמוע את כל הברכה

לענין עניית אמן אם לא שמע את כל הברכה/סוף הברכה (לאו דוקא כשרוצה לצאת ידי חובה) הוא מחלוקת השו"ע והרמ"א

יאיר כתב:

איתן נוי כתב:האם יש כזה דין שמי שרצה לצאת יד"ח בברכת חברו אך לא שמע את כל הברכה, לא יצא יד"ח ואף לא יענה עליה אמן?

לזכרוני ודאי שלכ"ע צריך לשמוע את כל הברכה

לענין עניית אמן אם לא שמע את כל הברכה/סוף הברכה (לאו דוקא כשרוצה לצאת ידי חובה) הוא מחלוקת השו"ע והרמ"א

אשמח לציון מקור.

חפשת בשו"ע? ודאי מופיע שם, רק אין לי פנאי לחפש כעת

[ריטב"א: "אסיקנא דחייב לענות אמן אעפ"י שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה].

יאיר כתב:חפשת בשו"ע? ודאי מופיע שם, רק אין לי פנאי לחפש כעת

[ריטב"א: "אסיקנא דחייב לענות אמן אעפ"י שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה].

מה שחיפשתי לפום ריהטא לא מצאתי מדעם מענין זה.
מה הריטב"א עונה על מה ששאלתי? זה שחייב לשמוע כןל הברכה כדי לצאת זה ברור. השאלה האם יש ככזה דין שבכה"ג ששומע כדי לצאת ולא שמע כל הברכה האם יש מניעה שיענה אמן ככל אדם ששומע ולא צריך לצאת?

איתן נוי כתב:

יאיר כתב:חפשת בשו"ע? ודאי מופיע שם, רק אין לי פנאי לחפש כעת

[ריטב"א: "אסיקנא דחייב לענות אמן אעפ"י שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה].

מה שחיפשתי לפום ריהטא לא מצאתי מדעם מענין זה.
מה הריטב"א עונה על מה ששאלתי? זה שחייב לשמוע כןל הברכה כדי לצאת זה ברור. השאלה האם יש ככזה דין שבכה"ג ששומע כדי לצאת ולא שמע כל הברכה האם יש מניעה שיענה אמן ככל אדם ששומע ולא צריך לצאת?

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D ... %93_%D7%97
שולחן ערוך אורח חיים · קכד · ח

"א יענה אמן חטופה דהיינו כאילו האלף נקודה בחטף וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך וכן לא יענה אמן קטופה דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא נכרת (גם לא יפסיק באמצע המלה) (בית יוסף בשם הערוך). ולא יענה אמן יתומה דהיינו שהוא חייב בברכה אחת ושליח ציבור מברך אותה וזה אינו שומעה אף על פי שיודע איזו ברכה מברך השליח ציבור מאחר שלא שמעה לא יענה אחריו אמן דהוי אמן יתומה.

הגה: ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי שליח ציבור דזה נמי מקרי אמן יתומה (טור בשם רב כהן צדק) ולא ימתין עם עניית האמן אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן (אבודרהם).
ולא יענה אמן קצרה אלא ארוכה קצת כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן ולא יאריך בה יותר מדאי לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי:"

יאיר כתב:

איתן נוי כתב:

יאיר כתב:חפשת בשו"ע? ודאי מופיע שם, רק אין לי פנאי לחפש כעת

[ריטב"א: "אסיקנא דחייב לענות אמן אעפ"י שאינו מחוייב בברכה ובלבד שישמע החתימה אבל מי שמחוייב צריך לשמוע כל הברכה].

מה שחיפשתי לפום ריהטא לא מצאתי מדעם מענין זה.
מה הריטב"א עונה על מה ששאלתי? זה שחייב לשמוע כןל הברכה כדי לצאת זה ברור. השאלה האם יש ככזה דין שבכה"ג ששומע כדי לצאת ולא שמע כל הברכה האם יש מניעה שיענה אמן ככל אדם ששומע ולא צריך לצאת?

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D ... %93_%D7%97
שולחן ערוך אורח חיים · קכד · ח

"א יענה אמן חטופה דהיינו כאילו האלף נקודה בחטף וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך וכן לא יענה אמן קטופה דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא נכרת (גם לא יפסיק באמצע המלה) (בית יוסף בשם הערוך). ולא יענה אמן יתומה דהיינו שהוא חייב בברכה אחת ושליח ציבור מברך אותה וזה אינו שומעה אף על פי שיודע איזו ברכה מברך השליח ציבור מאחר שלא שמעה לא יענה אחריו אמן דהוי אמן יתומה.

הגה: ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי שליח ציבור דזה נמי מקרי אמן יתומה (טור בשם רב כהן צדק) ולא ימתין עם עניית האמן אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן (אבודרהם).
ולא יענה אמן קצרה אלא ארוכה קצת כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן ולא יאריך בה יותר מדאי לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי:"

חזק וברוך.
כעת, מה המקור לכך שאם שמע רק חלק מברכת חברו עונה אמן אעפ"כ כמו"כ אם לא שמע כלל רק ראה שמברך כגון על תפוח עץ, שעונה אמן אעפ"כ? ומכאן יצא החילוק בין רוצה לצאת יד"ח לבין כשאינו מחוייב.

למה צריך לזה מקור? סברא שכשיודע מה הברכה ודאי יכול לענות אף שלא שמע. ומקור דין השו"ע כשרוצה לצאת י"ח והוי אמן יתומה בבאר הגולה שם

חזק וברוך.
כעת, מה המקור לכך שאם שמע רק חלק מברכת חברו עונה אמן אעפ"כ? כמו"כ אם לא שמע כלל רק ראה שמברך כגון על תפוח עץ, שעונה אמן אעפ"כ? ומכאן יצא החילוק בין רוצה לצאת יד"ח לבין כשאינו מחוייב.

יאיר כתב:למה צריך לזה מקור? סברא שכשיודע מה הברכה ודאי יכול לענות אף שלא שמע. ומקור דין השו"ע כשרוצה לצאת י"ח והוי אמן יתומה בבאר הגולה שם

הגע בעצמך מהנ"ל שאתה הבאת, שיש מקרה שאע"פ שיודע מהי הברכה לא עונה כי הוא מחוייב אז. ולא הבנתי מה הסברא וכי אם אינו מחוייב, אמנם אני שומע שלא יצא יד"ח אך מדוע לא יענה, מאי שנא ומה גרע מכל ברכה שיודע על מה מברך כן עונה (שכך ידועה לי ההלכה בעניין זה ודין זה אני מחפש לו מקור או שמא זו המצאה ולא נראה לי)?

אם השאלה היא מקטור לכך שיש לענות אמן ף שלא שמע הברכה כולה - זו משנה מפורשת במסכת ברכות "עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה" הרי שעל ברכת ישראל עונים גם אם לא שמע את כולה.

כדכד כתב:אם השאלה היא מקטור לכך שיש לענות אמן ף שלא שמע הברכה כולה - זו משנה מפורשת במסכת ברכות "עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה" הרי שעל ברכת ישראל עונים גם אם לא שמע את כולה.

מקטור?

מקור. גם אח"כ חסרה א במלה אף. דוק ותשכח