לכאו' יש להסתפק האם האיסור להזיק ממון חבירו הוא בין אדם למקום [וכמו שמציע הקהל"י בב"ק סי' א' שהאיסור הוא משום בל תשחית],
או בין אדם לחבירו [וכמו שמציע הקהל"י הנ"ל שהאיסור הוא מדין השבת אבידה, שצריך להציל ממון חבירו]
ונפשטו לי הדברים בלומדי רמב"ם הל' תשובה.
הנה כתב הרמב"ם בפ"א: "וכן החובל בחברו או המזיק ממונו--אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו--אין מתכפר לו, עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם".
נמצא, שלעניין חיוב וידוי מזכיר הרמב"ם גם מזיק ממונו, שבעשותו תשובה חייב להתוודות.
ובפ"ב כתב הרמב"ם: "אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן--אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו".
וכאן הרמב"ם אינו מונה בחדא מחתא עם חובל חבירו - מזיק ממונו, משום שמזיק ממונו אינו צריך לפייס את חבירו, אלא מספיקה לו תשובה בלבד.
[וסתם ק' מכאן על הקהל"י שלא הזכיר את הרמב"ם המפורש בפ"א שמחייב תשובה את המזיק ממונו. ואולי הוא מזכיר ומיהרתי בקריאתו]