שאלה בענין סיום מסכת

[אב-י]

הגמ' בבבא מציעא בדף כג' ע"ב אומרת שתלמיד חכם ששואלים אותו האם אתה יודע מסכת פלונית אע"פ שיודעה אם אין בכך נפק"מ לשואל יכול הת"ח לומר לו לא, וביאר רש"י שם שזה מפני מדת ענוה. והנה מדוע היום כל אחד שגומר מסכת עושה סיום בריש גלי והיכן מדת ענוה? וא"ת שבגמ' שבת כתוב שאביי היה עושה יו"ט לת"ח שגמר מסכת, היינו שאביי עשה זאת, אבל שהת"ח עצמו יעשה לעצמו יו"ט היכן מצינו ומה עם מדת ענוה כדאיתא בגמ' ב"מ?

[צביב]

במקום שלא ניכר אפשר לפרסם

לצורך מותר

ויש אומרים שלא לספר הכל כגון אם למד עם תוס' שלא יספר זאת

[כרם]

כיום, לומדים ואין מחוייבים לדעת, ע"כ אפשר לעשות סיום על הלימוד, ואין זה ראיה על הידיעה.

[לייטנר]

עיין כאן:

http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 17&hilite=

[עוקר הרים]

מניין אכן שצריכים לפרסם את סיום הש"ס?
בשלמא החגיגה הגדולה הנערכת לכבודה של תורה ברוב עם, אין בה כל יוהרא, שכן איננה מכוונת כלפי יחיד זה או אחר, כי אם לציון המאורע של כלל ישראל, ובבחינת "דברי תורה צריכין חיזוק". והוא הדין גם לגבי ערים או קהילות המקיימים אירוע שכזה, המיועד לכלל.
ובשלמא חגיגת סיום מסכת, סעודת מצוה היא, והפרסום שבדבר הכרחי הוא, שכן אחרת מנין ידעו שזו סעודת מצוה.
אמנם, לגבי סיום הש"ס, הלא אין הבדל לדינא בין סיום מסכת לסיום כל הש"ס כולו. בתשעת הימים לא תותר הרחצה למשל למסיים הש"ס. סיום זה הוא כסיום מסכת גרידא. ואם כן מנין שהפרסום נחוץ וראוי?
ומכיוון ויודעני שבדורנו העני, ספק רב אם יתקבלו דברים אלו על ליבות שומעיהם, שכן אין לך מצוה בימינו שאינה זוכה לכותרות צבעוניות וססגוניות. אפילו תרומת ספר פעוט לבית מדרש, זוכה לכיתוב מאיר עיניים באותיות קידוש לבנה "לעילוי נשמת המנוח או לזכות התורם". הגע עצמך! נשמתו של בר מינן זה, מתעלית רק באם יציינו זאת על גבי הספר? ולולי זאת אין לכך תוקף חוקי בבי"ד של מעלה? וזאת למודעי, שכל ההנצחות למיניהם, אינם כי אם לפטם את יצר הכבוד! ציון עובדת התרומה אינה מועלת דבר וחצי דבר לטובת המבוקש.
אמנם אין בכוונתי לתקוף מאן דהו, כי כך השתרש הדבר והפך ללחם חוק. אך כדאי וראוי להבחין ולהתבונן באמת הפשוטה החבויה בקרן זווית ואין איש שם על לב.
ולענייננו, אספר עובדה מפעימה בת ימינו, אותה שמעתיה מכלי ראשון.
סיפר לי ידיד שהשתתף פעם בסיום מסכת שערך יהודי אחד, חסיד ועובד ה' בכל מאודו. לא אציין את שמו - רק את זה שהוא היה נפש נקי וצדיק, שרצה בו אלוקים וקטפהו מארצות החיים בשיא פריחת תפארתו.
היה זה סיום מסכת בבא קמא. במהלך הסעודה ניכר היה בעליל כי נשוא סיפורנו שרוי בשמחה עילאית, ולבו טוב עליו באופן חריג. איש כמובן לא ייחס חשיבות לעובדה זו. הכל סברו כי סתם כך התלהבה נפשו יתר על המידה.
בעת עריכת הסיום, ישב ידידי בסמוך למסיים, ואחר הקריאו את קטע הגמרא כנהוג הכריז "הדרן עלך מסכת בבא קמא" שלש פעמים. מזווית עינו הבחין ידידי כי בין ההכרזות, מלחשות שפתותיו משהו נוסף בחטף. היטה אפוא את אוזנו, ולתדהמתו שמעהו שמוסיף הוא בלחישה "וסליקא ליה כל הש"ס". איש מלבדו לא הבחין בנעשה.
רק אחר פטירתו, סיפר לילדיו ולחבריו את העובדה הקאצקאית המובהקת, אותה ראו עיניו ולא זר...
יזכנו ה' ל"נגיעה" קלה בהשגות שכאלו...

[כרם]

כמדומני שענין ההנצחות (שהוזכר לעיל) מקורו בראשונים, לפי זכרוני באיזה תשו' הרשב"א, ומדין מפרסמין עושי מצוה.

[עוקר הרים]

כמדומני שענין ההנצחות (שהוזכר לעיל) מקורו בראשונים, לפי זכרוני באיזה תשו' הרשב"א, ומדין מפרסמין עושי מצוה.

כמדומני ש"מפרסמין עושי מצוה" לא קאי על האדם עצמו המקיים את המצוה, כי אם על אחרים.

[כרם]

כמדומני שענין ההנצחות (שהוזכר לעיל) מקורו בראשונים, לפי זכרוני באיזה תשו' הרשב"א, ומדין מפרסמין עושי מצוה.

כמדומני ש"מפרסמין עושי מצוה" לא קאי על האדם עצמו המקיים את המצוה, כי אם על אחרים.

במשנה ברורה סי' קנד ס"ק נט:

המתנדב איזה דבר לביהכ"נ כגון פרוכת וטסי כסף וכיוצא בזה ורוצה לכתוב שמו עליו אין הצבור יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה (רשב"א)... כתב אמונת שמואל סימן ל"ה גבאי צדקה ששכר פועלים לסייד או לכייד במעות צדקה אין לכתוב בביהמ"ד זאת נעשה בפקודת פלוני גבאי וכו' דדוקא מי שעושה בעצמו או מקדיש ממונו כותבין עכ"ל והובא בא"ר עי"ש בסימן ק"נ.

[עוקר הרים]

יישר כח!

[לייטנר]

כמדומני שענין ההנצחות (שהוזכר לעיל) מקורו בראשונים, לפי זכרוני באיזה תשו' הרשב"א, ומדין מפרסמין עושי מצוה.

כמדומני ש"מפרסמין עושי מצוה" לא קאי על האדם עצמו המקיים את המצוה, כי אם על אחרים.

במשנה ברורה סי' קנד ס"ק נט:

המתנדב איזה דבר לביהכ"נ כגון פרוכת וטסי כסף וכיוצא בזה ורוצה לכתוב שמו עליו אין הצבור יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה (רשב"א)... כתב אמונת שמואל סימן ל"ה גבאי צדקה ששכר פועלים לסייד או לכייד במעות צדקה אין לכתוב בביהמ"ד זאת נעשה בפקודת פלוני גבאי וכו' דדוקא מי שעושה בעצמו או מקדיש ממונו כותבין עכ"ל והובא בא"ר עי"ש בסימן ק"נ.

ובהקשר לא ישיר, שער הציון רפד או"ק ה:

בפרט בימינו שמפזרין הרבה כסף על תכשיטי בית הכנסת, שאין נחוץ כל כך, וכונתם לשם שמים כדי לקיים 'זה אלי ואנוהו', בודאי מצוה להתנאות בכתיבת נביאים הקדושים

[אב-י]

עיינתי בספר 'אתקינו סעודתא' העוסק גם בעניני סיום מסכת ולא מצאתי שעוסק בשאלה זו

[ארי במסתרים]

כמדומני שענין ההנצחות (שהוזכר לעיל) מקורו בראשונים, לפי זכרוני באיזה תשו' הרשב"א, ומדין מפרסמין עושי מצוה.

כמדומני ש"מפרסמין עושי מצוה" לא קאי על האדם עצמו המקיים את המצוה, כי אם על אחרים.

במשנה ברורה סי' קנד ס"ק נט:

המתנדב איזה דבר לביהכ"נ כגון פרוכת וטסי כסף וכיוצא בזה ורוצה לכתוב שמו עליו אין הצבור יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה (רשב"א)... כתב אמונת שמואל סימן ל"ה גבאי צדקה ששכר פועלים לסייד או לכייד במעות צדקה אין לכתוב בביהמ"ד זאת נעשה בפקודת פלוני גבאי וכו' דדוקא מי שעושה בעצמו או מקדיש ממונו כותבין עכ"ל והובא בא"ר עי"ש בסימן ק"נ.

מדברי המשנ"ב לא מוכח שזה דבר ראוי לפרסם אלא רק שאין הציבור יכולים לעכב
(או שלא הבנתי כוונתך)

[צביב]

במקדיש חפץ יש עוד טעם לכתוב את השם
לעניין אם רוצים למכור את החפץ, ולקנות בדמיו צורך אחר לבית הכנסת

[למאי_נמ?]

עוקר הרים, היא גופא השאלה, מדוע ראו הראשונים מעלה בסיום מסכת, שלכך הוי סעודת מצוה, מדוע לא עדיף להצניע זאת? במאמר שצויין לעיל הציע זאת הכותב, כנגד רבנו המהרש"ל ועוד אחרונים. אכן י"ל שרבותינו חשבו שכבודה של תורה בשמחת הסיום ברבים גוברת על מעלת הענווה, כשם שאמרו "הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו" (שבת י:) אע"פ שמפסיד מעלת הענווה ומעלת הנתינה 'לשמה' מבלי לצפות לתועלת התורם, כי מעלת הכרת הטוב רמה מזאת (כדברי המפרשים), וא"כ ה"ה לנידו"ד.

[רחמים]

הגמ' בבבא מציעא בדף כג' ע"ב אומרת שתלמיד חכם ששואלים אותו האם אתה יודע מסכת פלונית אע"פ שיודעה אם אין בכך נפק"מ לשואל יכול הת"ח לומר לו לא, וביאר רש"י שם שזה מפני מדת ענוה. והנה מדוע היום כל אחד שגומר מסכת עושה סיום בריש גלי והיכן מדת ענוה? וא"ת שבגמ' שבת כתוב שאביי היה עושה יו"ט לת"ח שגמר מסכת, היינו שאביי עשה זאת, אבל שהת"ח עצמו יעשה לעצמו יו"ט היכן מצינו ומה עם מדת ענוה כדאיתא בגמ' ב"מ?

לדעתי יש לומר כאן שני תרוצים:
1. כל ההנהגה הזו נאמרה פעם שהגמ' היתה ההלכה למעשה וממילא כיון שהת''ח רצה להיות מיראי ההוראה לא היה מגלה שהוא יודע מסכת כדי שלא ישאלו אותו ויצטרך להורות.

2. הגמ' לא אומר שת''ח תמיד משנים בדברים אלא אלא "עבדי רבנן דמשנו" כלומר עשויים הם לשנות אבל זה לא מוכרח , וההסבר הוא שיש ת''ח שפרסום הדבר יזיק לו ללמוד כי הגאוה הורסת אותו אבל לאומת זאת יש ת''ח שכל הברען שלו ללמוד זה כי אח''כ יעשו סיום וכולם יגידו לו יישר כוח וזה מותר ואף מצווה שהרי אמרו חזל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

[למאי_נמ?]

1. כל ההנהגה הזו נאמרה פעם שהגמ' היתה ההלכה למעשה וממילא כיון שהת''ח רצה להיות מיראי ההוראה לא היה מגלה שהוא יודע מסכת כדי שלא ישאלו אותו ויצטרך להורות.

כ"ז לשיטת הרמב"ם (פי"ד מהל' גזילה ואבידה הי"ג; וכעי"ז במאירי ב"מ כג: "שאם שאלוהו באיזו מסכתא הוא עוסק ויודע בעצמו שאינו בקי בה ומתירא שמא יקיפוהו שאלות בעניניה אומר להם שהוא עוסק במסכתא אחרת שהוא בקי בה ביותר").

אכן בתוס' (קידושין ל. ד"ה אל תגמגם) כ':
"והא דאמר באלו מציאות (ב"מ כג:) דצורבא מרבנן משני בדיבוריה במסכתא אומר ר"ת דהיינו אם שואלים אותו אם למדת מסכת זו אל יתגאה לומר שלמדה כלומר למדתי הרבה אבל אם שואלים אותו דבר הלכה או שצריכין ללמוד ממנו מסכתא צריך שיהיו מחודדים בפיו שלא יגמגם בדבר..."
וכעי"ז בחי' הריטב"א שם ד"ה ת"ר; תוס' ב"מ כג: ד"ה במסכת; תוס' הרא"ש שם ד"ה במסכתא; ועוד.

[רחמים]

יישר כוחך
לשנה טובה תכתבו ותחתמו!