הודעהעל ידי בית שביעי » ב' פברואר 11, 2013 5:54 am
פרק א
מצות מחצית השקל – מפתח לכלל המצוות שבמקדש
פרק ב
מחצית השקל: למקדש וכליו - או לקרבנות?
פרק ג
מחצית השקל: האם בטרם נבנה הבית? - או דווקא כשהבית בנוי?
פרק ד
'ראש השנה לתרומת שקלים' – המושג ומשמעותו
פרק ה
'לשכת השקלים' ו'לשכת הקרבן' – שיטת הרמב"ם
פרק ו
מחצית השקל - רובו לצרכים כלליים ומיעוטו לצורך הקרבנות
פרק ז
תרומת 'מחצית השקל' שבמדבר – נועדה למשכן וכליו ולא לקרבנות
פרק ח
המיפקד לשקלים והמיפקד לקרבנות – שיטת רש"י והרמב"ן
פרק ט
המיפקד בסיני – מיפקד אחד - תחילתו בתשרי וסיומו באייר
פרק י
המיפקד באייר – לענין נחלות, ולמינוי שבט לוי כמשרתי המשכן
פרק יא
הקדשת מחצית השקל בזמן הזה – איסור או מצוה?
פרק יב
חידוש מצות 'מחצית השקל' בדורנו – כיצד?
פרק א
מצות מחצית השקל – מפתח לכלל המצוות שבמקדש
מהלכות מחצית השקל
(על פי הרמב"ם הלכות שקלים פרק א)
מצות עשה מן התורה, ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו, ונותן 'מחצית השקל כסף' שנאמר: 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט'... ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.
מחצית השקל זו מצותה, שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן, אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקודש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה.
הכל חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לויים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים, אבל לא נשים ולא עבדים ולא קטנים, ואם נתנו - מקבלין מהם... קטן שהתחיל אביו ליתן עליו מחצית השקל שוב אינו פוסק אלא נותן עליו בכל שנה ושנה עד שיגדיל ויתן על עצמו.
באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו, ויהיה עתיד ליתן.
בחמשה עשר בו ישבו השולחנים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת - כל מי שיתן להם יקבלו ממנו, ומי שלא נתן אין כופין אותו ליתן. בחמשה ועשרים בו ישבו במקדש לגבות, ומכאן ואילך כופין את מי שלא נתן עד שיתן, וכל מי שלא יתן ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כרחו ואפילו כסותו.
שקולה תרומת 'מחצית השקל' למקדש – ככל המצוות שבתורה
אינה דומה מצות 'מחצית השקל' למצוות אחרות בתורה, רוב המצוות עוסקות בפרט מסוים ובזמן מסוים, כגון, מצות תפילה, מצות קריאת שמע, ברכת המזון, ועוד. לעומתן יש מצוות שהן מפתח למצוות רבות אחרות, וכגון מצות ציצית, שעליה אמרו חכמים (נדרים כה, א): "שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה", וכדברי הרמב"ם (ציצית ג, יב): "לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן, שנאמר: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'". כך גם באשר לתלמוד תורה, אמרו חכמים (פאה א, א): "תלמוד תורה כנגד כולם", וכתב הרמב"ם (תלמוד תורה ג, ג): "אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה". עוד אמרו חכמים בספרי (דברים ראה פ): "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה", ומצוה זו היא מפתח לכלל המצוות, כי בלא ארץ ישראל מרבית מצוות התורה בטלות.
אף מצות מחצית השקל אינה מצוה כשלעצמה, אלא רבות ממצוות התורה תלויות בה, כי בלא מחצית השקל, אין קרבנות התמיד, ואין מוספים, ואין שלשת הרגלים, ואין היכל, ואין כלים שבהיכל, ואין הלשכות שבעזרה, ונמצאות המצוות התלויות במקדש בטילות. כך היה במהלך הדורות, שבאמצעות מצות מחצית השקל נבנה המשכן, ובאמצעות מחצית השקל התקיימו בית ראשון ובית שני.
זה מה שמצינו בנחמיה (י, לג): "והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו", ואמרו חז"ל בבבא בתרא (ט, א) "'מצוה' - אין כתיב כאן, אלא - 'מצוות'!" ולמדו חז"ל שם, ששקולה מצוה זו "כנגד כל המצוות", זאת, משום שב"עבודת בית אלהינו" מתקיימות מאות מצוות של תורה מתוך תרי"ג מצוות.
אמנם בבבא בתרא שם דורשת הגמרא את הפסוק "והעמדנו עלינו מצוות" לענין מצות צדקה, וכדרך חז"ל לדרוש פסוק לכמה משמעויות, (וכך הביא הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ז, ה) אך, כאמור, עיקרו של הפסוק ופשוטו מכוונים למצוות שבמקדש כנ"ל.
וראה בירושלמי שקלים ב, ג; שם פירשו את הביטוי 'שלישת השקל' לענין המקדש, שהרוצה להדר במצוה, יוסיף ויתרום למקדש תרומות נוספות: "מיכן שאדם צריך לשלש שקלו שלש פעמים בשנה", פירוש: הרוצה להדר במצוה, לא יצא ידי חובתו בתרומה חד פעמית של מחצית השקל בשנה, אלא יהדר במצוה, וישלש את שקלו למקדש שלש פעמים בשנה (עיין שם במפרשים שיש גם פירושים אחרים). כעין זה מובא בילקוט שמעוני (תרומה רמז שסג): "אם רצה אדם - לשלש שקלים שלש פעמים בשנה, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל', והלא לא נאמר אלא 'מחצית השקל'? - אלא לא אמר [להוסיף על תרומתו] אלא שלש תרומות הללו".
דבר נוסף המייחד את מצות מחצית השקל על פני מצוות אחרות, הרי זה האופי של המצוה; מחד גיסא זו מצוה פרטית על האדם, לתרום מכיסו מחצית השקל, ומאידך גיסא זו מצוה כללית, כי אין המצוות שבמקדש מתקיימות אלא אם כן יתנו כל ישראל את חלקם. כך מתקיימת המצוה על ידי כלל ישראל, הבונים את המקדש כאחד, ומביאים את הקרבנות כאיש אחד. והיה, אם יתרשלו היחידים מלתת את חלקם, מצוות התורה בטילות, חלילה.
הרבה דרשות דרשו הדרשנים אודות 'מחצית השקל': מדוע תורם אדם מישראל 'מחצית' ולא שקל שלם? דומה, שלפנינו תשובה פשוטה: דע לך! – אומרת התורה – אם לא תתרום אתה את ה'חצי' שלך - נמצא הכל בטל, כי רק החיבור של כל ה'חצאים', ושיתוף הכלל כולו במעשה הבנין ובתרומת הקרבנות, רק בכך ייבנה הבית ויתקיים המקדש השלם.
המקיים מצוות ואין ביניהן תרומה לבנין בית המקדש – כאילו לא עשה כלום
אכן, מצינו בדברי חז"ל והפרשנים, שהרבה מצוות של תרומה יש בתורה, אך התרומה למקדש עולה על כולנה.
ראה מה שכתב רש"י בקהלת (ה, ח) על הפסוק: "וְיִתְרוֹן אֶרֶץ בַּכֹּל היא הוּא מֶלֶךְ לְשָׂדֶה נֶעֱבָד, אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף", שהתרומה החשובה ביותר לאדם מישראל, העומדת בראש סדר העדיפויות, זו התרומה לבנין בית המקדש. זו לשונו: "'אוהב כסף לא ישבע כסף' - אוהב מצוות לא ישבע מהם. 'ומי אוהב בהמון' - מצוות רבות. 'לא תבואה' - ואין באחת מהם מצוה מסויימת וניכרת, כגון, בנין בית המקדש... [לא יקצור את תבואת המצוה]".
ומקור דבריו בויקרא רבה (כב): "'מלך לשדה נעבד' - זה הקב"ה... 'לשדה נעבד' - זו ציון, דכתיב (מיכה ג): 'ציון שדה תחרש' [כלומר, מלך מלכי המלכים 'משועבד' כביכול לציון]... לפיכך אוהב כסף... אוהב מצות... והומה ומהמה אחר המצות, ומצוה קבועה לדורות [כגון בנין בית המקדש] אין לו - מה הנאה יש לו!" כי שאר התרומות והמעשרות שבתורה תרומות זמניות הן, תרומות לשעה, נמצא, שאם תרם תרומה בעל ערך זמני ולא תרם למקדש שהוא 'בית עולמים' – 'מה הנאה יש לו'?
וכן דרשו חז"ל בדברים רבה (ב) על דוד, שנאמר בו: "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו", ואף על פי כן לא הסתפק בכך, ורצה להיות שותף במצוה קבועה לדורות: "אוהב כסף... את מוצא... דוד: אע"פ שאמר לו הקב"ה: 'רק אתה לא תבנה לי את הבית הזה' - היה דוד אומר לעצמו: וכי מפני שאמר לי הקב"ה, אתה לא תבנה לי הבית - אני יושב?! מה עשה? זירז את עצמו והתקין כל צרכיו... שנאמר 'והנה בעניי הכינותי לבית אלהי'".
שיעור תרומת 'מחצית השקל' בזמן הזה
יש לברר את גובה התשלום עבור 'מחצית השקל', כי משקל הכסף הטהור המצוי במטבע 'מחצית השקל' הקדום, הוא נושא הנתון לדיון בין הארכיאולוגים והמומחים לענייני מטבע.
כבר יצאו בענין זה ספרים ומחקרים, והעולה מדברי הרמב"ם, שהעיקר הוא, שלא לפחות משיעור מסוים של כסף. זו לשון הרמב"ם בהלכות שקלים א, ה: "מחצית השקל זו מצותה - שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן, אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה". (וראה בספר החינוך, מצוה קה, שכתב, שמחצית השקל "הוא משקל שמונים גרעיני שעורה, שהשקל השלם היה בימי משה משקל מאה וששים שעורה", ונפלה טעות בדבריו, או בדברי המעתיק, שכן הרמב"ם כתב לעיל, שהמשקל של מחצית השקל הוא מאה וששים שעורה). נמצא, שכל עוד האדם תורם סכום שווה ערך, לכסף טהור במשקל מאה וששים שעורים - יצא ידי חובתו (וראה בסמ"ג עשין סימן מה).
ועיין בספר כפתור ופרח (פרק טז) שם מובא שיעור גבוה יותר למשקל השקל, שכתב שם: "'בקע' - הוא מחצית השקל, משקלו קצ"ב שעורה שהם מ"ח גרעיני חרוב שהם משקל שלשה דרהם כסף צורי". (בזמננו המשקל המקובל לשיעור הרמב"ם הוא 7.08 גרם כסף, שערכו בשקלי ימינו שלושים ושנים שקל, ובאשר לשיעור בעל כפתור ופרח – ערכו בשקלי ימינו ארבעים שקל - לערך). יש להביא בחשבון תנודות של ערך מתכת הכסף בשוק העולמי, כן יש להביא בחשבון הוצאות הכרחיות למגבית מחצית השקל, שכן, בימי חז"ל הוסיפו 'קלבון' עקב שחיקה של חלק מן המטבעות, ובכך למנוע הפסד לגזברות המקדש בעת גביית הכספים.
אף כיום איסוף מחצית השקל כרוך בהוצאות שונות, כגון, פירסום באמצעי התקשורת על מועדי ההתרמה ומקום הקופות, כמו כן, הצבת 'שולחנות' או דוכנים לצורך המגבית, כך גם מינוי גזברים הממונים איש בעירו על איסוף הכספים, וכן שומרים על הקופות, לפיכך, בימינו יש להחמיר ולתת לפחות ח"י שקלים.
להלן תוכן מקוצר של מאמר מפורט מאת הרב דניאל מיכלסון (פרופ' במכון ויצמן) בדבר ערכו של מחצית השקל: שקל של תורה הוא 17.28 גרם, בהתאם לכך, מחצית השקל הרי זה 8.64 גרם. אחרי שנכנסו ישראל לארץ השקל פוחת בשליש והיה 11.52 גרם. יש על כך ראיות ממשקלות אבן מתקופת בית ראשון. בזמן נחמיה תרמו מחצית שקל זה, שערכו הוא שליש מן השקל האמור בתורה (זאת בשונה מן האמור לעיל פרק א' בדבר הסיבות לתת שלישית השקל בשנה). בהמשך, בימי בית שני הגדילו את השקל בשיעור 6/5 ועם קלבון של 1/24 הגיעו לשקל צורי שמשקלו 14.4 גרם. אחרי שמגדילים שקל זה פי 6/5 חוזרים לשקל מקורי של 17.28 גרם. זהו משקל השקל בדעת הגאונים והרמב''ם, וכך היא גם דעה אחת של רש''י, האומרת, ששקל הוא ארבעה זהובים של קונשטנטינה (ראה שמות כא לב, ובגמרא עבודה זרה יא, א). זהובים אלו הם סולידוסים המפורסמים. בזמן רש''י משקלם היה כ- 4.3 גרם, עד כאן תוכן מחקרו של הרב מיכלסון.
הנושא בכללו טעון הרחבה, ראה ספר 'מידות ושיעורי תורה' מאת הרב חיים ביניש, כמו כן בספר 'מידות ומשקלות של תורה' מאת הרב י, וייס ועוד.
שינויים בערך מחצית השקל בעבר וכיום הזה
ככל מצוה בתורה, אף בענין מחצית השקל מתחדשות שאלות בכל דור ודור לאור שינויים העוברים על היחיד והציבור, ויש לתת מענה להתחדשות הדברים בכל תקופה כעניינה.
אף בענין מחצית השקל מצינו שינויים, כגון בין תקופת המשכן לבין ימי בית שני, במשכן נתנו 'מחצית השקל' ובימי בית שני נתנו 'שלישית השקל', עקב שינוי ערך המטבע (ראה להלן פרק ב). ממילא אף בזמן הזה, הרגלי התשלום השתנו, ובמקום כסף טהור משתמשים במטבעות נחושת ומתכות אחרות וכן בשטרות נייר. כמו כן קיימת צורת תשלום מקובלת בצ'ק, או בהודעה טלפונית ואלקטרונית, שאלה היא, אפוא, האם צורת תשלום כגון זו תואמת את ההלכה.
יש להעיר בענין זה, שערך מחצית השקל כסף בימי קדם היה רב, וכוח הקניה שלו היה גדול. אחד המקורות המלמדים על כוח הקניה של הכסף, הוא ערך השדה שהקדיש אדם להקדש, ובא לפדותה חזרה מן ההקדש, כמובא בויקרא (כז, טז): "ואם משדה אחזתו יקדיש איש לה', והיה ערכך לפי זרעו - זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף". מידות שדה זו הן מאתים שבעים וארבע אמות על מאתים שבעים וארבע אמות בקירוב, שהוא בית כור והוא 'זרע חומר שעורים', כלומר, שטח של שבעים וחמש אלף אמות מרובעות. הווה אומר, בחצי שקל כסף (שהוא חלק המאה מתוך חמישים שקל) ניתן לרכוש קרקע שניתן להעמיד בשטחה בית וחצר רחבת ידים.
לאור האמור, תרומת מחצית השקל למקדש היתה רבת ערך, ומן הראוי שבית דין שיקום בעתיד יתייחס לשאלה זו.
לשיטת הרמב"ם, על כל פנים, התורם את ערך משקל כסף טהור בזמן הזה עשה כהלכה, ובלבד שיתרום לא פחות מערך משקל הכסף של 'מחצית השקל', דהיינו, כסף טהור במשקל מאה וששים שעורה. לפיכך, התורם סכום של שלושים ושנים שקלים של ימינו, עבור 'מחצית השקל' בזמננו זה, יצא ידי חובתו לדעת ראשונים ואחרונים.
מדברי הרמב"ם ובעל ספר החינוך נראה, שניתן לתת מחצית השקל בכל צורה שהיא, במטבעות, במטבע של נייר, או בצ'ק, ובלבד שישלם 'קלבון' כלומר הוצאות השולחני והוצאות הגבייה של מחצית השקל.
הנמנע מלתרום 'מחצית השקל' – מבטל מצות עשה של תורה
מצות מחצית השקל היא מצות עשה לדורות לדעת רבים ממוני המצוות (ראה בספר המצוות לרמב"ם – עשה קעא, כן ראה ב'ספר מצוות גדול' עשין סימן מה; וכן בספר החינוך מצוה קה, וכך היא דעת הרמב"ן בפירושו לשמות ל, יב, שמחצית השקל היא מצוה לדורות) ממילא, אדם שנמנע מלתרום ביטל מצות עשה.
כשעבר ראש חודש ניסן וההתרמה נפסקה בערי ישראל, לכאורה, פטור האדם מלתת מחצית השקל, אולם מדברי חז"ל מתברר, שאדם שהתעכב, ולא תרם עד ראש חודש ניסן, או שהיה אנוס, אינו נפטר מן המצוה, ומוטל עליו חוב שיש לשלמו במהלך השנה - באייר, בסיון, וכך בכל חדשי השנה, ואם לא תרם את חלקו ביטל מצות עשה מן התורה. מסיבה זו תיקנו במקדש שהכהן יכנס לתרום את תרומת הלשכה שלש פעמים בשנה - בפרוס כל רגל ורגל - כדי לפרסם בכל ישראל, שמי שטרם הרים את תרומתו חובה עליו לשלם.
יתירה מזו, מדברי הרמב"ם עולה, שכאשר גבו באדר את 'מחצית השקל' של השנה הנוכחית, העמידו בצד הקופה של השקלים החדשים קופה נוספת עבור השקלים הישנים, לגביית מחצית השקל מאדם שטרם קיים את מצות מחצית השקל של השנה הקודמת. זה לשון הרמב"ם בהלכות שקלים (ב, א): "כיצד כונסין השולחנים את השקלים בכל מדינה ומדינה? - מניחין לפניהם שתי תיבות, שולי התיבה רחבין מלמטה ופיה צר מלמעלה - כמין שופר - כדי שישליכו לתוכן [מחצית השקל] ולא יהיה אפשר ליקח מהן בנחת. ולמה עושין שתי תיבות? - אחת שמשליכין בה שקלים של שנה זו, והשנייה - מניחין בה שקלי שנה שעברה, שגובין ממי שלא שקל בשנה שעברה".
מי שלא תרם מסיבה כל שהיא בעירו, משהיה עולה לרגל למקדש היה מוצא לשכות וקופות במקדש, לתשלום החוב של מחצית השקל, כמובא במשנה (שקלים ו, ה): "שלשה עשר שופרות היו במקדש וכתוב עליהם: 'תקלין חדתין' ו'תקלין עתיקין'... 'תקלין חדתין' - [למחצית השקל] שבכל שנה ושנה, ו'עתיקין' - מי שלא שקל אשתקד שוקל לשנה הבאה". מפרש הרמב"ם: "השופר הראשון כתוב עליו 'תקלין חדתין' - כל השקלים שגובים מחובות אותה שנה ניתנין בו. והשופר השני כתוב עליו 'תקלין עתיקין' - כל השקלים שגובים ממי שנשאר חייב משנה שעברה ניתנין בו".
הריבב"ן על משנה זו מפרש, שאת ה'תקלין עתיקין' היו אוספים בארץ ובחוץ לארץ, ואת השקלים הישנים שבשופר זה היו מעבירים אותם לגיזבר המקדש עבור חומות העיר ומגדלותיה.
יש להעיר אודות השימוש במלה 'עתיקין' (שלא כתבו על הקופה 'תקלין דאשתקד') שהמושג 'עתיק' בא ללמד, שאדם שלא שילם את מחצית השקל לכמה וכמה שנים - חובו קיים, ולא יצא ידי חובתו אלא אם שילם את כל חובותיו, וכל שנה שלא שילם הרי זה ביטול מצות עשה של אותה שנה. באשר לאמור במשנה, שהשופרות ה'עתיקין' נועדו ל"מי שלא שקל אשתקד", כלומר, עבור שנה שעברה, כוונת המשנה להקל על בעל החוב, שיתן לפחות את חובו מן השנה שעברה, שלא להכביד יתר על המידה על החייבים, אך לגופה של מצוה, אם לא שילם לשנים אחדות החוב נשאר כשהיה וחייב לשלם.
כמובא לעיל, מחצית השקל היא מצות מפתח לכלל צרכי המקדש והקרבנות, נמצא, שהנמנע מלתרום לא די שביטל את מצותו הוא, אלא מבטל את כלל המצוות המתקיימות במקדש מכלל ישראל. אדם זה, כאילו החריב במו ידיו את המקדש, כי אם כל אחד יתרשל מלתת את חובו נמצאות המצוות שבמקדש בטילות, חלילה. יתירה מזו, כיון שאמרו חז"ל שהעולם עומד על העבודה שבמקדש, נמצא, שהחדל מלתת, מרופף בכך את יסוד העולם כולו. מאידך גיסא נמצינו למדים, עד כמה גדולה זכותו של המקיים מצות מחצית השקל, שבתרומתו מקיים את עבודת התמידין והמוספין במקדש, ומשכין בכך את השכינה במקדש ובישראל, ובתרומתו מביא ברכה וישועה לעולם כולו.
כללו של דבר
א. שקולה מצות 'מחצית השקל' כמצוות רבות בתורה, שכן, אינה מצוה כשלעצמה, אלא כל המצוות שבמקדש תלויות בה.
ב. משקל הכסף הטהור המצוי במטבע 'מחצית השקל' הקדום, הוא נושא הנתון לדיון בין המומחים. להלכה קובע הרמב"ם, כי אין לפחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו, ומשקלו מאה וששים גרעיני שעורה.
ג. ערכו של כסף טהור של 'מחצית השקל' הוא שלושים ושנים שקלים בשקלי ימינו. עם זאת, מן הראוי לתרום ארבעים שקלים לפי שיטת בעל כפתור ופרח – כדי לכסות הוצאות נלוות להתרמה.
ד. לדעת רבים ממוני המצוות, מצות מחצית השקל היא מצות עשה לדורות, לקיימה מדי שנה, ממילא, אדם שנמנע מלתרום ביטל מצות עשה.
ה. מצות 'מחצית השקל' מהווה מפתח לכלל צרכי המקדש והקרבנות, לפיכך, הנמנע מלתרום, לא די שביטל את מצותו הוא, אלא מבטל את כלל המצוות המתקיימות במקדש.
פרק ב
מחצית השקל: למקדש וכליו - או לקרבנות?
תרומת 'מחצית השקל' למלאכת המשכן – נאמרה במפורש, התרומה לקרבנות - נאמרה ברמז בלבד
בבואנו לדון, בדבר קיום מצות 'מחצית השקל' בזמן הזה, עולה מיד השאלה: הרי תרומת 'מחצית השקל' ניתנת עבור הקרבנות, מעתה, שאין בית, ואין מזבח, ואין כהנים ובגדי כהונה, ממילא אין מקום לתרום 'מחצית השקל' אלא כשייבנה הבית?
מאידך, הסברא נותנת, שתרומת 'מחצית השקל' ניתנת לבנין הבית, כי אם אין בית - אין קרבנות?
לבירור שאלה זו, והשאלות המסתעפות ממנה יוקדש הדיון דלהלן.
מצות מחצית השקל מובאת בפרשת 'כי תשא' בלשון זו (שמות ל, יג): "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ... מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'... וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים... וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד... לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם". 'עבודת אהל מועד' שבפסוק עניינה - מלאכת בניית המשכן על ענפיה השונים: עשיית אדנים, יריעות, כלים, בגדים ושאר צרכי המשכן. הדבר עולה בבירור מן הפסוק המתאר כיצד הוציאו לפועל את מטרת התרומה, ככתוב בשמות לח, כה: "וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה... בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ... [לצורך איזה ענין השתמשו בו?] - לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים..."
הווה אומר: תרומת מחצית השקל מעיקרה לא באה אלא לצורך מלאכת האומנים במשכן. זה פשוטו של פסוק, ואילו ענין הקרבנות לא נזכר כלל בהקשר למחצית השקל.
אמנם מדברי חז"ל במסכת מגילה (כט, ב) עולה, שבפרשה זו נצטוו ישראל על שלש תרומות, וכלשון חז"ל שם: "שלש תרומות הן [שנתחייבו ישראל]: של מזבח - למזבח, של אדנים - לאדנים, ושל בדק הבית - לבדק הבית", ומסביר רש"י: "'שלש תרומות' - נאמרו שם [בפרשת שקלים]: 'מחצית השקל תרומה לה'', 'יתן תרומת ה'', 'לתת את תרומת ה'': תרומת אדנים - היתה לאדנים, ותרומת מזבח - למזבח, לקנות מהן קרבנות צבור לכל השנה, דכתיב בה 'לכפר על נפשותיכם'. 'ושל בדק הבית - לבדק הבית' - היא לא היתה שוה בכולן, אלא איש כפי נדבתו".
נראה, לכאורה, שיש בפרשה זו שלש מצוות התרמה, לדורו של משה ולדורות עולם, אך רש"י עצמו כותב בשמות (ל, טו) שאין בפרשה זו מקור מפורש לענין הקרבנות אלא 'רמז' בלבד.
אלו דבריו שם: "'לכפר על נפשותיכם'... לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן 'תרומת ה'' שלוש פעמים:
אחת - תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר: 'וכסף פקודי העדה מאת ככר'. ומהם נעשו האדנים [תרומה זו מפורשת בפרשת 'כי תשא' ומוכחת בפרשת פקודי]...
והשנית [נאמרה כאן ברמז] אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן. הוא המנין האמור בתחילת חומש הפקודים (במדבר א, א) 'באחד לחדש השני בשנה השנית [בראש חודש אייר]' ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן, לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים. ועל אותה תרומה נאמר [כאן ברמז]: 'לכפר על נפשותיכם', שהקרבנות לכפרה הם באים.
והשלישית [שנרמזה כאן] היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד): 'כל מרים תרומת כסף ונחשת', ולא היתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו".
העולה מדבריו, שבפרשת 'כי תשא' לא נאמרו במפורש שלש מצוות של תרומה, אלא אחת, והיא תרומת האדנים, ואילו השאר באו ברמז בלבד. אף תרומת מחצית השקל לקרבנות ציבור, לא נאמרה במפורש, אלא כמסקנה מתבקשת, וכפי שכתב (בפסוק טז): "הא למדת [בדרך רמז] שתים היו: אחת - בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת - בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן", כי במיפקד שבפרשת במדבר לא נאמר בפסוקים שנתנו מחצית השקל.
בירושלמי שקלים א, א; מוצאים רמז לשלשת התרומות הללו בפרשת 'תרומה', פרשה העוסקת בחומרים שונים ההכרחיים לבנין המשכן, ואין בה זכר לקרבנות. עם זאת מוצאים חז"ל לנכון להוכיח, שאף פרשה זו, שעיקרה תרומות למשכן ול'בדק הבית', ניתן למצוא בה 'רמז' לקרבנות. זו לשון הירושלמי: "שלש תרומות נאמרו [ברמז] בפרשה הזאת: תרומת אדנים, ותרומת שקלים ותרומת המשכן: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' - זו תרומת אדנים. 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - זו תרומת שקלים. 'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם' - זו תרומת המשכן".
כך גם ברש"י לפרשת תרומה כתב, שלמרות שמדובר בתרומה שהיא נדבת הלב, ולמרות שמדובר בחומרים מוגדרים, נרמזה בפרשה זו החובה להביא מחצית השקל, זו לשונו: "'תקחו את תרומתי' – 'אמרו רבותינו: שלש תרומות אמורות כאן, שלשה עשר דברים האמורים בענין כולם הוצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהונה, כשתדקדק בהם".
עוד כתב רש"י שם: "'זהב וכסף ונחשת' - כולם באו בנדבה, איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן, שהוצרך שם כסף יותר". כלומר, פרשת תרומה עוסקת בתרומת חומרים – 'איש כאשר ידבנו לבו' - אך הפרשה מציינת ברמז, שיש עוד שתי תרומות, אחת לאדנים, והשניה למזבח.
הגר"א: 'מחצית השקל לקרבנות' – אינו מצות עשה בתורה - אלא 'הלכה למשה מסיני'
המסקנה העולה מן האמור עד כה היא, שהתרומות למשכן – בפרשת תרומה ובפרשת שקלים, נאמרו במפורש בפסוקים, ואילו התרומה לקרבן, אינה מופיעה במפורש בתורה אלא ברמז בלבד.
אכן, ראה מה שכתב הגר"א ב'אדרת אליהו' ב'כי תשא': "השקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה, והיא 'הלכה למשה מסיני', ומרומז במה שאמרו חז"ל", כוונתו ככל הנראה למה שמצאו חז"ל רמז בפסוקים: "שלש תרומות נאמרו כאן" - כדלעיל. דרכו של הגר"א למצוא מקור לכל דבר בתורה, ומתברר, שבאשר למחצית השקל עבור הקרבנות לא מצא מקור, דומה, אפוא, שקשה יהיה לבוא אחר המלך ולהוכיח שיש מקור מפורש לכך בתורה.
המעיין בספר המצוות לרמב"ם (עשה קעא) וכן ברמב"ם הלכות שקלים (א, א) לא ימצא איזכור של הקרבנות, וכלשון הרמב"ם שם: "מצות עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה", ולא כתב מטרה מוגדרת לתרומה, כי המצוה היא לתת מחצית השקל לכלל ענייני המקדש, ובכלל זה הקרבנות.
אכן, ראה מה שכתב בספר החינוך (קה): "מצות נתינת מחצית השקל בשנה: שיתן כל אחד מישראל... מחצית השקל... בכל שנה ליד הכהנים... והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש, ומשם היו מוציאין לקנות [את צרכי המקדש]: תמידין ומוספין, וכל קרבן הקרב על הצבור, ונסכיהם, והמלח שמולחין בו את הקרבנות, ועצי המערכה, ולחם הפנים, ושכר העושה לחם הפנים, והעומר, ושתי הלחם, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח, ולשון של זהורית. משרשי המצוה, שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם שיהיה יד כולם שוה בדבר הקרבנות... ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל... שוים במצוה אחת לפניו".
נמצא כנ"ל, שמצות מחצית השקל כוללת בתוכה את כלל צורכי המקדש.
צריך להעיר עם זאת, על מה שכתב הגר"א, שמצות מחצית השקל לדורות היא 'הלכה למשה מסיני', שהדבר תמוה, שלא מצינו מקור לכך בתלמוד. ראה בהקדמה לפירוש המשנה לרמב"ם, שמנה שם כארבעים הלכות, שהן 'הלכה למשה מסיני' בש"ס, ולא מנה מצות מחצית השקל. יתירה מזו! לא מצינו שמוני המצוות ימנו 'הלכה למשה מסיני' כאחת מתרי"ג מצוות.
וצריך לומר, שכוונת הגר"א לומר: 'קבלה למשה מסיני'. וראה ברמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה, שהבחין בין שני המושגים, וכתב, שהרבה קבלות קיבל משה מסיני, ויש לכולן רמז בפסוקים ובדרשות חז"ל. לא כן באשר ל'הלכה למשה מסיני' שהלכות אלו הן הלכות בלא טעם, ואין להן מקור בפסוקים.
זה, אפוא, עניינה של מצות מחצית השקל, שיש כתוב מפורש ב'כי תשא' וב'פקודי', הקובע כי יש לתת 'מחצית השקל' 'בקע לגולגולת', וזו מצות עשה מן התורה במשכן ולדורות, ואילו 'מחצית השקל לקרבן', ענין זה לא בא אלא מכוח דרשה ורמז, הנלמד מ'שלש תרומות הן' – כדרשת חז"ל ב'תרומה' וב'כי תשא'. נמצא, ש'מחצית השקל' כוללת בתוכה שתי מטרות, את המפורש בפסוקים, דהיינו 'בדק הבית' ומלאכת האומנים, וכן את ענין הקרבנות, דבר שאינו נזכר בפסוקים במפורש אלא ברמז בלבד.
לתרומת 'מחצית השקל' מטרה רוחנית, ונועדה לכפר על היחיד ועל הכלל
מטרה נוספת נועדה ל'מחצית השקל' – כמפורש בפסוקים, והוא ענין הכפרה, כמבואר ב'כי תשא' - "ולקחת את כסף הכיפורים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד", כי בניית המשכן כשלעצמה מכפרת.
ראה ברש"י לשיר השירים א, יג; הכותב: "'צרור המור דודי לי'... הקדוש ב"ה נתרצה לישראל על מעשה העגל, ומצא להם כפרה על עוונם, ואמר: התנדבו למשכן ויבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל". יתירה מזו! משום כך נקראו הכפורת והכרובים בשם 'כפורת' וכדברי הירושלמי (שקלים א, א): "יבוא זהב של 'כפורת' ויכפר על זהבו של עגל". ומובא ב'בית הלוי' (שמות לא): "שבכפורת כתוב... 'אל הכפורת יהיו פני הכרובים'... רומז, דשני הכרובים היו רומזים להתקרבות של הקב"ה לישראל והשגחתו עליהם [וכפרתו]... ככתוב: 'ופניהם איש אל אחיו'".
וראה גם במפרשים, שכסף זה ניתן ל"'עבודת אוהל מועד' - למלאכת האדנים והווים" לכפרה (ראה מדרש אגדה שמות ל, ט; וכן ברבינו בחיי ויקרא כב, כז) כי בנין המשכן כשלעצמו מכפר.
עוד מובא בפסיקתא רבתי (פיסקא י - כי תשא): "מי גרם לפרשת שקלים? - העבירה של עגל!" וכוונת המדרש לומר: מי גרם לציווי של פרשת שקלים, ולכך שהתורה תצוה לתרום מחצית השקל לבניית המשכן? ותשובת המדרש: "העבירה של עגל", כי בהקמת המשכן מכפרים ישראל על עצמם ועל חטא העגל!"
ומובא בפסיקתא זוטרתא (שמות ל, טז): "'לכפר על נפשותיכם' - להודיע כמה הזכות גורם, שכל זמן שישראל זוכין, המעט שנותנין חביב לפני הקב"ה כהרבה, ומתכפרין בו".
התרומה למשכן והתרומה לקרבנות - שניהם יחד מכפרים על ישראל
דבר שאין צריך לומר הוא, שלא די בתרומה לבנין הבית כדי לכפר, אלא יש לתרום לעבודת הכהנים והלויים ולקרבנות במקדש. עצם בניין הבית אמנם מכפר, אך קרבן התמיד הוא המגין ומכפר על ישראל יום יום.
על כפרת התמידים הננו מוצאים בבמדבר רבה (פינחס פרשה כא): "'זה האשה אשר תקריבו לה' כבשים בני שנה תמימים': לא שניהם [תקריב] בבת אחת, אלא 'את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'... מעולם לא היה אדם לן בירושלים ובידו עוון, כיצד? תמיד של שחר - מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים - מכפר על עבירות שנעשו ביום".
עוד מצינו בפסיקתא רבתי (פיסקא י - כי תשא): "ילמדנו רבינו: כמה פעמים בשנה תורמין את הלשכה? - כך שנו רבותינו בשלשה פרקים בשנה [תורמין את הלשכה בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג] (שקלים ג, א). ולהיכן היתה תרומת הלשכה? - לוקחין בה תמידים משל כל ישראל, מן השקלים שהיו שוקלים. - למה? כדי שיהיו כל ישראל שותפים בו!... אם תאמר: ניגבים יותר מכוחם? - לא היו ניגבים דבר גדול אלא מחצית השקל... לא היה ניגבה אלא על כפרתם של ישראל, שהיו לוקחים בהם תמידים".
וכבר אמרו חכמים באבות א, ב: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה", והרמב"ם הביא זאת בהלכות מעילה ח, ח: "אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, וכך בירושלמי מגילה ד, ו: "אין העולם עומד אלא על הקרבנות".
וראה מה שמובא בתוספתא שקלים (א, ו) שמסיבה זו בית דין כופה על השקלים: "מישכנו [בית דין את] ישראל על שקליהן [בכפייה] כדי שיהו קרבנות צבור קריבין מהן. משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו - בשביל לרפאותו. כך אמר הקב"ה: משכנו ישראל על שקליהן, כדי שיהו קרבנות הצבור קריבין מהן, מפני שקרבנות הצבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהן שבשמים. וכן מצינו בתרומת שקלים, ששקלו בני ישראל במדבר [בכפייה], שנאמר: 'ולקחת את כסף הכיפורים מאת בני ישראל'".
עוד אמרו חז"ל על העבודה בכללה שמכפרת: "'ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד': וכי אורה שלכם אני צריך?!... אלא בשביל לזכותכם ולכפר על נפשותיכם שמשולה כנר" (ויקרא רבה ל, יג).
זה מה שמצינו ברש"י, שכתב, לכאורה, שני דברים סותרים: בפירושו לשיר השירים כתב, שהכפרה לישראל באה בזכות תרומת זהב למשכן – כמובא לעיל: "התנדבו למשכן ויבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל", ואילו ב'כי תשא' (שמות ל) כתב, שהכפרה היא באמצעות הקרבנות: "באחד לחדש השני... נתנו כל אחד מחצית השקל, והן, לקנות מהן קרבנות צבור... ועל אותה תרומה נאמר - 'לכפר על נפשותיכם', שהקרבנות לכפרה הם באים". והרי כתב בשיר השירים שהכפרה היא זהב המשכן!
אולם אין סתירה בדבריו, אלא הדברים משלימים זה את זה, הכפרה לישראל באה על ידי שניהם, הן על ידי התרומה לזהב המשכן, והן על ידי קרבנות התמיד המכפרים על ישראל.
תרומת 'שלישית השקל' בימי עזרא ונחמיה – עיקרה למלאכת בנין מקדש
בספר נחמיה י, לג; מתואר, כיצד הציבור קיבל עליו תרומה מיוחדת לבנין הבית, ככתוב: "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ... וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים... לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ... וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ".
ישראל קיבלו על עצמם לתת את תרומת ה' למקדש, ומודגש בפסוקים ששני הדברים מכפרים – בדק הבית וקרבן התמיד, ככתוב: "ולעולת התמיד השבתות... לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו [לבדק הבית]".
בראשית ימי הבית השני סבל ציבור העולים מבבל מעוני ומחסור, וחלקם נמנע מלתרום את חלקו למקדש, לפיכך כרתו 'אמנה' במעמד נחמיה והשרים, ככתוב (נחמיה י, א): "וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים, וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ", בכך התחייבו בפומבי למלא את חובתם למקדש.
השאלה המעסיקה את הפרשנים היא: מדוע קיבלו עליהם ישראל לתת 'שלישית השקל' ולא 'מחצית השקל' – ככתוב ב'כי תשא'? יש מן הפרשנים, שכתבו, שנתנו את ערך הכסף הטהור של מחצית השקל, אלא שהיה שינוי בערך המטבע - "כי בימי עזרא הוסיפו עליהם [על ערך המטבעות] והיה 'שלישית השקל' [שווה ערך ל] עשר גרה". וכך כתב המלבי"ם שם (וראה את דברי הרב מיכלסון בענין זה, לעיל פרק א).
מצינו פירוש אחר, המובא בפסיקתא זוטרתא (בראשית יז) שאנשי כנסת הגדולה תקנו את 'שלישית השקל' כתוספת על מחצית השקל, ובלשון הפסיקתא: "הלא תראו כי אנשי כנסת הגדולה אמרו: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת שלישית השקל בשנה' - חוץ מן מחצית השקל של כסף הכיפורים". כך גם כתב ר' אבן עזרא "'שלישית השקל' באה בנוסף על מחצית השקל, לצורך הענינים הנזכרים", וכן במצודת דוד ובמלבי"ם שם.
כענין זה כותב הרמב"ן בשמות (ל) בשם הירושלמי, שכאשר "עלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות, היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד". הדבר מתבקש, שהרי ביציאת מצרים היה מספר התורמים רב - ששים ריבוא - ואילו בימי בית שני היו מועטים - ארבעים ושנים אלף בלבד, ולפיכך לצורך הקמת המקדש מחדש וחידוש הקרבת הקרבנות - היה הכרח להוסיף על תרומת מחצית השקל.
כללו של דבר
א. יש לברר, האם תרומת 'מחצית השקל' ניתנת עבור המקדש וכליו - או עבור הקרבנות?
ב. מן הפסוקים ודברי חז"ל עולה, שתרומת 'מחצית השקל' למלאכת המשכן – נאמרה במפורש, ואילו התרומה לקרבנות - נאמרה ברמז בלבד.
ג. מדברי רש"י עולה, שפרשת 'תרומה' ופרשת 'כי תשא' עוסקות במפורש בתרומת חומרים למשכן, ואילו התרומה לקרבנות נאמרה בפרשיות אלו ברמז בלבד.
ד. בדברי הרמב"ם בספר המצות ובהלכות שקלים, לא הוזכרה מטרה מוגדרת למחצית השקל, והיעד הכללי הוא צרכי המקדש, ואילו ענין הקרבנות לא נזכר כדבר מהותי במצוה. כך גם דעת הגר"א שמצות מחצית השקל לקרבנות אינה מפורשת בתורה שבכתב ונמסרה בתורה שבעל פה.
ה. מלשון הפסוקים ודברי חז"ל עולה, שתרומת מחצית השקל מכפרת על ישראל, זאת, הן על ידי עשיית המשכן והכלים והן על ידי הקרבנות.
ו. בראשית ימי הבית השני קיבלו ישראל על עצמם לתת את תרומת ה' למלאכת המקדש ולקרבנות, בסך 'שלישית השקל בשנה'. השינוי הלשוני מהווה מקור לדיון בין הפרשנים, יש שפירשו, שהיה שינוי בערך המטבע באותה תקופה, ויש שפירשו, שכיון שהיו ישראל מועטים, קיבלו עליהם להוסיף על מחצית השקל עוד שלישית השקל בשנה.
פרק ג
מחצית השקל: האם בטרם נבנה הבית? - או דווקא כשהבית בנוי?
התרומות למשכן בימי משה – והתרומה לקרבנות - כולן מתקיימות ב'מחצית השקל'
מדברי הרמב"ם נראה, לכאורה, שהמצוה לתרום מחצית השקל נאמרה, רק כאשר הבית בבניינו, שכך נאמר בספר המצוות לרמב"ם (עשה קעא, וכן בהלכות שקלים פרק א): "שציונו לתת מחצית השקל בכל שנה, והוא אמרו יתעלה (שמות ל, יב): 'ונתנו איש כופר נפשו לה''... ובמסכת שקלים התבאר, שמצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית".
דברי הרמב"ם תמוהים, שכן, סוגיא מפורשת קובעת, כי מצות מחצית השקל נאמרה בטרם נבנה המשכן, וכל עניינה לצורך בניינו. זה לשון הגמרא במסכת מגילה (כט, ב) "'ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים'... מאי 'פרשת שקלים'? רב אמר: 'צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי' [כלומר להביא את קרבנות התמיד]. ושמואל אמר: 'כי תשא'".
שואלת הגמרא: "למאן דאמר: 'כי תשא', קרבנות מי כתיבי?! שקלים לאדנים כתיבי! [מפרש רש"י: כדכתיב: 'ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד!' והן השקלים שנעשו מהן אדני המשכן... וכסף פקודי העדה... לצקת את אדני הקדש'!"] כלומר, פרשת שקלים ב'כי תשא' עוסקת באדנים שהם יסודות המשכן, ועליהם המשכן כולו בנוי, ואילו קרבנות לא בא זכרם בפרשה זו! ולפיכך שואלת הגמרא, עתה, כשבאים לקרוא בפרשת שקלים בציבור, ובכך להכריז בבתי הכנסת על איסוף השקלים לקרבנות, הרי פרשה זו אינה מזכירה לציבור את העיקר – את הקרבנות!
ומשיבה הגמרא: "כדתני רב יוסף: שלש תרומות הן: של מזבח [של הקרבנות] - למזבח, ושל אדנים - לאדנים, ושל בדק הבית - לבדק הבית!" כוונת הגמרא לומר: פרשת שקלים כוללת בתוכה את שלשת התרומות, והקרבנות בכלל זה (ברמז – כמובא לעיל) - וממילא כשקוראים בציבור את 'כי תשא', מזכירה הפרשה לציבור גם את חובת מחצית השקל לקרבנות (וראה את פירושו של רש"י לסוגיא זו).
ירושלמי: "תרומת המשכן למשכן - מה שירצו יעשו!"
כמובא לעיל, בירושלמי שקלים (א, א) למדו את חובת מחצית השקל לקרבנות מ'פרשת תרומה', שהדבר לא נאמר במפורש אלא ברמז. בירושלמי שם מודגש, שיעד ההוצאות של תרומת מחצית השקל מסור לחכמים, וכלשון הירושלמי שם: "שלש תרומות נאמרו בפרשה הזאת... תרומת המשכן למשכן - מה שירצו יעשו! תרומת שקלים לקרבן - מה שירצו יעשו! כדי שתהא יד כולן שווה. תרומת אדנים – לאדנים".
כוונת הירושלמי במשפט: "תרומת המשכן למשכן - מה שירצו יעשו!" לומר, כי יש לקנות חומרים שונים וכלי עבודה לאומנים, כמו כן יש לשלם לכל אומן שכר חדשי המגיע לו. שלא תאמר: תרומת המשכן מיועדת לזהב המנורה בלבד! ולזהב הציץ בלבד! ולא נועדה לכלל ההוצאות מסביב. אלא התרומה נועדה להכנת כל הנדרש למלאכת המנורה והציץ, כגון הקמת כור ליציקת זהב, והכנת ציוד, כגון, פטישים ואיזמלים, ותנורים ומכונות, ומשכורות לאומנים וליוצרים, זו כוונת המשפט - "מה שירצו - יעשו".
וראה בדברי חז"ל ובמפרשים, שאיתמר היה הגיזבר וממונה על ההוצאות, ועליו נאמר "מה שירצו יעשו". זה לשון התנחומא (פקודי ה): "ומשה היאך נעשה יחידי גזבר? אלא אף על פי שהיה משה הצדיק נאמן על פי הגבורה, דכתיב: 'בכל ביתי נאמן הוא' [עם זאת] קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: 'ביד איתמר בן אהרן הכהן'". ומפרש אבן עזרא (שמות לח, כא): "'אלה פקודי המשכן'... ביד איתמר - שהוא ממונה על רוב כלי המקדש". והרמב"ן שם כתב: "יאמר, כי 'כסף פקודי העדה מאת ככר', שנעשה בו האדנים והווים לעמודים וצפוייהם וחשוקיהם, ונחושת התנופה שהוא שבעים ככר, שעשה בה מזבח הנחשת, והמכבר וכל כליו, ואדני החצרות והיתדות - הכל נתן משה במספר במשקל ביד איתמר" (וראה במלבי"ם שם, שאיתמר היה בקי בחשבונות).
כן נאמר בבצלאל: "ולהורות נתן בלבו", היינו, בצלאל אסף את האומנים השונים והמתכננים, ולימד והכשיר את בעלי המקצוע כל אחד בתחומו, כן הכין את בתי המלאכה. הכנות אלו כולן יש בהן כבר הוצאה כספית גדולה, שלא לדבר על ההשקעה הכספית והתשלום לאומנים שטרחו בהכנת הכלי. על איתמר, בצלאל בן אורי ואהליאב אומר הירושלמי: "מה שירצו יעשו", ומה שנאמר בבצלאל בעשיית המשכן במדבר, אמור לכלל האומנים בכל דור ודור, כי לשם כך נתרם הכסף.
"תרומת שקלים לקרבן - מה שירצו יעשו!"
זה גם תוכן המשפט האמור בירושלמי בקשר לקרבנות: "תרומת שקלים לקרבן - מה שירצו יעשו!" שלא תאמר: הכסף קודש לכבשים ועיזים בלבד, לא כן! אלא פעמים שצריך להביא בהמות משובחות מרחוק, והדבר מחייב לשלוח אנשים למקומות מרוחקים להביא כבשים ואילים ופרים. כן יש לבנות להם מכלאות, ולהעמיד עליהם רועים ורפתנים להאכילם ולהשקותם במשך השנה.
וראה מה שכתב הרמב"ם (איסורי מזבח ז, ב): "כך היו עושין בזמן המקדש: מביאין אילים ממואב, ומביאין כבשים שגביהן רחבים מחברון, ומביאין עגלים מן השרון, וגוזלות מהר המלך, ומביאין יין מקרחיין והלוטיין, וסולת ממכמש ויוחנה, ומביאין שמן מתקוע". פעולות אלו היו כרוכות בהוצאה ניכרת ובמשכורות קבועות. כך גם באשר לקטורת ולשמן המשחה, צריך לשלוח מומחים להביא את הסממנים הנכונים מארצות רחוקות, ולמצוא סממן 'מעלה עשן', ולכתוש אותם. אף אלה הסתכמו בממון רב, כמתואר ביומא, ששילמו ל'בית אבטינס' שכר רב על הכנת הקטורת, כך גם שילמו ל'בית גרמו' שכר רב על הכנת לחם הפנים – על כך נאמר "מה שירצו יעשו".
ברור, אפוא, שלדעת הירושלמי פרשת 'תרומה' אמנם רומזת על הקרבן, אך התרומה מכוונת לכלל ההוצאות המתחייבות בהכנת כל הנדרש, כדי שקרבנות התמיד יובאו מן המשובח במקדש דבר יום ביומו. הדבר חייב להקים במקדש מערכת של אנשי מקצוע, ולשכות, ומחסנים, לבהמות לעצים, לקמח, לשמן, ליין וכד'.
ברור, שהכנות אלו כולן חייבות להיעשות זמן רב בטרם נבנה הבית, לאור האמור יש לשאול, למה התכוין הרמב"ם, כשכתב, שהתרומה ניתנת רק "בפני הבית"?
למעשה השאלה אינה מכוונת רק כלפי הרמב"ם, אלא ללשון חז"ל במשנה (שקלים ח, ח) האומרת: "השקלים... אין נוהגין אלא בפני הבית"?
תרומת מחצית השקל נתרמת ב'זמן הבית' – משעה שחל חיוב לבנות את המקדש
אולם פשוט הדבר, שמה שנאמר במשנה וכן ברמב"ם, "שמצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית", אין זה אלא שימוש בדפוס לשון קבוע בדברי חז"ל והרמב"ם, שעניינו – 'תקופת הבית'.
כאמור לעיל, פרשת 'תרומה' ו'כי תשא' כל עניינן הן ההכנות: ב'אדנים' וביריעות וכלים למשכן, כגון, עשיית המנורה והשלחן, ולשם כך תרמו ישראל את 'מחצית השקל', כי לא מצינו בתורה מצוה לתרום מחצית השקל לקרבנות (ראה את דברי הגר"א לעיל). מה שאמור במשכן לתרום לבניינו - אמור בתקופת הבית, היינו, "בפני הבית", ובלא שיקומו ישראל ויתרמו מחצית השקל להכנות הללו, לא יהיה "בית" ולא יהיו קרבנות.
שמא יאמר האומר: כך ההלכה ברמב"ם: לתרום "בפני הבית", ודווקא כשהבית עומד על תילו!
האומר כן קובע, שאנשי כנסת הגדולה עשו שלא כהלכה! שהרי עולי בבל לא בנו בית, אלא הקריבו קרבנות כשהבית חרב, זאת, במשך עשרים ושתים שנה. הקרבנות הובאו על המזבח, כשהוא ניצב בתוך הריסות 'בית ראשון', בטרם נבנה הבית וההיכל של 'בית שני'. איך, אם כן, אספו מחצית השקל לקרבנות מדי שנה בשנה - במשך עשרים ושתים שנה - והרי אין השקלים נוהגים אלא "בפני הבית"?
מתברר ההיפך! שעולי בבל הם שנהגו כהלכה, זאת, על פי משנה מפורשת בעדויות (ח, ו) האומרת: "מקריבין אף על פי שאין בית", וכך ההלכה ברמב"ם (הלכות בית הבחירה ב, ד) ןמה שאומרת המשנה - "השקלים... אין נוהגין אלא בפני הבית", הכוונה היא ל'תקופת הבית' כנ"ל.
לדעת האומר, שאין לתרום מחצית השקל להקרבת התמיד אלא "בפני הבית", נמצאו המשניות סותרות זו את זו, האחת אומרת: "מקריבין אף על פי שאין בית", כלומר, תורמים מחצית השקל להקרבת התמיד, אף על פי שאין בית, והשניה אומרת: "השקלים... אין נוהגין אלא בפני הבית"?
ובהכרח, שלא ה'בית' הוא הקובע, ולא ה'בנין' העומד על תילו, אלא התקופה! משעה שהגיעו עולי בבל ארצה חל חיוב לחדש את העבודה, ולפיכך אספו מחצית השקל לבנין המזבח ובגדי כהונה וכו', כן קנו בהמות לתמידים ומוספים, ומציאות זו נקראת - "בפני הבית!"
למעשה מצינו פסוקים מפורשים בעזרא, מהם עולה בבירור, ש'בפני הבית', פירושו תקופת הבית. ראה מה שנאמר שם (ב, סח): "ומראשי האבות בבואם לבית ה' אשר בירושלם, התנדבו לבית האלהים להעמידו על מכונו. ככוחם נתנו לאוצר המלאכה זהב... וכסף... וכותנות כהנים מאה... ויגע החדש השביעי... ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלים" (וראה נחמיה ז, ע). מן הפסוקים שם מתברר, שכאשר הגיעו ישראל ארצה, הלכו תחילה איש איש לעירו להקים את ההריסות, כשהמקדש עדיין בחורבנו, ואף על פי כן נאמר בהם: "ומראשי האבות בבואם לבית ה' אשר בירושלם", כי גם כשהבית חרב, כיון שיש חיוב לבנותו הרי ישראל באים "לבית ה'", וכשתרמו לבנין הבית נאמר: "התנדבו לבית האלהים להעמידו על מכונו". רק משהעמידו את המזבח התאספו כאיש אחד לירושלים, עם זאת, תקופת ההכנות להעמיד את הבית על מכונו, נקראת "בפני הבית".
יש להעיר בענין זה, שאנשי בית שני חידשו את עבודת הקרבנות על המזבח בחודש תשרי בראש השנה, לא המתינו לראש חודש ניסן כדי להתחיל את העבודה, לכאורה למה? אולם הקרבת הקרבנות ותרומת 'מחצית השקל' אינם קשורים לתאריך מחייב במהלך השנה, ובכגון זה נאמר: "זריזין מקדימין למצוות" (יומא כח, ב). ראה מה שכתב רד"ק בענין זה (יחזקאל מה, יח): "כשעלו מבבל עשו חנוכת המזבח באחד בתשרי, והחלו להעלות עליו עולה - קודם שייסד הבית", ולא חיכו עשרים ושתים שנה עד שייבנה הבית.
באשר להמתנה לחודש ניסן כתב: "אם תהיה הגאולה [בעתיד] בתשרי - איך יניחו מלהקריב במזבח [בתשרי, וימתינו] עד ניסן הבא אחריו!"
לסיכום האמור, הכרח לומר, ש'בפני הבית' הכוונה היא לתקופת ה'בית' ולתקופת תהליך בניינו – גם אם הבית עצמו טרם נבנה, דווקא אז מצוה לאסוף מחצית השקל כדי להתחיל בעבודה ולהביא לבניינו של ה'בית' ממש.
לאחר חורבן בית ראשון הרימו ישראל תרומות ל"בית ה'" למרות החורבן
ב'זמן הבית' קיימת חובה לאסוף תרומות לבנין הבית והכלים כהכנה לבניין. לפיכך, כשנפתחת אפשרות לבנות מקדש, מקדישים ותורמים למקדש ולבניינו, עוד בטרם נבנה הבית.
כך נהג משה במדבר, כשציוה על ישראל לתרום זהב כסף ונחושת, לקראת בניית המשכן. לפי המבואר בדברי חז"ל, תרומת מחצית השקל במדבר החלה בתשרי, ואילו המשכן הוקם בראש חודש ניסן, כלומר, הקדישו את הזהב התכלת והארגמן בתשרי בטרם בניין הבית.
כן מצינו, שמיד עם חורבן בית ראשון, יצאו אנשי שילה ושכם לירושלים, "ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה'" (ירמיהו מא, ה) ומסבירים הפרשנים, שכיון שהלכה היא, ש"מקריבין אף על פי שאין בית" (זבחים סא, ב), עלו ישראל הנותרים בארץ לבית המקדש החרב, לבנות מזבח ולהביא שם את קרבנם (מצודת דוד שם). כלומר, למרות שיש מציאות של חורבן, וההיכל נשרף, עדיין שם "בית ה'" עליו, ומצוה להקדיש ולהביא את ההקדש למקדש.
כך גם עשו ישראל בעת שעלו ארצה מבבל במטרה לבנות את הבית השני, כהכרזת כורש בזמנו, שכל העולה לירושלים לבנות בית לה' יביא עמו נדרים ונדבות משכניו, ככתוב: "ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלהים אשר בירושלם". עוד נאמר שם: "וכל סביבותיהם חיזקו בידיהם בכלי כסף בזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות" (עזרא א, ו). וכתבו הפרשנים, שלא רק יהודים הרימו את תרומתם למקדש בירושלים, אלא גם "העמים שהיו שכניהם של ישראל סייעו, והחזיקו את ידי היהודים בזהב ובכסף ומתנות הללו למען יוכלו לעלות לירושלים" (רש"י שם).
כך גם מתאר עזרא בעלייתו לירושלים: "ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלהינו, ההרימו המלך ויועציו ושריו וכל ישראל הנמצאים... ואומרה אליהם: אתם קדש לה' - והכלים קדש, והכסף והזהב נדבה לה' אלהי אבותיכם" (עזרא ח, כה) וביארו חז"ל: שהקדישו את הכלים כבר בבבל, שנאמר: "והכלים קדש" (ירושלמי ברכות ח, ה). עוד מצינו במדרש, בענין הניסיון לבנות את בית המקדש השלישי, שנים אחדות לאחר חורבן הבית השני, שם מתואר : "בימי רבי יהושע בן חנניה, גזרה מלכות הרשעה שייבנה בית המקדש. הושיבו פפוס ולוליאנוס [עשירי היהודים] טרפיזין מעכו עד אנטוכיא, והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם [לבנין המקדש]" (בראשית רבה סד, י).
העולה מן האמור, כי כל זמן שהבית חרב חלה חובה ומצוה לתרום ל"בית ה'" ולבנותו מהריסותיו, ותקופה זו נקראת "בפני הבית".
המושג 'בפני הבית' ברמב"ם עניינו - כש'ישראל על אדמתן' ומתכוננים לבנין הבית
תוכן המושג 'בפני הבית' מוכח מדברי הרמב"ם עצמו ב'ספר המצוות' בסוף ההקדמה, שכתב שם: "כל מצוות עשה או לא תעשה, שתהיה תלויה בקרבנות... או בסנהדרין, או בנביא, ומלך, או מלחמת מצוה... לא אצטרך שאומר בה – 'וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית'". כוונתו לומר, לא אצטרך לומר, שהמצוות אלו מתקיימות כשישראל על אדמתם ומתכוננים לבנות את הבית. המעיין בדברי הרמב"ם בהלכה, יווכח, שהמצוות שמנה שם, כגון, סנהדרין ומלך, אינן תלויות כלל בבנין הבית גופו, אלא בתקופה, וכשישראל על אדמתם' מציאות זו כשלעצמה נקראת - "בפני הבית".
מצות הקמת מלך, למשל, אינה קשורה למציאות שהמקדש בנוי. ראה בהלכות מלכים פרק יא, מצב הפוך, שאם ישראל עלו ארצה והתעכבו מלבנות מקדש, יעמוד המלך, והוא יקים מקדש, וכלשון רמב"ם שם: "המלך המשיח... בונה מקדש!" ולכאורה, איך יעמידו מלך, והרי אין מעמידים מלך אלא "בפני הבית"? ובהכרח כנ"ל, שכאשר 'ישראל על אדמתם' מציאות זו כשלעצמה נקראת - "בפני הבית".
וראה בספר החינוך (תצז) שנתן הגדרה אחרת, שמצות מלך "נוהגת בזמן שישראל על אדמתן", כי אין זה שייך ל'בפני הבית'. כך גם לענין מצות סנהדרין כותב בעל ספר החינוך (תצא): "ונוהגת מצוה זו, כלומר סנהדרי גדולה וקטנה... בארץ ישראל שיש שם סמיכה". המושג "בפני הבית" לא נזכר בדבריו, כי הסנהדרין קיימת בין אם הבית בנוי ובין אם הבית חרב. אף בענין מחצית השקל שינה בעל 'ספר החינוך' את הלשון, ובמקום 'בפני הבית' כתב, שמצות מחצית השקל "נוהגת בזמן הבית" (מצוה קה) כשכוונתו לזמן המשכן,וכן לזמן בית ראשון ושני, וכך גם לזמן הבית השלישי שהוא זמננו.
חכמינו ז"ל והרמב"ם אינם מכירים מציאות משונה - כבימינו - שישראל 'יושבים על אדמתן', ומשאירים את המקדש בחורבנו. לכן פעמים שאמרו 'ישראל על אדמתן' ופעמים שאמרו 'בפני הבית' – ושניהם ענין אחד.
שחרור מקום המקדש בידי צבא ישראל – הוא 'זמן הבית' וזמן חיוב מחצית השקל
משעה שמקום המקדש נמצא בידי ישראל חלה מיד חובה לאסוף את מחצית השקל ולחדש את העבודה. כמובא לעיל, כך עשו עולי בבל בראשית ימי בית השני, שהתחילו את העבודה על המזבח בראש השנה, וכך עשו החשמונאים, שחידשו את העבודה בכ"ה בכסליו. אלו כאלו לא המתינו לראש חודש אדר כדי לגבות מחצית השקל עד ראש חודש ניסן, אלא החלו מיד בהקרבת התמידים.
באשר לזמן החיוב, מתברר, שהוא מתחיל עוד בטרם שולט עם ישראל בהר הבית. כך נאמר בדברים (יב, ה): "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם".
וכתב הרמב"ן שם, בתארו את שיבת ישראל לארצם: "וטעם 'לשכנו תדרשו' - שתלכו לו מארץ מרחקים, ותשאלו: 'אנה דרך בית השם!' ותאמרו איש אל רעהו: 'לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב!' וב'ספרי': 'תדרשו'... יכול תמתין עד שיאמר לך נביא?! תלמוד לומר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'"! כלומר, החיוב לחדש את העבודה במקדש מתחיל עוד בהיות ישראל ב'ארץ מרחקים', וצריך ללכת ולשאול ולעלות, ולעשות כל מאמץ לחדש את העבודה במקדש.
עוד כותב הרמב"ן בפירושו לבמדבר (טז, כא): "שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה... ואין השבטים מתעוררים לאמור: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".
וראה רמב"ם הלכות מלכים (א, א) שאף הוא למד את מצות בנין המקדש מפסוק זה באומרו: "לבנות בית הבחירה, שנאמר, 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".
כך עולה מדברי חז"ל, שהחיוב לבנות את הבית חל עוד בטרם שולטים ישראל במקום המקדש. ראה במדרש שמואל (פרשה לא) בענין המגיפה שאירעה בימי דוד, ואומרים חז"ל שם, שהיא באה על שישראל התעכבו מלשלוט במקום ולבנות מקדש.
זה לשון המדרש: "'וישלח ידו המלאך ירושלם לשחתה'... למה דוד דומה באותה שעה, לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע בשל מה הוא מכהו... כך כל אותן האוכלוסין שנפלו, לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בנין בית המקדש".
ולכאורה יש לתמוה על המדרש, מדוע יצא הקצף, על "שלא תבעו בנין בית המקדש", הרי מקום המקדש היה בשליטת היבוסי, ואם כן, לא חל עליהם חיוב לבנות מקדש, כי הם בגדר אנוסים, שהרי כשיבואו לגרש את היבוסי משם הדבר כרוך בסכנת נפשות? יתירה מזו! הרי עבודת התמיד באותם ימים נעשתה במשכן, הן בשילה והן בנוב ובגבעון, ואם כן עבודת התמידין והמוספין מתקיימת בגבעון, ואם העבודה נעשית - המגיפה על שום מה?
אלא שזה עצם החיוב האמור בתורה: "לשכנו תדרשו ובאת שמה!" 'ובאת' - אין עניינו לבוא ולהתבונן במקום, אלא לכובשו!
כך מפרש רד"ק פסוק זה בתורה. ראה פירושו (שמואל ב' ז, א): "'ויהי כי ישב המלך בביתו... וה' הניח לו' - אז חשב לבנות את בית המקדש. כי מצוה היה על ישראל לבנות בית המקדש... שנאמר: 'והניח לכם מכל אויביכם מסביב... והיה המקום אשר יבחר ה'... לשכנו תדרשו ובאת שמה'". כך גם פירש רד"ק במלכים א' (ה, יח): "כי אחר המנוחה [של דוד] היתה המצוה לבנות בית המקדש כמו שכתוב... 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".
אמנם אצל דוד נאמרה מצוה זו כאשר ינוח מן המלחמות, אך זאת, משום שעבודת הקרבנות בזמנו התקיימה במשכן - בנוב וגבעון, אך כשהמקדש חרב והעבודה בטלה, יש לבוא "מארץ מרחקים" - כדברי הרמב"ן, ולבנות את המקדש ולחדש מיד את העבודה.
זו משמעות הלשון 'ביאה' בתורה, היינו - כיבוש. ראה קידושין לז, ב: "הואיל ונאמרו 'ביאות' בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחד מהן - לאחר 'ירושה וישיבה', אף כל - לאחר 'ירושה וישיבה'". 'ירושה וישיבה' עניינו מלחמה וכיבוש, וכלשון חז"ל בנדה (מז, א) ובהרבה מקומות: "שבע שכבשו ושבע שחלקו". ראה גם 'ספרי' (פרשת שלח פיסקא קז): "'כי תבואו אל הארץ... וירישתה וישבתה בה': הואיל ונאמרו 'ביאות' בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינו אלא לאחר 'ירושה וישיבה' - אף כל... לאחר 'ירושה וישיבה'".
ראה גם בספרי דברים (עקב פיסקא נא): "אמר לו המקום [לדוד]: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה!" כלומר, מצוה להכנס לסכנת נפשות, ולהוריש במלחמה את המחזיקים בהר הבית.
נמצא, שאין ישראל יכולים לטעון שהם 'אנוסים', כי זו גוף המצוה להכנס בסכנת מלחמה ולכבוש את המקום. וכיון שישראל התרשלו, ולא קיימו בהר המוריה "ובאת שמה" ולא קיימו בו מצות 'ירושה' – כפי שנלחמו בשאר שבעת העממים, והשאירו את המקום לארוונה היבוסי, לפיכך נענשו.
לאור האמור, מה שנאמר במדרש - "שלא תבעו", מובנו - לא כבשו את המקום, והשאירו שם את היבוסי. רק המגיפה היא שהביאה את ישראל לפעול.
אכן, התברר, שאין צורך לפתוח במלחמה, כיון שארוונה (לפי הזוהר חלק ב עמ' ריד מלך היה) הסכים למכור לדוד את מקום המקדש. וראה זבחים (קטז, ב) שלא נעצרה המגיפה עד שקנה דוד את גורן ארוונה בכסף, בסך שש מאות שקל, שגבה מכל שבטי ישראל, כשכל שבט שילם חמישים שקל לקניין המקום. אולם אם ארוונה היבוסי היה מסרב למכור את נחלתו, מצוה לכבוש את המקום ולהורישו משם.
הראשונים: חובה מן התורה לכבוש את מקום המקדש ולהתחיל מיד בהקרבת קרבנות
הרמב"ן הולך בעקבות חז"ל במדרש שמואל לעיל, וכותב, שאם ישראל משתהים בקיום המצוה, של "ובאת שמה", הרי הם בסכנת מגיפה, וכלשונו (במדבר טז): "ואני אומר... שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה... ואין השבטים מתעוררים לאמר: נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו! כענין שנאמר (דברים יב, ה): 'לשכנו תדרשו ובאת שמה!'... אבל כאשר העם לא השגיחו... על כן היה הקצף עליהם, ועל כן היה 'המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם' נודע בעונשם ובמגפתם!"
כלומר, החיוב על ישראל מתחיל עוד בטרם נמצא המקום בידם ובשליטתם, אלא החיוב של "ובאת שמה" הוא על עצם השליטה במקום במלחמה או בקנין כסף.
כך גם מוכח מדברי הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים' (ג, מה) שם כתב: "ואשר לא התבאר בתורה [מקום המקדש] ולא נזכר בפרט [הר המוריה] אבל רמז אליו ואמר: 'אל המקום אשר יבחר ה' לשכנו תדרשו ובאת שמה', יש בו אצלי שלש חכמות [מחשבות עמוקות]: האחת מהן: שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה, כשיידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה [לכובשו במלחמה ולבנות בו מקדש]. והשנית: שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכולתם [מאותה סיבה]. והשלישית...שלא יבקש כל שבט היותו [של המקום] בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה... ולזה באה המצוה שלא ייבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך, שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו ב'ספר שופטים'".
ואכן, כותב הרמב"ם ב'ספר שופטים' בהלכות מלכים (א, א): "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ... ולבנות בית הבחירה, שנאמר: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'".
נמצא, לאור האמור, שאף בטרם שוחרר מקום המקדש מצוה מן התורה לכובשו, ומתברר, שמציאות זו של חובת הכיבוש הרי היא בגדר "בפני הבית", ואם אין ישראל תובעים את מקום המקדש לכובשו, צפויים הם, חלילה, למגיפה.
דבר שאין צריך לומר הוא, שלאחר שנכבש המקום על ידי צבא ישראל, ועם ישראל ריבון בהר הבית ואדון על מקום המקדש, ואין עבודה, ואין קרבן על המזבח כבימי דוד במשכן גבעון, אלא העבודה בטילה זה אלפיים שנה, על אחת כמה וכמה שחל חיוב מן התורה על חכמי ישראל לתבוע את בנין המקדש. כמו כן, חובה על כל אחד ואחד, לתרום מיידית 'מחצית השקל', כדי להתחיל מיד בהקרבת קרבנות – ובטרם נבנה הבית עצמו – כפי שקיימו את המצוה עולי בבל בשעתם.
בדומה לכך בבוא ישראל ארצה בדורנו זה, החזרה ארצה מטרתה לבנות את הבית, וכלשון התפילה: "יהי רצון... שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו - ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו", ממילא תקופה זו נקראת "בפני הבית".
יתירה מזו! זמננו זה שונה למעליותא מזמנם של עולי בבל, כי עולי בבל היו תחת שעבוד מלכויות, וכלשון עזרא בתפילתו (עזרא ט, ט): "כי עבדים אנחנו! ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו, ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס", ומלכות פרס היא אחת מארבע מלכויות ששלטו על ישראל (ראה מאמרי חז"ל בפרקי דרבי אליעזר פרק כז ועוד). לא כן בזמננו, שעם ישראל זכה למעמד שלא זכו לו אנשי בית שני, וה' פרק מעל דורנו את שעבוד מלכויות. וראה בברכות לד, ב; שפריקת עול המלכות והעדר 'שעבוד מלכיות' הוא שינוי מהותי במציאות של עם ישראל, וכך מביא הרמב"ם להלכה בהלכות תשובה ט, ב; וכך בהלכות מלכים יב, ב.
לאור האמור, בתנאים שזכה להם דורנו, אם אין עם ישראל מחדש את העבודה, ואינו מתחיל באיסוף מחצית השקל, להוכיח כלפי שמים: הנה, החילונו בהכנות לבנין הבית וחידוש העבודה! הרי זה מעורר קיטרוג גדול בעולמות העליונים, חלילה, כבימי דוד. ומי יודע אם לא בגלל עצלות הדור בענין חידוש העבודה, זו הסיבה שבאות על דורנו צרות ומלחמות, המתרגשות לעיתים תכופות בארץ ישראל.
כללו של דבר
א. מדברי הרמב"ם נראה, לכאורה, שמצות מחצית השקל מתקיימת רק לאחר בנין הבית, וכלשונו: "מצוה זו אינה נוהגת אלא בפני הבית".
ב. אולם המושג "בפני הבית", אינו אלא שימוש בדפוס לשון קבוע בדברי חז"ל והרמב"ם, ועניינו – 'תקופת הבית'.
ג. כך עולה בבירור מהנהגת אנשי כנסת הגדולה בעת עליית עולי בבל ארצה, שם אספו 'מחצית השקל' והקריבו את קרבנות התמיד והמוספים - "אף על פי שאין בית".
ד. מתברר, שלא ה'בית' הוא הקובע אלא התקופה, ומשעה שהחלה 'תקופת הבית' חל חיוב לתרום מחצית השקל לבנין הבית ולהקרבת הקרבנות.
ה. מעיון ברמב"ם ובראשונים עולה, כי המושג 'בפני הבית' הוא כינוי מקביל למושג הלכתי המופיע רבות בדברי חז"ל והראשונים - 'כשישראל על אדמתן'.
ו. משעה שמקום המקדש נמצא בידי ישראל, חלה מיד חובה לאסוף את מחצית השקל ולחדש את העבודה. כך עשו עולי בבל בראשית ימי בית השני, וכך עשו החשמונאים.
ז. מדברי חז"ל והראשונים עולה, שהחיוב להתחיל בעבודה מתחיל עוד בטרם שולטים ישראל במקום המקדש, כי זו משמעות הפסוק 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'.
ח. מן המקורות עולה, שמצוה לפתוח במלחמה על כיבוש מקום המקדש, תוך סכנת נפשות, ובלבד שייכבש המקום ותתחדש העבודה. כך היא דעת חז"ל ב'ספרי', וכך היא דעת הרמב"ם והרמב"ן.