http://www.ladaat.info/article.aspx?artid=1339בנפשנו הדבר
עלינו להתחזק בתורה בזמן זה שהחושך המכסה ארץ – מתעבה, עת צרה ליעקב וחבלי עקבתא דמשיחא מכבידים עולם, ואין איתנו יודע עד מה.
א. הגדרת הבעיה לאמיתתה
מולנו עומדים כאדונים על יד עבדיהם כמה "שרי ממשלה" ועוד "חשובים", המנסים לחנך ולעצב את המיעוט החרדי (לפני התרבותו בלעה"ר) בכוח גדול וביד חזקה. הכל כבר נאמר חוץ מהגליה לסיביר; הם היושבים על שיברי הכספים, הם מפקדי המשטרה והסוהרים, הם יושבי מגדל השן הגבוה מעל גבוה "הבגץ". הכוח בידם וגם זמן הסברה בלתי מוגבל בתקשורת הצמאה לדברי הסתה נגד המיעוט הגלותי והמנודה – הציבור החרדי.
הציבור מוסת, ואפשר אפילו להתבטא בהגדרה "משוסה" נגד בחורי הישיבות שלא משרתים בצבא, בקנה מידה של בגידה לאומית, מהמדרגה העליונה ביותר. על רקע הבג"ץ הוקמה ועדת פלסתר, וכל עיקר מלאכתה מתנקזת אל ביב הגברת השנאה והשיסוי. אמרת בחורים חרדים, אמרת: עבריינים, עריקים, בוגדים, אוכלי לחם המדינה בלי לשאת בנטל בשוויון.
לא לפוליטיקאי זה או אחר אנחנו צריכים לענות. אשר מלאכתם הבל ולשונם שקר, כדאיניקים הפכפכנים, שבעצמם לא מאמינים למילה שהם אומרים, אפילו מבטיחים, אפילו נשבעים. בפרט לאור העובדה ששתי ממשלות של "קדימה" שכיהנו לא מזמן לא העלו בעצמן את הדרישה האולמרטיבית / האולטימטיבית שהם מעלים היום בעוז מצחם נגד ראש ממשלה שנוא ליבם. ובפרט אם נכון הפרוטוקול שהתפרסם מאת מר פלסתר עצמו שכתב כחבר בועדת חו"ב של הכנסת לפני שנה בסוגיית גיוס בני ישיבות: שאין (!) צורך לגייס את כל הבחורים החרדים.
נכון, הצבא לא רוצה את בחורי הישיבות בדיוק באותה מידה שבה בחורי הישיבות אינם מעוניינים להתגייס אליו. אין סיכוי שיגייסו בפועל בחורי ישיבה, ושיכשירו מצע לקליטת חרדים במסגרת צה"ל, בדיוק כפי שאין סיכוי שצה"ל יתן למצב של קצינים חרדים [ובעתיד הדי קרוב, גם רמטכ"ל חרדי] שיקרה. אולם הבעיה היא הקיטוב בעם, תוצאת התעמולה שאין מאחוריה שום דבר אמת. תועמלני התקשורת מזליפים למקרופון מי מרים מאררים הנפלטים כאדי סם הנקלטים על לבבות ריקנים, ומצמיחים שם פרי שנאה. צרה כמו ששנאה הנזרעת ברחוב יכולה להצמיח, חלילה מלהזכיר. ויותר קשה מזו – הצרה של חוסר ההסברה פנימה, כלפי צעירינו הנחשפים שלא לרצונם לאותה הרגשה ציבורית בלכתם ברחוב, ומתחושת האוירה האופפת מסביב יחת לבבם וירפו ידיהם מהעבודה המוטלת עליהם. זו המזימה. זו לבדה המטרה של מעצבי דעת הקהל הישראלי.
ייאמר בגלוי, ברורות! הוועדה על גיוס שווה לכולם, אינה נושא צבאי. היא חלק ממגמה כללית של "האדונים" לפורר בדרכי כפיה את ההוויה החרדית. היום זה נקרא "שוויון בנטל", אתמול זה היה "השתלבות בעבודה", שלשום התוועדו להחדיר ולכפות ליבה ומיצ"ב במוסדותינו (שחלילה לא נישאר אנאלפביתיים), לפני ארבעה ימים רעשה ארץ ומלואה על "הדרת נשים"... ועוד מי ימנה. שאר חוקי סדום ועמורה אדמה וצבויים צפויים לחול על ראשינו בעתיד הקרוב.
השנאה אינה חדשה. טון הבעלות, שאותם הנחשלים שבצדק סבורים עדיין שהם נוצרו מן הקוף בראותם את עצמם כתעתיק מודרני ומשוכלל של קוף – בטוחים ברצינותם התהומית שבסמכותם להכתיב לבני אדם יצירי כפו של הבורא, להיות קופים... זה מה שהתחדש, ולא היה קיים.
ב. האם שייך לדבר על "שוויון בנטל"?
שתי שאלות שהן אחת יש להקדים, לפני שהתשובה תעלה מאליה.
האם המצג הנחזה לעינינו הוא משקף מציאות נכונה או אינו אלא תעתוע והזיה של להטוטנים? האומנם מנהיגי המדינה בכוח הדמוקרטיה, התבונה האקדמית (ובכוח הזרוע) הם בעלי הבית כאן, והחרדים אינם אלא מיעוט אורחים פורחים ובלתי קרואים? החילונים הם אבות הישוב והחרדים אינם אלא בנים סוררים ומורים הנזקקים לחינוך מחודש??
במה חכמים לפיד פלסתר ודומיהם יותר מ"הזקן" מתכנן ומכונן המדינה, שעיצב את החילוניות באצבעות הפלדה שלו. שהוא ועמיתיו חילנו והטמיעו את כל עולי ארצות המזרח ותימן המסורתיים ושומרי המצוות; שגנבו והחטיאו את הילדים והנוער פליטי אירופה ניצולי השואה כולל אלו שבאו ממשפחות חרדיות מפולניה גליציה רומניה ועוד. הוא בחר להשאיר סטטוס קוו לדת ולחרדים, הוא לא גייס בחורי ישיבה, לדעתם הוא טעה והם יותר חכמים?
שאלה זו לא יכולה להיות מופנית אל הרחוב הישראלי, מפני שהוא רדוד וחסר ידע ברקע של עצמו, בהיסטוריה הישראלית הכי קרובה יחסית [קל וחומר בהיסטוריה היהודית הבסיסית... למרות הנחלת לימודים אקדמיים במגוון מקצועות ליבה]. לא פלא שהללו – מהמצע המנותק עליו צמחו – חושבים שהם בעלי הבית פה בארץ הקודש, כביכול הם המאפשרים לנו בטובם לחיות ולנשום את אויר הארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה. להסביר להם – יכלה הזמן והם לא יבינו.
לכל הפחות נשנן אנו לעצמנו ולבנינו את הידוע מכבר, לבל נשכח בחוסר שימת לב. מי אנו מהיכן הגענו, מאיפה נובעות זכויותינו להיות כפי שאנחנו ולהשאר כך; ולתת לדור הצעיר לשאת את דגל ההמשך של אותם עקרונות יהודיים שורשיים עתיקים ומקודשים.
כתוב בפרשת השבוע: "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב". מי שראה זאת, ובירך על כך [בעל כרחו] היה בלעם הרשע. מתוך הברכה שלו, אנו לומדים מה היה בדעתו לקלל אלא שהקדוש ברוך הוא לא נתן לו – שחלילה וחס ישכון עם ישראל עם האו"ם, שיהיה חלק ממשפחת העמים, שיבסס את היהדות כישראליות גרידא, שיהיה נחשב בהבנה אחת עם הגויים חכמתם וכללי המשחק העולמיים. ובדיוק השבוע אנו נחשפים לויכוח זה מחדש: האם יהודי דורינו הם ממשיכי היהדות מאז ומעולם, מאז 'ישיבת שם ועבר', מאז 'אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה', מאז יהודה שנשלח גושנה לפני יעקב ובניו "להורות לפניו" – להקים תלמוד תורה, ומאז שבט לוי במצרים שלמדו תורה – האם הם/אנחנו זכאים להשאר נבדלים ביחודיותנו כיהודים, או שאנחנו קודם כל חלק מהמדינה כבכל מדינה דמוקרטית מתוקנת שחלים עלינו כללים וחוקים. "לבדד, לא יתחשב" כמו בברכה; או חלילה כמו ההוה-אמינא של אותו סתום העין.
יושבי ארץ הקודש היינו עוד בטרם הופעת ראשי הציונים ונציגיהם להשתלט בדרכי חמס על ראשות ועד העדה, על התקציבים, ועל מכסת הסרטיפיקטים, מידי הבריטים. לא רק זו: שוחרי שלום היינו, בשלווה גרנו פה לפני המלחמות שעוררו התגרות הציונים פורקי עול התורה באומות הערביות שמסביב. חיינו על ה"חלוקה" בראש מורם, והנאורים החילוניים שמאסו בנוהג הגלותי של מחיה דחוקה על "כספי שנור", ביטלו את מרקם חיי החרדים מכפי שהיה, והחלו בעצמם לשנורר מדינות ידידותיות, ואת עשירי חוץ-לארץ לקיים את תקציב המדינה, דרך הסוכנות, או קק"ל או מסגרות אחרות. עד היום הזה...
המדינה אינה "שלנו"; היא עוד נסיון. נסיון מר לאמונה ולקיום התורה. צה"ל וסמליו עם כל נצחונותיו הם שליחי השלטון החילוני הלוחם בכל כוחו נגד התורה והמצוות, ומבוסס על כפירה מוחלטת. אין לנו שום מכנה-משותף עמהם, לא תכלית ולא מטרה מאוחדת. אנו נגזלי כבשת הרש שסמוכים על שולחן זר בביתנו אנו, תחת שלטון עושק. נכון - אלו מבינינו שאין תורתם אומנותם חייבים לשלם את מס הנטל בגיוס לצבא המדינה בה אנו חיים. אבל לא כאזרחים פטריוטים ונאמנים, אלא מתוך אילוץ. כי המדינה אינה ראשית צמיחת גאולתינו, אלא להיפך חלילה. (גם ראשי הצבא מתייחסים כך לחייל הדתי, עד הפקרתו לשבי. עיין ערך קרב סולטן יעקב).
הנחה יסודית זו, היא הנקודה המרכזית שנידונה בין מרן החזון איש לבין ראש הממשלה הראשון מכריז הקמת המדינה, בפגישתם המפורסמת.
ב"ג היה מודאג מהקיטוב בין ציבור החילונים לדתיים במדינה, ובדאגה כנה לנוכח מצב זה בא להידבר עם החזון איש על אי אלו פשרות הכרחיות לשותפות בנטל, שבלעדיה לא תוכל המדינה להחזיק מעמד. החזון איש לא הסכים לחלוטין להכנס עמו למו"מ של הבנות, אף לא במגמה 'ההכרחית' והמשותפת לכאורה של הישרדות בין האומות, והמשיל לו את ההתמודדות בין ההשקפה החילונית לזו היהודית העתיקה הסותרות זו את זו לחלוטין, כשנים ההולכים זה מול זה ונפגשים במעבר צר שאין בו מקום לשניהם להלך יחד. כלום אפשר למצוא משותף מינימאלי 'בדוחק' ובדיעבד בין שנים שעומדים במעבר הצר זה למול זה שכיוונו של כל אחד מהם הוא הפכי??
שני יהודים שהלכו בדרך ולאחד מהם חבילה כבדה על כתפיו, שכמעט מכריעתו מרוב כובדה, והשני הולך בידיים ריקניות. ודאי שחייב לישא בנטל, בלי שום חשבון של קבלת תקציבים או הטבות. כי אם רק לב יהודי לו – הוא עוזר ומתנדב. חצי אני חצי אתה. אולם מה יקרה אם השנים נפגשים בדרך, כשבעל המטען הולך ממזרח מערבה, ועמיתו בעל הידיים הריקות שב עתה בתוקף תפקידו בשליחות ממערב מזרחה? אין אף אחד שיעלה על דעתו להציע לבעל היד הריקה לקחת עמו חצי מהחבילה מזרחה...
בן גוריון הציב את השאלה כחוסר ברירה. חייבים! אז על זה ציין לו החזון איש את הפסק שבאין ברירה "תדחה טעונה מפני שאינה טעונה" והזכיר שהעגלה היהודית העתיקה היא הטעונה... דבר שקומם את מר ב"ג, שהגיב מיד כי גם העגלה החילונית מלאה במצוות הגנת הארץ.
אשר נותר לנו משיחה זו, שדברי החולין של החזון איש תורה הם ולימוד הם צריכים: מאז ועד היום ועד לעתיד לבוא, חיים אנו בתוך הידיעה שאין כאן - בשאלה אם לגייס בחורי ואברכי ישראל - כלל שאלה של שוויון בנטל! ולדידן אדרבה; כובד החובה להמשכיות קיום עם ישראל לדורות הבאים מחייב עוד תורה, עוד ישיבות, עוד כוללים, עוד חיזוק תורני ועוד היבדלות מהעולם. כי עינינו הרואות איך כל אחינו היהודים פורקי עול התורה שסרו מקיום המצוות ממשך אלפי שנות היהדות כבר נטמעו בין הגויים ואבדו מעמנו! הנוכל להבליג על סכנת הכחדת העם היהודי המרחפת כיום יותר מבאלפיים שנות הגלות כשכל העם היה שומר תורה ומצוות?!
ממה פחד החזון איש? מהגזירות של המדינה? מגיוס בכפיה? מאיסור לימוד תורה או מגיוס לשירות לאומי? כן, אבל התבטא: "יותר מהפחד מהגזירות של המדינה, אני מפחד מהיום שהמדינה תערב לחיכם של הדור הבא שלנו". שמישהו מבנינו יתחשב בדעתם, ויחשוב להלחץ מדעת ההמון המוסת, וישקול התפשרות או הבנות מסויימות. כי בו ברגע – שינה אותו בן חרדי את הכיוון שלו! במקום ללכת מזרחה כתפקידו, הוא כבר בכיוון מערבה עם העגלה השניה, ההפכית.
ג. בורות או שנאה, או שתיהן יחד.
יצא בן גוריון, מאוכזב. שלישו העיד כי הוא התבטא שהחזון איש לא נוטל על עצמו אחריות לעתיד העם כפי שציפה ממנו... בד בבד לא היה יכול שלא להתפעל מהפיקחות שנטמנה במעט האומר, עברו ימים אחדים והוא עיכל את משמעות המילים. לא מרצון ועל אף שלא האמין, מול האמונה היוקדת בצדקת הדרך שראה בבית החזון איש, לא היה מסוגל לכוף את חוקי הגיוס על ראשי בני הישיבות.
עברו מספר שנים, וראשי צה"ל המהולל ראו ניסים על טבעיים. לא בחיל ולא בכוח כי אם בסיעתא דשמיא. שום חייל נוסף לא היה מועיל יותר ואף בן ישיבה לא חסר; לא בששת-הימים ולא בהגנת העורף במלחמת המפרץ. התקיים בנו ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. אשר אם נשכיל ונלמד תורה יותר, נזכה בה להגנה שמימית גדולה יותר. ואמונתנו איתנה שכך גם חלילה לאידך גיסא, אם יחלש כוח התורה הקדושה לא זו בלבד שהעם יכחד רוחנית, גם הגנה גשמית לא תהיה לו חלילה בהיעדר סיעתא דשמיא.
פלסתר ושות' לא מבינים זאת. אינם רואים את יד השם. עד כדי כך הם מנותקים ממושג תורה בעם ישראל. ובגלל שאי אפשר להסביר לעיוור מושגים של צבעים אנחנו פה היום. מצד אחד של המתרס יושבי האוהלים שרואים במציאות את התורה המסורה בסיני מפי הגבורה, שהיא מגנא ומצלא. מקיימת את העם היהודי ברוחו עצם קיומו, ושומרת על גופו מכל אויבנו הסובבים. והחוק? והמדינה? מה הם לעומת כוח התורה. הצד החילוני על הגדה השניה, מלא תמהון לבב: הנה פוקע חוק הדיחוי של בני הישיבות, אבוי, זה הרי לא יתכן. יגוייסו כולם, יחשבו לעריקים, החוק הוא כאילו מציאות עומדת. והתורה? עליה לא שמעו. עם כל כאב הלב שבעובדה זו. (ואל תעזו לגחך לפני חילוני על החוק או על הבגץ, אל תזכירו לפניו שלפי הבגץ כל עשרות שנות קיום המדינה חוק הדיחוי לא היה חוקתי, ומאומה לא אירע... זה כאילו שחטת לפניו את האלוהים-אחרים שלו. זה מה יש לו למי שאין תורה).
מה שראה וידע והרגיש ב"ג בזמנו, והבאים אחריו, שאנשי התורה והרוח דבקים במשימת היהדות ולכן לא העזו לגעת בקודש, היום אינם רואים ומרגישים. לולא דיברו הפוליטיקאים על סנקציות שרירותיות היה ניתן לחשדם רק בכך שגברה עליהם הבורות; חבורת ערב-רב שיש בהם תינוקות שנשבו עם תערובת זרע גויים מנהלים את המדינה, מה אפשר לצפות מהם? אולם, ביטויי השנאה וההשנאה שנשמעו בגלוי ובהכוונת עונשים סובייטיים משלילת זכויות כלכליות והטלת קנסות למפרע ועד השלכה לכלא, מראים שאין כאן רק חוסר הבנה וראיה, אלא פטרונות-על וכפיה אנטי דתית. אם יתקבלו המלצות פלסתר, לא נחיה בארצנו בעל כרחנו רק כעשוקים ונגזלים, אלא: כשבויי מלחמה נעדרי זכויות אזרח. כאילו איננו משלמי מיסים. כאילו ואיננו מעשירים את קופת המדינה בכסף זר, יותר מכל ציבור אחר, וקל-וחומר מעל ומעבר למידתנו היחסית באוכלוסיה.
עם ולמרות הכל נישא לבבנו אל אבינו שבשמים להתוודות אשמים אנחנו כי כבר התרגלנו אל הדיחוי והפטור, ומתח העמלות והדבקות בתורה אינו נראה כלפי חוץ. הלואי אם נתחזק – גם העם שברחוב יבחין בתעצומות התורה ובסגולותיה, ומאור שבה יחזירם למוטב. וזו חובתנו בשעה קשה זו.
ט"ו בתמוז, תשע"ב.
יהושע הלוי לוין, כולל "חזון-איש" הישן, בני ברק.
בס"ד, י"ח בתמוז תשע"ב
לכבוד
מכובדי הר' ...... שיחי' ..........
שלוכט"ס,
צרור קושיותיך ותמיהותיך עקב מאמרי "בנפשנו הדבר" בנוגע לשאלת גיוס בני ישיבות, אשר הריני לעלותן כאן כפי הסדר ששמעתין, מתקיים בהם "חדא מתורצת בחברתה". יראו עיניך ותשפוט מישרים.
א. השאלות והתשובה.
1) הטיעונים הללו נאמרו לפני שישים שנה, היום הם לא אומרים כלום, הכל השתנה וצריך הסברה הגיונית לפי המצב היום, שבמציאות כולם יחד חיים ונהנים כאחד במדינה, ורק החרדים נאחזים בהשתמטות.
2) מה אתה עונה לאמא ששיכלה בן? זה לא תשובה בשבילה למה היא צריכה להקריב בן ואתה לא, בגלל עיקרון אידיאולוגי שאתה מאמין בו!
3) מה אתה מביא סיפור מזמן שהיו רק 400 בחורי ישיבה, היום יש 7,000! וזה פיקוח נפש, ויש כל כך הרבה בחורים שבעת פיקוח נפש יצטרכו להחזיק נשק, חובה להקצות להם זמן בשנה או גיל מסויים שישאו בנטל ויתרגלו...
על הראשונה, אידיאולוגיה אינה זוג גרביים, ודוקא בגלל אמיתתה, והאמונה שלנו בה, איננו מחליפים אותה לפי כלי הקיבול וההסברה לציבור החילוני, שאצלו זה מתחלף מזמן לזמן. נכון שיש פער שגדל והולך עם השנים בין הציבור של הישיבות לציבור החילוני, שגורם להסברה שלנו לאבד את טעמה. וכבר כתבתי זאת במאמרי הקודם – המיועד רק לחובשי בית המדרש, מאותה סיבה.
על השניה, אם הטענה היא "אמא ששכלה בן" – למה כדבריך - לפני שישים שנה זה ההסבר הזה כן היה טוב? וכי הבדל מבדילה אותה אמא ביגונה בין 400 בחורי ישיבה ל-7,000? בנה הוא בן יחיד, ואם בכל זאת הובן לב"ג ולכל הממשלות שאחריו שניתן לדחות גיוס בני ישיבות כשהיו 400, זה בהכרח נכון גם לגבי 7,000.
הטיעון הזה של "אם שכולה" הוא כל כך דמגוגי, שבטוחני כי לא האמהות טוענות את זה, אלא התקשורת טוענת בשמן בלבד. [אפילו אם היתה זו טענה של אימהות. זו טענה רגשית שאי אפשר לענות עליה בהגיון, כי רגש כולו סערת נפש והעדר מחשבה קרה. אי אפשר לנהל איסטרטגיה על פי רגשות, אפילו תהיינה רגשות מקודשים של אימהות שכולות. אם צה"ל מונחה על פי אימהות שכולות ולא על פי מטכ"ל קר שקול ומחושב, זה מסוכן עד כדי שזו לבדה סיבה שאסור להתגייס]. זה כל כך נטול הגיון; מה רוצה התקשורת בשם אמא שכולה? שימותו חרדים? וכי חייל שמת זה מנחם ומעודד, או יחזיר לה את בנה? שום חייל חילוני שלא ימות חלילה לא ינחם אותה רק אם ימות חרדי זה יספק? וכי זה יחזיר את הבן לחיים?? (ועוד: אם הטיעון הוא של שוויון לעומת אם שכולה – אפילו עשרה בחורים אי אפשר להפלות ללימודים גרידא, וכי אמא שלהם לא צריכה להקריב?? למה פלסתר בעצמו נכנע לכמות כלשהי של לומדי תורה? מה יגיד לאם השכולה?)
הטענה הזו כל כך תלושה, אבל בהמשך אענה עם כל הרצינות בעזרת ה' גם עליה.
ועל השלישית, רמת הסיכון ופיקוח הנפש של שנות המדינה הראשונות, היו גבוהות מאלו של היום. 400 הבחורים דאז היה משקלם רב יותר מה-7,000 דהיום. מה שהיה טוב לממשלות הקודמות אין סיבה שישתנה. ועל הכל אמונתנו איתנה שמה שהושיע את יהודי ארץ ישראל היו עוסקי התורה, כמפורש בחז"ל על הפסוק "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" כידוע. אם כך, אדרבה אם יש 7,000 עוסקים בתורה יש הרבה פחות סיכון ופיקוח נפש, ויש רק לשמוח מזה ולסמוך על זה.
ב. במותם ציוו לנו את החיים.
ישבתי לפני עשרים פלוס שנים בראיון בלשכת גיוס, בתוך הדברים שאלתי אני את המראיינת: "אני מסתובב כאן היום בין הקומות בלשכת הגיוס, המסדרונות מלאים מצבות ואנדרטאות לזכר חיילים שנפלו בעת מילוי תפקידם. זה מה שיש לצבא למכור לי? במקום לספר את הנצחונות, שאני ארצה להתגייס, מוכרים לי תמונות של חיילים צעירים שחייהם נגדעו? הרי זה גורם לי לברוח! איזה תדמית זו, בוא אלינו תתגייס, תראה כמה חיילים בני גילך כבר מתו..."
היא נאלמה דום. השיחה הסתיימה, כאשר הפנתה אותי לשלב הבא של הבחינות. ואני בכנות לא ידעתי תשובה עוד הרבה שנים אחרי כן. אני אמנם לא הייתי זקוק לתשובה כי לא התגייסתי, אבל היא שהתגייסה ומייצגת את הצבא – מה היא חשבה? לא חשבה??
לימים שמתי לב מה זה אב שכול. הוא איבד בן בחטיבה מסויימת לפני עשרות שנים. אם הוא פוגש היום חייל צעיר מאותה חטיבה, שודאי לא פגש את בנו ולא שמע אודותיו, האב הזה אוהב את החייל ההוא, מחבק אותו, קונה לו ממתקים, כאילו פגש את הבן שלו! מה זה הרגש הזה?
התשובה היא: "במותם ציוו לנו את החיים" – ההורים מרגישים, והחברים בצבא חשים: הבן / החבר החייל לא מת ונעלם. הוא עשה משהו תכליתי, הוא אמנם איננו, אבל נשאר ממנו זכר של צוואה קדושה – "המשיכו את הדרך שלי". כך מרגישים את זה ההורים והמשפחות. כשאב רואה חייל צעיר שממשיך את הדרך שהלך בה בנו, הוא מרגיש קשר. הדרך של הבן קיימת ולא פסקה. הקרבן הקשה לא היה לחינם.
לאור הרגשות עילאיות אלו; אשאל בלב תם ומושלם עם כל הכנות: האם הנכם יודעים בבירור מהי הצוואה של חיילי ישראל, היהודים שביניהם? אם היתה לחייל שנפל יכולת למלמל וללחוש אלינו משהו רגע אחרי צאת נשמתו, מה היינו שומעים ממנו?
אתם לא יודעים. אני יודע! ידיעה מוחלטת ללא ספק. לא משער, ולא בטוח ב-80% ולא ב-90%, אפילו לא ב-99%. איני נביא ולא מיסטיקן, אבל הדבר הזה ידוע באופן מוחלט לכל בני הישיבות, ראשיהן וחניכיהן. (אילו ידיעה זו לא היתה ברורה ומוחלטת אצלנו כזרוח השמש בגבורתה בצהרי היום, היינו מסכימים להתפשר על גיוס).
כל חייל יהודי שמסר נפשו על ארץ ישראל, או לשמירה על יהודים מאויבנו הערבים וכל מי שנשמתו זוכה לאור עליון בצאתה מהגוף – רואים ברגע יציאת הנשמה את האמת עירומה. בלי תקשורת ובלי פרסומת, לא תעמולה, וללא צבעים מקשטים. אמת שאינה משתנה ולא מתחלפת לפי חוג עדה ורמה – כל חייל יהודי היה ממלמל ברגע שלפני צאת נשמתו "שמע ישראל" [אם רק למד אותו פעם בחייו]; ואחרי מותו אילו היתה לו יכולת היה אומר "תלמדו משניות לעילוי נשמתי"!
כל נשמה תענה לכל מי שישאל מה את רוצה בעצמך להיות? ומה צוואתך שיעשו נחת רוח לזכרך? תשובה אחת: לדבוק בתורה, ללמוד תורה, להתקדש בתורה! כך אומר לנו כל נפטר, וכל חייל שנפל, ואת רצונו אנו עושים.
תדע נאמנה כל אם שכולה: מה שעושה נחת רוח ועילוי נשמה לבנה, זה לימוד תורה ללא שילוב שום נושא זר. מה שמשמש במקומו וממשיך את רצונו; זה לא אותו גדוד, ולא הצבא. לא הנופלים ולא החיים עד מאה ועשרים. רק התורה, המשניות, הגמרא. הם ולומדיהם!
ג. צו החיים המוטל עלינו.
איני מוצא מנוח לנפשי מהסכמי השלום והחזרי השטחים שנכבשו בדמם של טובי בנינו. הקרבן שלהם היה חינם? הם לחמו בשארית כוחם והקריבו את היקר להם מכל – חייהם תמורת גאולת הארץ. והנה באים ממשלות אחרי שנים ספורות ומחזירים את כל ההישג לערבים הרוצחים. מה התשובה לאם השכולה?! איני יודע מה התשובה החילונית לאם השכולה.
התשובה הדתית והאמיתית היא – בנך לא נהרג על פיסת האדמה, אלא על קיומו של העם היושב כאן. והעם ימשיך להתקיים מפני שהוא חזק יותר מהערבים והאויבים. חוזקו של העם וחוסנו לא החלו ב-48, לא גברו ואמצו ב-67 ולא יפסקו גם אם יפונו מגרון וגבעת האולפנה [ואפילו מזרח ירושלים היל"ת]. עם ישראל חי על הרוח. ומה שמפיח רוח חיים שלא יתבולל עמנו ויטמע בין העמים, זה התורה. ומה שמחזיק את התורה בעם הוא רק דבר אחד: "הישיבות הקדושות"!
לכל אלו שבאים מכוח טענת "האם השכולה", רצוני לטעון למולם טענה חזקה עוד יותר: כמה יהודים נהרגו במשך הדורות? מדינת ישראל קיימת שישים ושלוש שנים, מספר מאוד מזערי ולא נחשב בפרספקטיבה של הסתכלות היסטורית; עם ישראל חי וקיים זה למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות וחמישים שנה. הרבה מאוד עבר עלינו עד שהגענו אל היום הזה. לא רק בשישים ושלושת השנים האחרונות נהרגו טובי בנינו – מאז נהיינו לעם, ובעיקר מאז גלינו מארצנו, אנחנו מקריבים דור אחרי דור קרבנות. ומדובר בסך הכל במיליונים! מיליוני הרוגים שחוטים ונרצחים, ומיליוני אימהותיהם השכולות!
הסכיתו, שמעו היטב מה קול דמי אחינו; הורינו; סבינו; זועקים אלינו! מאדמת ספרד ממנה גורשנו לפני קרוב לשש מאות שנה, מאדמת אירופה ממנה כמעט הוכחדנו לפני כשבעים שנה, בדם; באש ובתמרות עשן מחנות המוות.
לא רק חיילי צה"ל ציוו חיים במותם. כל יהודי שהיה קרבן, ציווה. הנוכל אנו החיים היום את חיינו כאן בזכות הקרבתו של אותו יהודי שחי לפנינו לאטום אזניים לבקשתו וצוואתו? כל המיליונים בראותם את אור אורות האמת השמיימית, את תכלית הבריאה, כולם כאחד מבקשים מאיתנו לא לכרות את עץ עם ישראל, לא לייבשו בלי תורה ומצוות בדקדוקיהן. להמשיך את המורשת. ורק בני הישיבות החרדים נענים למטלה ולמשימה הלאומית הזו!
אחינו החילונים, אייכם??
איזו תשובה יש לכם למליוני נשמות; למליוני אימהות שכולות של אשפירא ווורמז'; להרוגי ת"ח ות"ט; הגעתם לארץ המזרח תיכונית הזו רק לפני דור אחד, ומיד החילותם לנער משולי בגדיכם כל שייכות לדורות הקודמים. זנחתם מסורת עשירה, מורשת מלאה ומושקעת, איפה מועדי ישראל ושבת? היכן קדושת הבית והמשפחה? במקום כל אלו הקמתם צה"ל אחד קטן. כאשר החיים כולם טובלים ב... כגרועים שבאומות. זה תחליף?! הלמען חיי זבל שכאלו מסרו מליוני אבות אבותינו את חייהם על קידוש השם?! מה תענו לאבות ולאימהות השכולים?!
באיזו זכות בכלל עומד חייל צה"ל ושומר על הארץ מפני הערבים שגרו כאן מאות שנה לפניו? אם לא בזכות הקושאן הישן שלנו, ששמור אצלינו בישיבות. אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה – אז תתקיים בידינו ארץ ישראל, ואם חלילה לא...
צה"ל צריך את הישיבות ואת הדת על טהרתן בשביל להצדיק את קיומו, ולא הישיבות צריכות את צה"ל שיגונן עליהן!
סבורני ובטוחני, כי כל נופלי חיילי צה"ל היהודים הכשרים – ככל ההרוגים על קידוש ה' – גם כן תובעים משניות לעילוי נשמתם, ודעתם בעולם האמת נגד גיוס בחורי ישיבות! אך גם אילו לא היו כך פני הדברים, ודם עשרות אלפי הרוגי שישים ושלושת השנים האחרונות צמא לגיוס בני ישיבות; מה הן עשרות אלפי אימהות שכולות נגד מליוני אחרים?
זוהי כאמור תשובתי לטענה החילונית, שאינה גורסת ואינה מבינה את ההנחה החרדית שהיא מנגדת למדינה וצבאה, גם בלי קשר לאמור לעיל. וכפי שכתבתי במאמרי הקודם.
וחוששני מאוד, שגם התשובה הזו לא תגיע לאוזן קשבת ולא תזכה להבנה מינימלית בצד החילוני, מחוסר חינוך בסיסי לאמונה שגדלנו בה ועליה. על כגון זה אומר: "אין על מה להתווכח".
בכל הכבוד הראוי,
יהושע הלוי לוין, כולל חזון איש (הישן), בני ברק.