דניאל כתב:כבוד הרב החשוב ברזילי, לא כל ראיה ששמואל מביא גם אנחנו יכולים להביא. קשה להניח פסק והכרעה במחלוקת ראשונים ע"פ ראיות מסוג כזה.
הרבה יותר הגיוני בעיני להניח שיש כאן מחילה כללית שכל אחד מוחל לחבירו כדי שהוא עצמו לא יצטרך לפרוח באויר. וגם אם אדם חושב שהמדינה גזלה אותו או לא נתנה לו מספיק הוא לעולם איננו תובע מאנשים שלא יעברו או לא ישתמשו בנכס אלא רק רוצה שהמדינה תפצה אותו, אבל לאחר מעשה הוא מוחל לציבור.
כהן כתב:א. לדעת הש"ך הירו' סובר שיש יאוש בקרקע וממילא הוא נגד הבבלי אכן התוס' בסוכה צידדו שהירו' איירי רק בנשתקע שם הבעלים וממילא ע"ז אין בבלי כנגד וממילא יתכן דגם אם אין זו כונת הירו' מ"מ מסברא ג"כ יש איזה שיעור וגבול לדבר [אע"פ שאינו מבואר בר"ם שאין דרכו לכתוב דינים חדשים מעצמו] וביאור הנתיה"מ דאיירי באופן שלא יוכל לברר הוא אופן אחד אך הכלל הוא שדבר שאבוד לגמרי מועיל גם בקרקע יאוש
ב. בדרך כלל לא לוקחים שטח ועושים ממנו גינה או כביש אלא כאשר אדם רוצה להפשיר שטח לבניה התנאי הוא שיקצה חלק למבני ציבור וכדו' וע"ז כתבתי שזה מרצונו כיון שבל"ז לא ימצא קונה
ואכן במקום שהפקיעו סתם שטח צריך להגיע ליאוש [כמובן רוב מוחלט מהקרקעות הציבוריות הם מקניית קק"ל וכדו' כך שאין בהם בעיה]
ברזילי כתב:לא אכחד, שבאזני בשר שלי הטענות (אולי מתאים יותר לומר הצהרות חגיגיות) על כך שאין ד"ד בזה"ז והכל גזלנות וכו' נשמעות יותר כהצהרת נאמנות השקפתית-פוליטית (וכהא דנהגו בני גילאים מסויימים לשיר בהתלהבות בשלטון הציויינים וגו') מאשר טענה הלכתית (כמו שמן הצד השני אמירת תפילה לשלום המדינה נשמעת בדרך כלל כהצהרת נאמנות השקפתית-פוליטית יותר מאשר קיום לעבדו בכל לבבכם), וד' יראה ללבב.
כהן כתב:אחר עיון בא"ת ראיתי שבשו"ע יו"ד רצ"ו ס"ז הובאו דברי הירו' דבנשתקע שם בעלים קרקע נגזלת ללא חולק [ותמה בתרוה"כ אמאי הושמט בחו"מ]
לדעתי פשוט שדברי הנתיה"מ הם עקרוניים ששייכת הפקעה גמורה [בשונה מגזילה בעלמא] שמהניא גם בקרקע כיון שאין בהסבר שלו ענין מהותי רק ציור של הפסד מוחלט וממילא י"ל שה"ה בעניננו
כהן כתב:כמובן שדעת החזו"א הידועה שאין דד"מ בשלטון היום בא"י אינה תלויה כלל במח' הרא' האם בכלל שייך בא"י דד"מ ועיקר הנידון הוא שיסוד דד"מ הוא כש"כ רש"י בגיטין ד"י שיסודו הוא מחמת שבני נוח נצטוו על הדינים [וכש"כ בנ"י נצטוו ליסד דינים ותקנות כענין ז' טובי העיר ומנהג הקהילות וכדו' ] וטעמי הרא' שע"מ כן גרים בארץ הם רק טעמים למה דיני שלטון זה קובע אך יסוד הענין הוא מחמת שודאי ראוי לקבוע דינים וממילא בנ"י המחויבים לדיני תורה אינם מחויבים כלל למערכת דינים שכנגד התורה [וכמובן אינו שייך כלל לנידון שלמעלה האם בכוח אדם פרטי ליצור קנין לדבר אסור כאתנן וכו' שהרי כאן יסוד המחויבות אינו דיני קנינים אלא עצם הצורך לקבוע דינים שבזה ודאי משפטי התורה הם הקובעים]
אוהב אוצר כתב:זו התשובה לשאלת האשכול: כל פקודה או הוראה בצבא עלולה לגרום לויכוח בלומדס' ולהיות שקוע בלימוד באותה סוגיא. כבר שכחו איך הגיעו לכל הדיונים החזקים פה.
דניאל כתב:הרב ברזילי,
א. פוסקים כהנתיבות המשפט ולא כהש"ך (שנשאר בקושיא על השו"ע בסי' רל"ו).
ב. יש להניח שאנשים מוחלים זה לזה מכיוון שאחרת הם עצמם יהיו בבעיה ועוד שהחוק הגיוני במקרה דנן. (הקושיא מהגמרא בב"ק אפילו איננה מתחילה שכן שם איננו יודעים מה היתה המציאות בדיוק ואתה יכול לבד לדמיין לעצמך כמה אפשרויות שבהם לא שייך להניח כדבר הגיוני מחילה זה לזה ומ"מ עדיין ישאר דמ"ד).
ג. תירוץ יותר מחודש ע"פ דברי המשפטיך ליעקב. (מה שקשית לא קשה כלל כמו שכתבתי לך שהעיקר תלוי לפ"ז באם יש חוק כזה או לא).
דניאל כתב:משום מה נוצרה תחושה אצלי שאתה לא כ"כ רוצה לשמוע תשובה אלא מעדיף לומר שהציבור החרדי פשוט 'מרמה'. ז"א לא באמת חושבים שאין דמ"ד אלא אומרים את זה כהצהרה פוליטית או כשנוח להם.
על זה אני יכול לומר לך רק דבר אחד - אתה רוצה לחשוב כך? בעייתך!
ברזילי כתב:א. הנתיבות אינו קשור לנידון, כפי שכבר נתבאר.
ברזילי כתב:ב. אם כל מקום שהחוק הגיוני אנשים מוחלים, חזר הדין שיש דד"מ. פרט לזה, לצערי לא הבנתי את מה שכתבת.
ברזילי כתב:ג. המשפטיך ליעקב מסתמך על הנתיבות, שמסביר את הרמב"ם שמתייחס למקרה של גבייה כנגד חוב. כמו שכבר נאמר, הרמב"ם עצמו כותב שבמקרה של גביה בגזלנות, שלא כנגד חוב, הדין שונה.
ברזילי כתב:אשמח לשמוע תשובה, והרושם שנוצר אצלך מוטעה. משום מה הוא נוצר, אינני יכול לומר.
ברזילי כתב:כבר כתבו לפני שהרב אלישיב, למשל, לא חשב את מה שאתה שם בפי 'הציבור החרדי'.
בברכה המשולשת כתב:נמצאת חולק על הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א, על הגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל, ובעיקר על הגאון הצי"א וכו' כמו שכבר ציינתי לעיל. (זאת ללא קשר לעניין גיוס בני ישיבות- אלא לעצם סמכות ותוקף החקיקה)
ברזילי כתב:לגבי המציאות בין המוצים, באמת לא טרחתי לברר, וחבל. אם תשלח לי כתובת של רחוב בו כל הדיירים אכן סוברים כך, אשלח לשם מיד קבלן שיגדר את כל המדרכות והכביש ואזכה בכל השטח הציבורי מן ההפקר בחזקה. אני בטוח שהדיירים לא יזמינו את המשטרה הציונית כדי לזרוק אותי משם, חלילה, הרי רובם ככולם של המו"צים פוסקים שקרקע המדינה היא הפקר בין לקולא ובין לחומרא.
כהן כתב:א.
לומר שאין שום ראיה מהדין ביור"ד זו גוזמא מופלגת הרי התוס' בסוכה הביאו את הראיה ואולי יש ביאור מאיזה אחרונים לפרש בדעת הרמב"ם לא כך [גם איני יודע בינתיים מהו הביאור הרי בכלאים הנידון הוא ממוני כלפי הדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו שע"ז כתוב שבקרקע שנשתקע שם בעלים אדם אוסר וודאי שבפשטות היינו דאי"ז דבר שאינו שלו]
כהן כתב:ב. מה שהקשית מסעיף ח'
המצב המתואר שם שונה לחלוטין מעניננו ומדובר שם בגוי שהצליח לגנוב מישראל ואין שופטים בארץ דהיינו שודאי שיש לדבר אופי של גניבה והישראל ממתין לזמן שיהיה צדק ומשפט משא"כ במדינה שאף שעפ"י הדין מעשיה גזילה אך בפועל מעשיה נחשבים כמוחלטים עד יבוא גאו"צ
כהן כתב:ג. ומה שהקשית מהגמ' ורש"י בב"ק
ודאי אין כונת רש"י שא"א להשתמש כחפץ שנתיאשו בעליו שפשוט שרשאי לאוכלו וכש"כ רש"י במק"א דיאוש הוי הפקר [וגם להסוברים דאינו ממש הפקר מ"מ הרי יש התר לקחתו וודאי שא"צ בדוקא לזכות בו ויכול להשתמש בו ומאותה סיבה שיכול לזכות בו לגמרי] ורק דשם איירי בגזילה [וכמבואר שם בהמשך] שיאוש אינו קונה כיון שבאיסורא אתיא לידיה וצריך שינוי רשות משא"כ בעניננו שלא בא הדבר באיסורא לאף אחד שהרי מיד התייאשו הבעלים וגם שבקרקע בפשטות לא שייך כלל ענין באיסורא אתיא לידיה כיון שאינה נגזלת [ואמנם בתוס' בסוכה הנ"ל מבואר לא כך וכבר תמהו ע"ז]
יאיר כתב:יפה. בזמננו לא כל ישראל יוצאים למלחמה...
אפילו לא כל אלו שמגיל 18-21...
------------------------------
(מה גם ובפרט שאמר אחד הבכירים בצבא שעל כל חרדי שלא מתגייס יש 10 חילונים שלא מתגייסים...)
הכהן כתב:יאיר כתב:יפה. בזמננו לא כל ישראל יוצאים למלחמה...
אפילו לא כל אלו שמגיל 18-21...
------------------------------
(מה גם ובפרט שאמר אחד הבכירים בצבא שעל כל חרדי שלא מתגייס יש 10 חילונים שלא מתגייסים...)
היום ב'משפחה', עמודים 12-13
כהן כתב:ר' ברזילי , בקשר לנידון שלמעלה
עדין לא ראיתי [מלבד ערוה"ש שציינת] מי שמחלק בין כלאים לגזילה והש"ך לא הזכיר כלל מהרמב"ם בהל' כלאים שפסק כהירו' וכן ההג"מ שציינת תמוה מאוד שכתב שהרמב"ם דלא כהירו' בעוד שדברי הירו' נפסקו ברמב"ם
בימי מלחמת לבנון הראשונה (תשמ"ב) למדתי בישיבת "נצח ישראל" של הרב הגאון ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, בעל ה"קונטרסי שיעורים". הייתי היחיד מכל תלמידיו בעת ההיא ששירת בצבא. תכף לתחילת המלחמה ביקשתי את רשותו להתגייס ולהצטרף לגדוד המילואים שלי. הרב הקשיב בעניין רב לסיבות היחלצותי. נטל את ידי וליטפה תוך שהוא מרגיעני: לכשתיקרא תצא, אך בינתיים המתן ולמד. "בוא עמי", אמר, ויצאנו לטייל יחדיו בשעת לילה ברחובות שכונת רחביה כשידי חבוקה תחת זרועו.
לכל אורך הטיול הוא עסק עמי בסוגיית המלחמה להיבטיה השונים. הציג את "תוכניותיו הצבאיות" ושאל לדעתי. הביע את כאבו על הפגיעות ועל הנופלים. יעץ בפניי מה יחזק את יישובי העימות ואת מצב רוחו של העם וביקשני שאעביר זאת הלאה. כך סובבני בדברים של מבין, אכפתי, דואג ומעורב. כאילו לא היה לו לניצול שואה זה למי מלבדי לפרוק את רגשותיו ה"ציוניים־פטריוטיים".
למחרת היום, באמצע שיעורו הקבוע, תוך כדי מאמציי להתרכז וליטול חלק פעיל, שם הוא לבו לאווירה קלילה בקרב מקצת הלומדים. הישיש הענק הזה קם לפתע, דפק בידו על השולחן בחוזקה, קם ושאג כארי מסתער מסוגרו. "מרצחים! מרצחים! האחיכם יֵצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!", וכך פרץ הוא בבכי וגעה, "בחורי ישראל מוסרים נפשם ואתם יושבים פה?! מרצחים! מרצחים!". ועוד מילים, ושוב "לא תעמוד על דם רעך". כך דקות ארוכות, ולתדהמת כולנו.
רק לאחר שנרגע מסערתו הוסיף, "אם יש למי מכם איזשהו זכות ואישור לא להיות בשדה הקרב, זה רק אם אתם כעת בשדה הקרב, כמו חיילים, עם תנאי השטח ובלי פינוקים. מי שלא יכול לעמוד בכך, אסור לו להיות כאן אפילו רגע אחד, והרי הוא כאילו שופך דמים. רק מי שאכן לא רק מאמין אלא פועל כאילו בכל רגע הוא בלימודו נלחם על החיים יכול להישאר. מי שלא, שיקום וילך". עד כאן דבריו מזיכרוני.
אמנם להבנתי, וכפי שהורה לי, מי שקיים הכשר מצווה והכשיר עצמו בחובת גיוס להיות חייל קרבי בהידור עד מקום שידו מגעת, מחויב הוא בזמן החירום לצאת ולהעמיד עצמו למלחמת המצווה מפקחת הנפשות הגוברת על כל ערך חיובי אחר. רק לאלה שבדיעבד השתמטו מכך, "שדה הקרב התורתי" הוא התמורה המצפונית ההולמת. לדידי אין לפשוע ולהמתין בכוונה תחילה למצב אינוס זה.
במפגש עם האיש הזה, שהיה מגדולי ראשי הישיבות, פגשתי בגדולת הנפש שהכילה את צערם של ישראל ולא רק דרך האינטרס הצר של "עולם הישיבות". נוכחתי בייסורי מצפון כנים העולים מהיותו לכוד בדיסוננס שנכפה עליו ועל תלמידיו. מחד גיסא ערך לימוד התורה שבער בו, ומאידך גיסא הצלת נפשות כלל ישראל ומלחמת קיומנו שלאחר השואה. צר לי שאיני פוגש זאת בפרהסיה של עולם הישיבות (בדרך כלל מחשש הידבקות בלאומיות ובצבאיות).
מכתב בענייני חינוך*
י"ז אייר תשמ"א, יום ה' לסדר אם בחקותי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם אותם.
לכבוד ר' מרדכי עמנואל שליט"א, קיבוץ שעלבים.
ראש הישיבה ר"י גוסטמן שליט"א קיבל את שאלתך בענין חינוך, וביקש ממני לכתוב לך את תשובתו.
הנה, ענין חינוך הבנים אינו רק מצוות עשייה, שהמצוה לעשות דבר, ובעשיית הדבר קיים המצוה; מצות חינוך היא מצוה לעשות פעולות להגיע אל תכלית, דהיינו להדריך ולהריח את הבנים ביראת ה' ובאהבתו, וישמח הבן בלימוד ובקיום המצוות, ולא יעשם רק כעול המוטל עליו מהוריו, אלא שתחילת לימודו יהיה באופן שהתלמיד ילך בדרך זו כל ימי חייו.
והנה, כשם שפרצופיהן של כל אחד אינם דומים זה לזה, כך דעותיהם ומידותיהם וכישרונותיהם של כל אחד הם טיפוס מיוחד, וצריכים חכמה גדולה וסיעתא דשמיא לחנך כל אחד לפי הדרך המסוגל לו, כמו שכתוב 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'. ומפסוק זה אנו לומדים שני דברים. א: החנוך לנער הוא על פי 'דרכו', דהיינו שיש לכל נער דרך שמסוגל לו, והדרך בחינוך צריך להתאים לתנאים המוצרכים ליחיד. וב: 'גם כי יזקין' – שתכלית החינוך הוא שלא יסור ממנה גם כי יזקין.
כל ילד בהתפתחותו צריך למלמד, וגם צריך להתרגל בעבודה בעצמו, דהיינו שבעצמו ילמוד ויעשה מצוות ויתחנך ברגשי היראה. ועוד צריך ילד רך בשנים עיתים להתפתחות הגשמית, כמ"ש בבבא בתרא כא, א 'ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע', ועיין בתוס' ד"ה כבן שכתב כבן שש בבריא כבן שבע בכחוש. וכן כתב בספר החינוך מצוה תי"ט "וראוי לכל בן דעת שיתן לבו שלא להכביד על הילד בלימוד בעודנו רך האברים ורך הלבב, עד שיגדל ויתחזק כח לבו ותוקף אבריו ועצמותיו ימלאו מוח ויוכל לסבול יגיעת הלימוד". עכ"ל. והטעם בזה הוא פשוט כמו שכתבנו, שמצות החינוך אינה רק מצוות עשייה שעושים מעשה ונפטרים, אלא שמצות חינוך היא לעשות פעולות שגם כי יזקין לא יסור ממנה.
ועוד יש להוסיף במצות חינוך, שיש בה שתי מצוות. האחת, שהאב חייב ללמד את בנו לכל הפחות [וז"ל החינוך מצוה תי"ט] 'עד שידע לקרות בספר תורה ויבין פירוש הכתובים כפשוטן'. עכ"ל. ויש עוד מצוה, כמ"ש בקידושין דף ל, א 'ושננתם – שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד' וכו'. ופשוט דזהו בכל התורה כולה, כמ"ש שם שמלמדו 'מקרא משנה ותלמוד אגדות והלכות', שאל תגמגם אלא אמור לו מיד. ביאור הדבר, שאם לא לימדו לקרות בספר תורה על זה כתב החינוך שביטל מצות ושננתם ולא יצא ידי חובת המצוה כלל, אבל עד שילמדו כל התורה וידעה בלי גמגום עדין אביו מקיים מצות ושננתם, שהוא מצות חינוך. [ובאופן הלימוד בתורה עי' ברכות ו, ב רש"י ד"ה אגרא דפרקא ורש"י ד"ה אגרא דשמעתתא, ושם בדף מז, ב רש"י ד"ה שלא שימש ת"ח]. וכמו שהוא בלימוד תורה כן הוא ביתר הדינים שבמצות חינוך – דעד שיגיעו מעשיו ומידותיו למעשה אבות העולם שכך חשק ה' בהם עדיין הוא מקיים מצות חינוך, ולזה צריך שישים מגמתו ושאיפתו.
ועל פי זה מוסברת הברכה 'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה' שאנו מברכים בה את הילדים. וקשה, איך נעיז פנינו לבקש בקשה גדולה כ"כ שיהיו כאפרים וכמנשה, ומדוע לא נברך אותם שיהיו כחפץ חיים זצ"ל, שבוודאי אושר גדול יהיה לנו אם בנינו יהיו כחפץ חיים? אלא ששאיפתנו צריכה להיות שיהיו כאבות העולם, ולזה אנו צריכים לתת מאוויינו ותכלית החינוך, ואם נשתדל שיהיו כאבות העולם - אז יהיו בני תורה, ואל לנו לוותר על כיוון ותכלית זה.
אבל לפי מה שביארנו שתכונות כל אחד שונות, וצריך חכמה מיוחדת לחינוך כל אחד, לפעמים צריכים נסיגה קטנה אחורנית בכדי להשיג אחר כך התקדמות גדולה קדימה. וכיון שכל ילד שונה מחברו, לכן לכל ילד ובכל מצב יש דרך אחרת, אבל העיקר הוא לדעת ולכוון בתחילה שסוף כל הדרכים יגיע אל התכלית המבוקש.
ועל פי זה נראה לפרש הגמ' בשבת קד, א שנדחקו בה כמה מפרשים, 'אמרי רבנן לריב"ל אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימות יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו' וכו', עיין שם הסוגיא. והנה קשה, מה מלמדנו שצריך ללמד לדרדקי? ונראה שמשמיענו שבתחילת לימוד קטנים, כשהם דרדקי, כשמלמדם אלף בית, כבר מוסרים להם משלים שידיעתם הוא בסודות התורה הגדולים והמופלאים. דבשעת לימוד אלף בית אין התכלית רק אלף בית, וכשיזכה ללמוד חומש אז התכלית הוא ללמוד חומש וכן במשניות ובגמ', אלא שתחילת לימודו הוא על מנת ללמוד לאח"כ כל התורה כולה, ואפילו סודות שלא הודיעום בימות יהושע בן נון.
ולהאריך בדברים אלו צריך קונטרס מיוחד, ובפרט שכל יחיד הוא עולם מלא. לכן ישתדל שאופן הלימוד יהיה כזה המביאו לתכלית המבוקש כמ"ש.
וה' יצליח דרכו לגדל דור ישרים אשר צדיקים ילכו בו.
הכותב בשם הראש ישיבה ר"י גוסטמן שליט"א, מיכל ברניקר
* הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל נולד בליטא בשנת תרס"ז ולמד בישיבותיה. בגיל צעיר נודע כעילוי, ומונה כדיין וראש ישיבה בווילנה. בשואה נהרג בנו הקטן, ובחסדי שמים שרד עם אשתו ובתו. לאחר שנים בארה"ב עלה ארצה בשנת תשל"א והקים בשכונת רחביה שבירושלים את ישיבת 'נצח ישראל', לזכר ישיבת 'רמיילס' שעמד בראשה בווילנה. משיעוריו נדפסו שמונה כרכים בשם 'קונטרסי שיעורים' (על שלושת הבבות, כתובות ונדרים, גיטין וקידושין, וזה עתה יצא לאור הספר 'קונטרסי שעורים' על מסכת יבמות). הרי"ז גוסטמן נפטר בירושלים בכ"ח בסיון תשנ"א, וכבוד גדול עשו לו במותו. מכתב זה הוא תשובה שהשיב לאחד משומעי לקחו, הרב מרדכי בר"ש עמנואל (כעת בביתר עילית), והוא עוסק בכמה מעקרונות החינוך היהודי. התשובה נכתבה בשמו בידי חתנו הרב מיכל ברניקר שליט"א, ממלא מקומו בראשות הישיבה ועורך כתביו, שעבר שוב על הדברים עובר להדפסתם ואישרם, ויישר כוחו. המכתב מובא כאן לזכרו ולכבודו של הגאון זצ"ל במלאת עשרים שנה לפטירתו.
סכינא חריפא כתב:דמגוגיה זולה.
כמובן שכוונת הרב גוסטמן בדברים אלו היתה לעורר את הבחורים לכך שביתר משנה תוקף מוטל עליהם בימים אלו לשקוד על לימוד התורה, באשר הם אינם מגינים בגוף על העם שבארץ ישראל בגלל שבחרו בחיי תורה, ולא היתה כמובן כוונתו בדיוק להיפך שילכו כל אותם הנרפים להתגייס.
אמת כי לא זכיתי להכיר את משנתו והשקפתו של הרב, אבל בדברים אלו שאמר לא מונח כלום ולא ניתן להדרש בדרוש משונה שכזה שהוא בדיוק להיפך מעיקר משמעותם של דבריו.
החלק הזה שבדברים אפילו לא נכתב כציטוט אלא שכך "הבנתו" של כותב המאמר.מחשבה אחת כתב:סכינא חריפא כתב:דמגוגיה זולה.
כמובן שכוונת הרב גוסטמן בדברים אלו היתה לעורר את הבחורים לכך שביתר משנה תוקף מוטל עליהם בימים אלו לשקוד על לימוד התורה, באשר הם אינם מגינים בגוף על העם שבארץ ישראל בגלל שבחרו בחיי תורה, ולא היתה כמובן כוונתו בדיוק להיפך שילכו כל אותם הנרפים להתגייס.
אמת כי לא זכיתי להכיר את משנתו והשקפתו של הרב, אבל בדברים אלו שאמר לא מונח כלום ולא ניתן להדרש בדרוש משונה שכזה שהוא בדיוק להיפך מעיקר משמעותם של דבריו.
לפי הגרסה שלפנינו, הגרי"ז העמיד בדבריו מצב של לכתחילה (להיות בשדה הקרב) ומצב של בדיעבד (לקבל זכות ופטור כאילו הוא בשדה הקרב). בוודאי שהמצב של לכתחילה הוא לכתחילה יותר מהמצב של בדיעבד.
תוך כדי אכילת פרס כתב:למחרת היום, באמצע שיעורו הקבוע, תוך כדי מאמציי להתרכז וליטול חלק פעיל, שם הוא לבו לאווירה קלילה בקרב מקצת הלומדים. הישיש הענק הזה קם לפתע, דפק בידו על השולחן בחוזקה, קם ושאג כארי מסתער מסוגרו. "מרצחים! מרצחים! האחיכם יֵצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!", וכך פרץ הוא בבכי וגעה, "בחורי ישראל מוסרים נפשם ואתם יושבים פה?! מרצחים! מרצחים!". ועוד מילים, ושוב "לא תעמוד על דם רעך". כך דקות ארוכות, ולתדהמת כולנו.
רק לאחר שנרגע מסערתו הוסיף, "אם יש למי מכם איזשהו זכות ואישור לא להיות בשדה הקרב, זה רק אם אתם כעת בשדה הקרב, כמו חיילים, עם תנאי השטח ובלי פינוקים. מי שלא יכול לעמוד בכך, אסור לו להיות כאן אפילו רגע אחד, והרי הוא כאילו שופך דמים. רק מי שאכן לא רק מאמין אלא פועל כאילו בכל רגע הוא בלימודו נלחם על החיים יכול להישאר. מי שלא, שיקום וילך". עד כאן דבריו מזיכרוני.
וגם לא להוציא את דבריו מהקשרם.מחשבה אחת כתב:אמנם אין חובה להישמע לדעתו של הגרי"ז גוסטמאן, שמעולם לא נחשב כמעצב הקו החרדי, אבל אין גם היתר לעוות את דבריו.
סכינא חריפא כתב:כמובן שכוונת הרב גוסטמן בדברים אלו היתה לעורר את הבחורים לכך שביתר משנה תוקף מוטל עליהם בימים אלו לשקוד על לימוד התורה, באשר הם אינם מגינים בגוף על העם שבארץ ישראל בגלל שבחרו בחיי תורה, ולא היתה כמובן כוונתו בדיוק להיפך שילכו כל אותם הנרפים להתגייס.
אמת כי לא זכיתי להכיר את משנתו והשקפתו של הרב, אבל בדברים אלו שאמר לא מונח כלום ולא ניתן להדרש בדרוש משונה שכזה שהוא בדיוק להיפך מעיקר משמעותם של דבריו.
כשבא לנחם אבלים בבית משפחת אומן, סיפר בהרחבה על בנו מאירק'ה שנרצח בשואה, ואז, כשכולו נרגש הוסיף: "עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירק'ה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימל'ה שזכית! אני לא זכיתי! אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית!". פרופ' אומן חיבק את הרב גוסטמן ואמר: "ניחמתני, ניחמתני".
סכינא חריפא כתב:וגם לא להוציא את דבריו מהקשרם.מחשבה אחת כתב:אמנם אין חובה להישמע לדעתו של הגרי"ז גוסטמאן, שמעולם לא נחשב כמעצב הקו החרדי, אבל אין גם היתר לעוות את דבריו.
באמצע שיעורו הקבוע, תוך כדי מאמציי להתרכז וליטול חלק פעיל, שם הוא לבו לאווירה קלילה בקרב מקצת הלומדים.
לכל אורך הטיול הוא עסק עמי בסוגיית המלחמה להיבטיה השונים. הציג את "תוכניותיו הצבאיות" ושאל לדעתי. הביע את כאבו על הפגיעות ועל הנופלים. יעץ בפניי מה יחזק את יישובי העימות ואת מצב רוחו של העם וביקשני שאעביר זאת הלאה. כך סובבני בדברים של מבין, אכפתי, דואג ומעורב. כאילו לא היה לו לניצול שואה זה למי מלבדי לפרוק את רגשותיו ה"ציוניים־פטריוטיים".
אמנם להבנתי, וכפי שהורה לי, מי שקיים הכשר מצווה והכשיר עצמו בחובת גיוס להיות חייל קרבי בהידור עד מקום שידו מגעת, מחויב הוא בזמן החירום לצאת ולהעמיד עצמו למלחמת המצווה מפקחת הנפשות הגוברת על כל ערך חיובי אחר. רק לאלה שבדיעבד השתמטו מכך, "שדה הקרב התורתי" הוא התמורה המצפונית ההולמת. לדידי אין לפשוע ולהמתין בכוונה תחילה למצב אינוס זה.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל קבע רה"י בתחילת השיעור של יום שלישי שהמדובר במלחמת מצוה, ובהמשך הכריז שעתה כשיהודים נלחמים בחזית חובה על כל בחורי הישיבה לישון בלילה כמו חיילים, דהיינו שעות מעטות ועם נעליים כאילו היו בחזית, ולא לבזבז אף דקה. באותו זמן היו בישיבה כמה בחורים שלא קמו לתפילות בזמן ולא התמידו במיוחד, ורה"י כעס עליהם וכינה אותם משתמטים, ואמר שברור לו שכל היותם בישיבה הוא רק מאחר והם מפחדים מהחזית.
אחד מן התלמידים החשובים שבעדה החרדית שהיה מקורב לרה"י נאסר פעם ע"י השלטונות כשנתפס בשריפת תחנת אוטובוס שהיה עליה תמונה פרוצה, ראש הישיבה היה נרגש כולו על כך ואמר שאילו יכל, היה הוא הולך לישב בבית הסוהר במקומו.
נוטר הכרמים כתב:עם זאת בהמשך אותו ענין מובא הקטע הבא:אחד מן התלמידים החשובים שבעדה החרדית שהיה מקורב לרה"י נאסר פעם ע"י השלטונות כשנתפס בשריפת תחנת אוטובוס שהיה עליה תמונה פרוצה, ראש הישיבה היה נרגש כולו על כך ואמר שאילו יכל, היה הוא הולך לישב בבית הסוהר במקומו.
ברזילי כתב:דניאל כתב:בסדר, אני עדיין שואל אם ידוע לך במקרה על כביש מסויים שנסלל על קרקע פרטית או שהכל בתיאוריה.
אינני עוסק בקרקעות ולא עשיתי בדיקה בכל מקרה לגופו, אבל למיטב הבנתי בכל פעם שלוקחים קרקע פרטית והופכים אותה לאזור מגורים (נאמר פרדס ברמן בבני ברק), המדינה מפקיעה חלק נכבד של השטח למטרות כבישים, מבני ציבור וכו'
גם כביש, מבנה ציבור או שמורת טבע על קרקע שנקראת היום קרקעות מדינה, בסופו של דבר הקרקע הייתה שייכת למישהו פעם והפכה להיות קרקע מדינה בדרך של הפקעה, כיבוש מלחמה, או חוק אחר שהפקיע זכויות הבעלים המקוריים.
להערתך השניה - דומני שהסיבה היא שכל אחד מטייל ביער משלו, ותמה על חברו איך הם לא רואים את מה שהוא רואה ודו"ק
כהן כתב:ברזילי כתב:דניאל כתב:בסדר, אני עדיין שואל אם ידוע לך במקרה על כביש מסויים שנסלל על קרקע פרטית או שהכל בתיאוריה.
אינני עוסק בקרקעות ולא עשיתי בדיקה בכל מקרה לגופו, אבל למיטב הבנתי בכל פעם שלוקחים קרקע פרטית והופכים אותה לאזור מגורים (נאמר פרדס ברמן בבני ברק), המדינה מפקיעה חלק נכבד של השטח למטרות כבישים, מבני ציבור וכו'
גם כביש, מבנה ציבור או שמורת טבע על קרקע שנקראת היום קרקעות מדינה, בסופו של דבר הקרקע הייתה שייכת למישהו פעם והפכה להיות קרקע מדינה בדרך של הפקעה, כיבוש מלחמה, או חוק אחר שהפקיע זכויות הבעלים המקוריים.
להערתך השניה - דומני שהסיבה היא שכל אחד מטייל ביער משלו, ותמה על חברו איך הם לא רואים את מה שהוא רואה ודו"ק
כעת שמעתי ממשגיח מהבד"ץ עדה"ח שבכביש 6 הפקיעו קרקעות 6' מטר מצידי הכביש, אך בפועל הבעלים ממשיכים לזרוע שם עד צמוד לכביש, והם נזהרים שלא לקחת מגדולי הנכרים ששם מחמת שהקרקע הופקעה ונחשבת לדידם כקרקע ישראל.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 108 אורחים