תמונת ה"גדול" האולטימטיבי המצטיירת בעינינו, היא של גדול הדור, החף מרגשות ורצונות אישיים, כל תנועה ותנועה נעשית לכבוד קונו, כבודו שלו אינו ככלום בעיניו, ואינו מחשב אלא על טובת הכלל, למעשה, הרב אלישיב היה דמות אידיאלית לעניין זה, גם רגשות לבני משפחה לא הופגנו אצלו בפומבי, וכל כולו לא היה אלא תורה מהלכת.
אולם, בגמרא אנו רואים אמוראים ש"חלש דעתייהו" והרבה מעשים בגמרא הינם כאלו שאחד נפגע מרעהו או כעס עליו, ואם כי ברור ופשוט שהכל לכבוד שמיים וכבוד התורה, מכל מקום אי אפשר שלא לחשוב שמא כיוון שבני אדם אנו, ונבראנו עם רגשות, אין זה אלא לגיטימי להיפגע ולהיעלב כשפוגעים בך, להפגין רגשות ולדאוג לבני משפחתך גם בדברים שאינם בכלל "מבשרך על תתעלם", ובהתאם לכך זכותך לכעוס וכל כעין זה כל עוד אין אתה עובר על איסורים של "לא תקום" וכדו', ויתכן שרגשות אנושיים אלו נכונים שיהיו גם אצל גדולי ישראל, ואין תפקידם להתעלות לדרגה מלאכית ולא אנושית החפה מרגשות, אלא אין זו סתירה, ויחד עם גדלות בתורה, צדקות, חסד ללא גבול, יראת שמיים מופלגת, יכולה לשכון בקרבם דמות אנושית רגישה שיכולה להיפגע ולכעוס ולדאוג יותר לבני משפחתה ולהעדיפם על פני אחרים.
מה דעתכם?