הודעהעל ידי נוטר הכרמים » ו' מאי 30, 2014 11:27 am
מענינא דיומא
מאמרו של הרב יהודה זייבלד שליט"א (מתוך אתר עוז והדר)
כיצד סופרים חמישים יום, והרי אינם אלא מ"ט?
בגמרא (מנחות סה:) מובא שרבן יוחנן בן זכאי התווכח עם הצדוקים והוכיח להם מהפסוקים שאין צריכים למנות את ימי העומר ממחרת השבת כפשוטו, אלא ממחרת הפסח, שהרי כתוב אחד אומר (ויקרא כג טז) 'תספרו חמשים יום' שמשמע שאין קפידא על הימים ואין צריכים להיות שבתות שלמים, וכתוב אחד אומר (שם פסוק טו) 'שבע שבתות תמימות תהיינה' שמשמע שצריכים להיות שבועות שלמים, הא כיצד, כאן כשחל יום טוב ראשון בשבת ואז מתקיים גם 'שבע שבתות' כפשוטו, כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת, שאז אין שבתות שלמות, וסופרים חמישים יום.
והקשו התוספות (ד"ה כתוב) שהרי אין אנחנו סופרים אלא מ"ט ימים, ולמה נאמר 'תספרו חמשים יום'. ותירצו שלא בא הכתוב לומר שצריך לספור חמישים יום, אלא שצריך לספור עד יום חמישים, ואין יום חמישים בכלל. תירוץ זה הוא תירוצו הראשון של רש"י (ויקרא שם), 'על פי מדרשו', וכן כתב בספר המאורות (פסחים קכ. עמ' דש-שה, במהד' רמ"י בלוי), והאריך בזה.
עוד תירצו התוספות, שתיבת 'חמישים' אינה על הספירה אלא על ההקרבה הכתובה בכתוב אחר כך, שביום החמישים צריך להקריב קרבן לה'. וכן כתב רבינו בחיי (פרשת אמור), וביאר שהכתוב תלה את חג השבועות ביום החמישים דווקא ולא ביום החודש, כיון שהוא כיום טוב אחרון של חג הפסח, וימי העומר הם כספירת העומר. פירוש נוסף כתב רש"י (שם) על פי פשוטו, 'עד ממחרת השבת השביעית, שהוא יום חמשים, תספרו. ומקרא מסורס הוא'.
עוד תירוץ, על פי פשוטו של מקרא, כתב הרא"ש (פסחים פ"י סי' מ): ולי נראה שאין אנו צריכין לדחוקות הללו. כיון דכתב ביה בהדיא (דברים שם) 'שבעה שבועות תספר לך', אין לספור יותר משבעה שבועות, ומ'תספרו חמשים יום' לא קשיא מידי, שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית, ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו 'כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים' (בראשית מו) וכן 'ארבעים יכנו' (דברים כה).
מן הענין להעיר, שדורשי גימטריאות הסמיכו לדברי הרא"ש הללו גם את הכלל שכלל בעל שבלי הלקט (סי' ריב בביאור ההגדה, ד"ה ר"י היה נותן): 'ובגמיטריה לא קפדינן על אחת חסר או יתר'. כלל אחד הוא בשניהם, שניתן לעגל מנין באחד חסר או יותר כשהוא מגיע לשלמותו. גם בנוגע למעשה הנזכר במגילת רות, הנקראת בחג השבועות, יש שפירשו שלא דקדק הכתוב ומנה תשעה כאילו הם עשרה: נאמר במגילה (רות ד, ב) 'וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָעִיר וַיֹּאמֶר שְׁבוּ פֹה וַיֵּשֵׁבוּ', ודרשו חז"ל (כתובות ז:), ולמה עשרה, רב נחמן אמר, מכאן לברכת חתנים בעשרה. והקשה בעיון יעקב על העין יעקב, שהרי בועז היה שם, ולא היה צריך לקחת עוד עשרה אנשים מזקני העיר מלבדו, שהרי אמרו (כתובות שם) שאף חתן עולה מן המנין. ותירץ שאכן לא לקח בועז אלא תשעה זקנים, ונקט הכתוב מספר שלם, כמו 'תספרו חמשים יום' והוא רק מ"ט.
אך הרס"ג בתפסירו מתרגם (ויקרא שם): ואלי גד אלאסבוע אלסאבע פיציר ג'מלהֵ מא תחצונה כ'מסין יומא, שתרגומו המילולי: ועד ממחרת השבוע השביעי יהיה סך-כל [הימים] אשר תמנו אותם – חמשים יום. ונראה שנמנע מלתרגם שהמצווה היא לספור חמישים יום, שהרי את יום החמישים אכן אין סופרים, אלא כוונת הכתוב שסכום הימים הנמנים, בין הכל, הוא חמישים, חלקו על ידי ספירה ממש וחלקו משום שענין אחר גורם לו להיחשב כאילו נמנה.
ואכן בספר הרוקח (סוף הלכות פסח) כתב וזו לשונו, מיום הביאכם וגו' צריך לספור מ"ט יום, אבל ביום חמישים אין צריך לספור, שהרי נזכר בברכה ובתפילה. וכתב באור אברהם (תמידין ומוספין פ"ז), שנראה מדבריו שהוא מתרץ באופן אחר את קושיית התוספות, ולדעתו באמת סופרים בפה חמישים יום, אלא שבמ"ט ימי העומר שאין נזכר חג השבועות בברכה ובתפילה צריך למנות הימים בברכה בפני עצמה, אבל ביום החמישים מקיימים את מצוות הספירה במה שמזכירים את חג השבועות בתפילה ובברכת קידוש היום.
יסודו של תירוץ זה, ככל הנראה, הוא בתורת כהנים (אמור פרק יג ה"ח), שהקשה סתירת הכתובים, שכן כאן נאמר 'תספרו חמישים יום', ואילו בדברים (טז ט) נאמר 'שבעה שבועות תספר לך', ותירץ: 'הא כיצד, מנה ארבעים ותשעה וקדש יום חמשים כיובל'. לכאורה תירוץ ברור יש כאן לקושיית הראשונים, עד שתמהו האחרונים (יד אהרן או"ח סי' תפט, קרן אורה מנחות סו. ד"ה גמרא ועוד), למה התעלמו הראשונים מדברי התורת כהנים. וקשה להניח שלפני התוס' והרא"ש לא היה קטע זה בתו"כ, מה גם שקטע זה מופיע בכל נוסחאות הדפוס ונוסחאות כתבי היד של התו"כ. אלא שבאמת דברי התורת כהנים אינם מיישבים את הקושיה על לשון הכתוב 'תספרו חמישים יום', שהרי יום חמישים אינו בספירה כי אם בקידוש, ולכן התקשו האחרונים גם אחרי דברי התורת כהנים כיצד יש ליישב את לשון הכתוב, ותירצו באופנים שונים. אך לדעת הרוקח קידושו של יום חמישים הוא הוא ספירתו, ולדעתו ישנו חיוב ספירה גם ביום חמישים, והחיוב מתקיים בקידוש, ובכך מתפרשים דברי התורת כהנים כתירוץ מלא ליישוב הסתירה בין הפסוקים.
ניתן גם להוסיף הסבר ולומר, שספירת יום בדרך מנין נחוצה בעיקר כדי שהמנין יוכל להמשיך אחריו. בכל ימי הספירה מונים כל יום ויום במניינו, כדי להמשיך באותו מניין ביום שאחריו. אך יום החמישים שהוא סופו של המניין ותכליתו, אין צורך למנות אותו במספרו, מאחר ואין ספירתו של יום החמישים נחוצה לצורך בירור מנין הימים שיבואו אחריו, אלא יום זה הוא התכלית של הבירור שעשינו עד אליו, ואם כן הוא נספר על ידי קידושו, ולא על ידי מניינו במספר.
איחור תפילת ערבית והקידוש בליל שבועות
בדרך זו ביאר באור אברהם את דברי המשאת בנימין (שו"ת בסוף הספר סי' ד), שכתב בשם מהרר"ש השני שבליל ראשון של חג השבועות ממתינים לקדש עד הלילה ממש, שאם יקדש קודם הלילה יחסר מעט מהספירה ונאמר 'שבע שבתות תמימות תהיינה'. והביאו המגן אברהם (הקדמה לסי' תצד). ולכאורה לפי דבריהם נמצא שבחג השבועות אין מצוה להוסיף מחול על הקודש, ואינו כשאר שבתות וימים טובים שמצוה להוסיף בהם מחול על הקודש, וכן משמע מדברי שו"ע הרב (שם ס"ב), שכתב שאע"פ שבכל ערבי ימים טובים נוהגים להקדים תפלת ערבית של יום טוב מבעוד יום, מכל מקום בליל שבועות מאחרים להתפלל לאחר צאת הכוכבים, לפי שאם יקדימו ויקבלו קדושת יום טוב בתפלה מבעוד יום הרי זה כמו שחסרו מעט ממ"ט ימי הספירה שלפני החג הזה, והתורה אמרה 'שבע שבתות תמימות תהיינה', ומזה הטעם אין לקדש גם כן קידוש היום מבעוד יום אף קודם תפלת ערבית. והדבר צ"ע לכאורה איך בטלה מצוות תוספת יום טוב.
אך לפי דברי הרוקח יש לפרש דינו של המשאת בנימין, שכיון שצריך לקיים מצות ספירת העומר של יום חמישים במה שמזכירים את חג השבועות בתפילה ובקידוש, אם כן כשיתפלל מבעוד יום או יקדש מבעוד יום לא יספור את יום החמישים ביומו, ולכן יחסר ב'תמימות תהיינה', כיון שלא יספור את יום החמישים. ואין כוונתו לומר שצריך שיהיו מ"ט ימים שלמים בלי שמקצת מהיום האחרון יתקדש בקדושת חג השבועות, כפשטות דבריו, אלא כוונתו שלא ישלים את מנין יום החמישים. ולפי זה נמצא שיכולים לקבל קדושת תוספת חג השבועות מבעוד יום, ואין בזה חסרון ב'תמימות', אלא שהתפילה והקידוש צריכים להיות משחשכה, כדי שיוכלו לקיים בהם מצוות ספירת יום החמישים.
ספירת יום חמישים בהרהור
אופן נוסף בו ניתן ליישב את דברי הרס"ג, הוא על פי מה שכתב במשך חכמה (ויקרא כג טו). אף הוא נקט שמתקיימת מצות ספירה בכל חמישים הימים, ודייק כן מהברייתא בהמשך הסוגיא במנחות (שם), 'ממחרת השבת', ממחרת יום טוב, או אינו אלא למחרת שבת בראשית, רבי יוסי בר יהודה אומר, הרי הוא אומר 'תספרו חמשים יום', כל ספירות שאתה סופר לא יהיו אלא חמשים יום, ואם תאמר ממחרת שבת בראשית, פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים חמשים ושלשה חמשים וארבעה חמשים וחמשה חמשים וששה. וביאור דבריו, שאם היו סופרים אחרי שבת ולא אחרי יום טוב, פעמים שהיו סופרים חמישים ואחד וכו', ולא היום סופרים חמישים יום. ומשמע שכעת סופרים חמישים יום, וגם יום החמישים הוא מן המספר. [במשך חכמה העתיק הלשון 'פעמים שאתה סופר חמשים ואחד' וכו', אבל הכוונה אחת].
וכתב במשך חכמה בביאור הענין באופן אחר, שענין הספירה אינו דווקא לספור בפה, אלא לייחד ולהבדיל את היום הנמנה משאר הימים. ולכן רק במ"ט ימי העומר שאינם נבדלים משאר ימים בקדושה מיוחדת, צריך למנותם בפה כדי להבדילם, וזהו הטעם שצריך בהם ספירה בפה דווקא. אבל יום החמישים שהוא קדוש ומובדל משאר הימים בקדושתו, מתקיימת בו הספירה על ידי קדושתו, ואין צריך לספור אותו בפה.
ובזה תירץ את קושית התוספות (כתובות עב. ד"ה וספרה) שהקשו למה אין הזבה מברכת על ספירת ימי טהרתה, ובספירת העומר וספירת יובל מברכים. והאחרונים דנו בדבריהם אם קושייתם היא רק על הברכה או גם על עצם הספירה בפה. וכתב במשך חכמה שלפי דבריו מיושבת קושייתם, שבזבה מתקיים ענין הספירה במה שהיא מייחדת את ימי ספירתה בטהרה, ואינה צריכה לייחדם על ידי מנין בפה. אבל ספירת העומר וספירת שנות היובל שאינם מתייחדים במעשה, הרי הם טעונים ספירה בפה וממילא גם בברכה.
השלמת מניינים חסרים
אולם אף שניתן ליישב בשתי דרכים אלו את דברי רס"ג, הסובר שהמנין הכללי הוא חמישים יום – אם על ידי קידושו של יום החמישים הנחשב כמניין, ואם על ידי מניה שבהרהור, מכל מקום נראה שאין זו הדרך האמיתית בדרכו של רס"ג.
רס"ג מתייחס במספר מקומות למספרים 'מעוגלים' בתורה. אחד מהם הוא בספרו הנבחר באמונות ודעות (מאמר שביעי), בתוך דיון העוסק באופנים שונים ליישוב סתירות בפסוקים, ממקומות אחרים או מן הסברא. בין הנידונים הוא מנין המלקות, שבתורה נאמר ללקות ארבעים וחכמים קיבלו שאין המלקות אלא ארבעים חסר אחת. על כך כותב רס"ג:
פאעתקדנא אן מג׳אז ד׳לך אן תכון תסע ות׳לאת׳ון פג׳ברהא אלנץ כמא ג׳בר במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה וגו׳ ואנמא כאנת תסע ות׳לאת׳ון אד׳ אלסנה׳ אלאולי גיר דאכ׳לה׳ פי הדה אלעקובה׳.
ובנוסחו של ריב"ת:
ומצאנו לאמרו ארבעים יכנו הוא שוה למה שהעתיקו רבותינו ז"ל שהוא ל"ט והוא שנאמר שהשלים הל"ט ושמם ארבעים כמו שהשלים הל"ט שנה שהלכו במדבר ושמם ארבעים, כמו שאמר (במדבר י"ד ל"ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה. והשנה הראשונה כבר עברה בלא הענש ההוא.
מילת המפתח בפירוש זה, היא המילה "ג'בר" במקור הערבי, אותה מתרגם ריב"ת: "השלים". רס"ג חוזר לענין זה גם בפירושו לבראשית (ד, כד, מהדו' צוקר עמ' 95-96 במקור הערבי, 324-323 בתרגום העברי), ובהערות המהדיר הובא שרס"ג חוזר על עניין זה כמה וכמה פעמים בפירושיו לכתובים שהוא דן בהם שם מספרי מקרא שונים. גם שם המונח המשמש נקודת מוצא לדיון הוא "ג'בר". הגדרתו הפשוטה של המונח היא: עיגול מספר, סיכום היחידות השלמות (בלאו במילונו, עמ' 79), אולם ההוראה המקורית היא: תיקון; וכך עיגול המספר הוא השלמתו ותיקונו. רס"ג מרחיב שם ומבאר שישנם מספרים "שלמים" וחשובים בתורה, וכשהתורה מונה מספר הקרוב להם, היא "משלימה" אותו אליהם.
אף רבי אברהם בן הרמב"ם בפירושו לבראשית (מו, כו-כז, עמ' קעט) מוסר בשם אביו הרמב"ם או רבי מימון זקנו (הקריאה בכתב היד אינה ברורה, כעדות המעתיק) את העקרון לפיו יש במקרא השלמות מספרים, ומיישב בכך את מניין שבעים נפש של יורדי מצרים. אף אצלו משמש הפועל "ג'בר" להעברת עיקרון זה:
ואב[י אבא] ז"ל כאן יקול אן אלעבראניין אד'א אנתהי אלעדד לעקד ג'ברוה פקיל הנא ע' ואן כאן אלעדד ס"ט כמא קיל פי אלעומר תספרו חמשים יום ואן כאן אלעדד שבעה שבזעות פקט.
ותרגומו:
ואב[י אבא] ז"ל היה אומר כי דרך העברים שכאשר כלה החשבון במספר עשרתי הם ממלאים אותו, ובכן נאמר כאן שבעים אע"פ שהמספר ששים ותשע, כמו שנאמר בעומר 'תספרו חמשים יום' אע"פ שהמספר שבעה שבועות תשעה וארבעים יום בלבד.
הדברים דומים למה שהובא לעיל בשם הרא"ש, שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית, ואינו משגיח על חסרון האחד. אך לדברי הרא"ש מדובר בעיקרון שלפיו אין צורך להקפיד במנין אחד, ואילו לדעת הרס"ג מדובר בעקרון אחר, של השלמה ותיקון מספר. מספר חסר הקרוב למספר שלם, דרך העבריים לתקנו ולהשלימו למספר המלא. בכך מבאר הרמב"ם או אביו גם את 'תספרו חמשים יום', שהמנין נשלם ונמלא למנין חמישים על ידי ספירת מ"ט יום.
ככל הנראה זו גם כוונת רס"ג בתרגומו ל'תספרו חמשים יום' – המניה היא של מ"ט יום, אך ה'סך-הכל' הוא חמשים יום, על ידי מילוי זה של מניינים חסרים והשלמתם למנין השלם הסמוך להם.
נערך לאחרונה על ידי
נוטר הכרמים ב ו' מאי 30, 2014 12:26 pm, נערך 2 פעמים בסך הכל.