הודעהעל ידי יורם נ. » ב' נובמבר 18, 2013 5:23 pm
להלן מקרה שפורסם ב"מוסף שבת" ע"י הרב אליהו בירנבוים במאמר על חופות מיוחדות שנערכו על ידו:
"לפני שנים מספר פנה אליי בחור נכה היושב על כיסא גלגלים כדי שאערוך את חופתו. הבחור נפצע קשה בתאונת דרכים והפך למשותק בכל חלקי גופו. החלקים היחידים שהיה מסוגל להניע בגופו היו הצוואר והראש. רופאים ואנשי טכנולוגיה הצליחו לבנות עבורו כיסא גלגלים הנשלט על ידי עיניו.
החתן היה מוטרד בעיקר משני נושאים: איך הוא יענוד את הטבעת לכלה, ואיך ישבור את הכוס בסוף החופה. תחילה אמרתי לו שאין כל בעיה, שכן ניתן לקדש על ידי שליח והוא יכול למנות אותי כשליח בפני העדים לקדש את אשתו ולמסור לה את טבעתו, וכך גם נעשה לגבי שבירת הכוס. אולם רעיון מקורי זה התקבל על ידי החתן בחוסר שביעות רצון (בלשון המעטה) ואף כפגיעה אישית. כפי שמקובל אצל חתנים רבים, אם הם לא שוברים את הכוס בעצמם הנישואים לא תקפים ואין בהם סימן ברכה. שבירת הכוס נתפסת לעתים כחשובה יותר מאשר שאר חלקי החופה ומי שאינו מוסר טבעת ושובר כוס אינו "חתן אמיתי".
התחלנו לחשוב ביחד כיצד הוא יוכל למסור את הטבעת ולשבור את הכוס למרות מגבלות גופו כדי לחוש שהוא אכן מתפקד כחתן מתחת לחופה. הפתרון היצירתי שעלה הוא שלפני שלב הקידושין ומסירת הטבעת אני אגיש את הטבעת של הכלה לפיו של החתן. החתן יאמר את דברי הקידושין "הרי את מקודשת לי בטבעת זו…" והכלה תפתח את כף ידה תוך כדי דבריו. בסיום דבריו הוא ישחרר את הטבעת מתוך פיו לתוך ידיה של הכלה.
אמנם מקובל המנהג שהחתן עונד את הטבעת על אצבעה של האישה, אולם מעיקר הדין האישה יכולה לקבל את הטבעת לרשותה או לכף ידה ואין כל צורך שהחתן יענוד אותה דווקא על אצבעה. כך פוסק המחבר בשולחן ערוך: "המקדש את האשה בכסף או בשטר, אינו צריך שיתן הקדושין לתוך ידה, אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושיה, וזרקן, בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה, הרי זו מקודשת. היתה עומדת ברשות הבעל, צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה" (אבן העזר הלכות קידושין סימן ל, א־ב). הנה כי כן, אין צורך שהטבעת תינתן דווקא על האצבע אלא החובה היא לתת מידו לידה. בנוסף לכך, גם במקרה של חופת נידה שיטתם של חלק מהפוסקים היא שהבעל לא עונד את הטבעת לאישה אלא מוסרה לתוך ידה (טהרת ישראל קצב, לה; מנחת יצחק ג, פג)".
עד כאן הסיפור עם הפסק היצירתי.
שאלתי היא, האם אכן זה נקרא בכלל נתינה, שכן לא היה כאן "כח" הנותן של המקדש, כי אם פתיחת הפה שממנו נפלה הטבעת. ואם כן איך אפשר לקרוא לכך נתינה?