רש"י מפרש, זוהמא דשמשא אותו חום של יום המעונן. דנא דחלא שפיה סתום יפה, שלא יצא ריחו ויחלוש, וכשאתה נוקב נקב קטן - יוצא שם ריח חזק מאד, כך יום המעונן, מתוך שהחמה מכוסה, וחום שלה כבוש נוקבת בכח דרך נקב העבים.
ודבריו צ"ע, דהרי א"כ מה ההבדל בין זה (זוהמא) לשברירי דשמשא, (שגם בזה פי' רש"י שהשמש נוקבת העבים).
ולכאו' מסתבר טפי מש"כ תוספות רי"ד, ז"ל: "העבים שקיבלו חום מן השמש מחממים העולם יותר מן השמש בעצמו, כמו חבית של חומץ שקלטה הריח מן החומץ וריחה קשה יותר מן החומץ עצמו". והיינו שלא מדובר כלל על נקב, אלא שבמציאות הריח מורגש בחבית יותר מבחומץ עצמו, וכנ"ל כח השמש בעבים חזק יותר מהשמש.