היחס למוות בחז"ל הוא כאל שינה וחידלון מסויים, ואילו החיים [הגשמיים] משולים לעירנות וקיום, וכלשון הכתוב 'ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וכו', הרי שהמיתה כשינה והתחיה כיקיצה.
והנה, בתהלים יז על לשון הכתוב 'אשבעה בהקיץ תמונתך' פרש"י ושאר מפרשים דהיינו כשאקיץ בתחיית המתים, והיינו כנ"ל כהיקיצה היא בזמן התחייה.
אמנם המלבי"ם דרך אחרת עמו, וכתב להיפך, 'אשבעה בעת יקיץ תמונתך, ימליץ כי תמונת ה' נמצאת באדם שהיא נפשו האלקית שהיא צלם אלקים ותמונתו כי היא חלק אלוק, רק שתמונת ה' הנמצא באדם היא ישינה כל זה שהגוף חי, כי נרדמת בחיק הגויה כמי שישן שהגם שהוא חי אין כוחותיו ופועלים ומתראים אז, כן כחותיה ופעולותיה נעלמים אז ונרדמים ואחר שתפשט את הגויה אז תקיץ התמונה האלקית משינתה והצלם האלקי שהיא הנפש יתעורר ויקוץ ואז אשבעה מעדן הנצחי ומפרי הצדק שעשיתי בעודי בחיים'.
[ונזכרתי, שהמלבי"ם הלך בדרך זו, [שיש שיקראו לה 'האידיאליזציה של המוות' או משהו כזה, ראיית המוות כשחרור ממוקשי הגוף הכובלים את הנשמה], גם בפירושו המופלא על שיר השירים, (ראה גם http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=19&t=15796&p=148412&hilit=%D7%9E%D7%9C%D7%91%D7%99+%D7%9D#p148412)
שם פירש את המשל על הבתולה אהובתו של הרועה, אשר נשבתה בידי המלך שלמה ומדי פעם הצליחה לברוח ממנו להפגש עם אהובה הרועה, ובכל פעם רדפו אחריה בנות ירושלים השומרות והשיבוה אל חדרי שלמה, עד אשר לבסוף פתחה האזיקים נתקה המוסרות ותצא ביד רמה אל דודה הצבי על הרי בשמים.
ופירש הנמשל, על הנפש אשר נשבתה אצל הגוף, והיא מגעגעת לאלוקיה, וכמה פעמים ברחה מן הגוף להדבק בו יתברך, וזה היה בזמני הנבואה, שהתפשטה אז מן הגוף, אבל בכל פעם חזרה שוב לתוך חדרי הגוף וכו', 'ואשר אמר המשל כי באחרית הימים יצאה ביד רמה מבית שלמה ולא יספה שוב אליו עוד רק דבקה בדודה ויארשה לו לעולם ר"ל כי בעת נאסף שלמה אל עמיו וישכב עם אבותיו או נפרדו הקשורים ונמסו האסורים הפח נשבר ונפשו נמלטה אל אלקיה אל בעל נעוריה וישב העפר על הארץ והרוח שב אל האלקים אשר נתנה ותדבק בצרור החיים בחיי עד ועדן נצח'.
הנה כי כן, גם שם רואה המלבי"ם את המוות כהצלה מן השבי וממוקשי הגוף, והתעוררות הנשמה להדבק בצרור החיים].
האם נמצא מקורות מחז"ל יחס זה אל חיי הגוף כאל שינה ואל המוות כתחיה והתעוררות?