הודעהעל ידי איש.dot » ג' פברואר 04, 2014 4:49 pm
הלשון 'להגיע לידי הוכחה מוחלטת' לא מונחת במקומה הראוי. יותר נכון היה לכתוב 'לראיה', 'לסברא/שיטה/אמת' מוחלטת. הפילוסופיה איננה מדע מדויק השואף להגיע לתוצאה ברורה מבחינה מדעית, אלא התבוננות מעמיקה ברובד שמאחורי כל דבר - הסיבה שמאחורי הבריאה, הסיבה להיות האדם בעולם, ואפילו העומד מאחורי המתמטיקה הכה-ברורה (ראה על הפילוסופיה של המתמטיקה בכ"מ). אמנם ברור, שכל הוגה ופילוסוף שגיבש לעצמו משנה סדורה (למעט הדוגלים בספקנות פילוסופית כמשנה סדורה, ואכ"מ), בנה בה שיטה בעלת יסודות ובנין מוצק, שמבחינתו היתה אמת. בדורות מאוחרים יותר נדחו שיטות רבות, או שאת מקומן תפסו אחרות (משפט הקוגיטו כדוגמא).
לכן שאלתי - מה רצה הכותב לאמר בספר הנ"ל? מהציטוט המקוטע בדבריך לא מובן האם הוא בא לדחות את הפילוסופיה העצמאית ובכך לחזק את האמונה, או רק לטעון כי גם אחרי חקירות פילוסופיות רבות לא-ניתן להגיע לאמיתות מוחלטות יותר מקביעותיה הפילוסופיות וההשקפתיות של התורה.
אם רצה לטעון כי הפילוסופיה משתנה מדור לדור, קצת קשה להוכיח על פי זה אמונה - הרי גם אמונתנו נתחדשה והוסללה במהלך דורות רבים (החוקרים, החסידות, הקבלה ועוד), ומובן שמה שהיה מובן לדור אחד כבר היה שונה אצל הדור שאחריו (לדוגמא - הגשמת הא-ל, שהרמב"ם קבעה כאפיקורסות והראב"ד הביא שגדולים וטובים ממנו סברו כן; חידוש ר' ישראל בעש"ט באחדות הא-ל, שאף מציאות העולם איננה נפרדת ממנו ית', והיא חידוש גדול; ועוד). ויל"ע.