כידוע המ"ב פוסק שלא אמרינן יימשך אחר שולחנו כאשר שולחנו נמצאת ממש בתוך הבית ובמצב כזה אנו אומרים שהוא ימשוך שולחנו אל תוך הסוכה.
האם זה מוסכם על כולם.
מגן אברהם, ובאליה רבה כתב שצריך עיון בזה. ונראה דכל זה דוקא ביושב על פתח הסוכה מבפנים ולוקח מן המאכל שערוכים לפניו על השולחן מבחוץ, וכמו שצייר הגמרא דיתיב על פמא דמטללתא, דאז גזרינן שמא ימשך אחר שלחנו, אבל שלא בכהאי גוונא, שיושב בסוכה ואוכל ואינו לוקח מן השולחן כלל, רק שנוהג כמו עני שפתו בידו ואוכל, אז לא גזרו חכמים כלל שמא ימשך, כנ"ל. אחר כך מצאתי ברמב"ן במלחמות לענין סוכה שמחזקת ראשו ורובו, דאפילו אם ירצה לאכול בפנים ופתו בידו גם כן אינו יוצא בזה, אלא דבאמת התם שאני, כמו שכתב בעצמו הטעם, שכל שאינה ראויה לאכילה כדרכה [היינו, שאין לו שם מקום להעמיד שולחן ולאכול] אינה סוכה, מה שאין כן בעניננו שיכול להעמיד שם שולחן אלא שמתעצל, בזה בודאי יוצא באכילתו. ועיין בירושלמי פרק ב הלכה ח', לא סוף דבר וכו', ובקרבן עדה שם משמע לכאורה דלא כדברי, אמנם בפני משה שם באר באופן אחר, וכן בפרי מגדים, והוא הפריז על המדה. ודע, דמשמע מלשון המלחמות הנ"ל דמדאורייתא אינו יוצא בסוכה שמחזקת רק ראשו ורובו, ובזה היה מיישב כל המקומות שהזכר בגמרא דשיעור סוכה הוא שבעה טפחים, ולא אשתמיט בשום מקום לומר דהוא רק מדרבנן (ובמאור רמז על זה, עיין שם), אבל אם כן יקשה לשון הרי"ף שכתב בפרק קמא, ולאו טעמיהו דבית שמאי וכו' אלא טעמיהו משום דגזרינן שמא ימשך, והאי ענינא דאביי הלא על סוכה קטנה קאי, וגם מה שכתב בפרק ב, והלכה כבית שמאי בתרויהו דחד טעמא נינהו, ואולי כוונתו לומר, דאף דבסוכה קטנה שמחזקת רק ראשו ורובו אית להו לבית שמאי דמדאורייתא גם כן אינו יוצא בה, מכל מקום כיון דהטעם שמא ימשך שייך בתרויהו ובחד משנה נשנית שתי הסוגים ואפסוק בחדא כבית שמאי, אין לנו לחלק חדא מחברתה. אכן פשטיות הלשון דר"ן וריטב"א הוא דלהרי"ף אינו אסור רק משום גזרה, וצריך עיון:
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 23 אורחים