בגמ' בעירובין דף כט: ת"ר לא יאכל אדם בצל מפני נחש שבו ומעשה ברבי חנינא שאכל חצי בצל וחצי נחש שבו וחלה ונטה למות ובקשו חביריו עליו וחיה מפני שהשעה צריכה לו.
ובחדושי אגדות מהרש"א ע"ז
בהרבה מקומות בתלמוד אשכחן דבקשו רחמים על חבריהם ולא קאמר כי הכא מפני שהשעה כו' ויל משום דר"ח שהוזכר הכא היינו ר"ח בן דוסא שהוא בעל המעשה בכ"מ להתפלל על חבריו וקאמר הכא דבקשו חבריו רחמים עליו ולא בקש הוא רחמי שמיא על עצמו וקאמר טעמא מפני שהשעה צריכה לו שיתרפא מחליו ואין בקשתו על עצמו מועלת כבקשת אחרים עליו כדאמרינן אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין וי"ל
וצ"ע איך זה מתאים עם מ"ש במדרש ב"ר והובא בפרש"י עה"ת עה"פ וישמע אלקים את קול הנער בראשית כא יז מכאן שיפה
תפלת החולה מתפלת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל וכן צ"ע הדמיון לאין חבוש מתיר עצמו כו'....
ומעניין לשמוע גם הנהגות בעניין זה.