הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » א' פברואר 23, 2014 8:35 pm
פעם עסקתי בזה וכתבתי:
כל קבוע כמע"מ, כל דפריש מרו"פ. אכן, גזירת הכתוב היא, אך עלינו לידע טעמה של תורה.
יש להקשות הא בלקח מאחת מן החנויות ואינו יודע מאיזו לקח, הרי השתא הוא פריש, וא"כ נדוננו שפריש מרובא ויהיה מותר?
ובהיפך, כל דפריש מרו"פ, הרי ברור שבא ממקום קבוע, ואף שכתבו הפוסקים שהתעוררות הספק לא הייתה אלא לאחר שפירש, הרי סו"ס הספק הוא מנין פרשה, ומקומות הפרישה הגורמים הספק הם קבועים, ומדוע לא נדוננו בקבוע?
שמא נאמר, שכאשר הספק על החנות, דנים אנו האם חנות זו כשרה או טריפה, וספק זה הוא ספק השקול, שהרי גם אם ירבו חנויות הכשרות בעולם אלפי מונים, חנות זו אחת היא, ואחת משתיים היא - או כשרה או טריפה.
אלא שקשה לומר כן מכמה סיבות: א. סוף סוף, הגורם לנו לספק את החנות בטריפה אחד הוא, ואילו הגורמים לנו לספקנה בכשרה תשעה הם, ומדוע לא נלך אחר רוב הסיכויים ונכשירנה? ב. אפשר שהיינו מבארים כך, אילו היה ברור לנו שהיה בחנות פלונית, אך משום מה ספק לנו אם היא טריפה או כשרה, ואז מתמקד הספק בגדרה של אותה חנות בפני עצמה. אמנם מלשון "לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו לקח" משמע שאינו יודע היכן היה, ולכן מסופק אם קנה כשר או טרף. אם כן, כאשר ננסה לנחש היכן היה, ודאי שיש לו תשע סיבות להניח שהיה בכשרה, ורק אחת להניח שבטריפה.
נבאר לפי מה שהבנתי מהגרש"ש בשערי יושר ש"ד פ"ג.
כל דין רובא דאיתא קמן אינו בירור אלא הנהגה, דהתורה מורה לנו לנהוג כאילו הוא מן הרוב.
בכדי להתיר דבר באכילה עלינו ליצור רוב המבטל, דרק באופן זה לא נאמר סד"א לחומרא. רוב המבטל יוצר מציאות הלכתית חדשה, דהמיעוט מקבל דינו של הרוב ובטל הוא.
חידשה התורה דדבר קבוע הוא חשוב ואינו מתבטל ברוב, וכן כל דבר הנמצא במקום מוגדר (כציבור של חמץ) חשוב קבוע עקב קביעותו במקומו. במקרה שהספק הוא על החנות - האם כשרה היא או טריפה - לו נרצה ללכת אחר הרוב עלינו לבטלה ולקבוע שמן הרוב היא. מכיון שדבר קבוע היא, אין לנו אפשרות לבטלה, דדבר חשוב זועק ואומר: "הנני, אל תבטלוני". ממילא כאשר הספק סובב סביב מציאותו של דבר קבוע, אין לנו בו דיני ביטול רוב במיעוט. מכיוון שכך, לעולם יישאר ספק בידינו מה דינו של הבשר הבא משם. אף שלאחר מכן פרש הבשר, לא יקבל עתה דין פריש, דהלא רובא דאיתא קמן אינו מברר, אלא מורה כיצד לנהוג, ומכיוון שהספק על הקבוע טרם נפתר, וסד"א לחומרא, הרי לא יועיל מה שהתורה מתירה לנו לאכלו מחמת ההנהגה בפירש, דבירור אין לנו, וההנהגה אינה מחייבת אכילה, אלא אומרת דאין לנו לנהוג לחומרא, אך יש לנו ספק קודם על הבשר, שמחמתו נהיגינן לחומרא.
ובפירש אין הספק על גדרה של החנות, אלא על מהותו של המקרה שקרה: האם פרש מכאן או מכאן. מקרה אינו דבר חשוב, ובהיות שמקרה יש רק אחד, ואפשרויות המקרה הן עשר, מתבטל המקרה האחד בתוך תשע אפשרויות המקרה המכשירות, ואין אפשרות המקרה האוסרת אוסרתו, דכאן אזלינן בתר רובא, ומקרה בין המקרים אינו חשוב להכריז אל תבטלוני.
ויסוד הדבר נלמד מוארב לו וקם עליו, שאם היו ט' ישראלים וגוי אחד נתחדש שפטור, אף דאי אזלינן בתר רובא היה חייב, דלמרות שיש כאן גוי, הרי הרוב הוא ישראל, וכביכול מתבטל הגוי ביניהם, ונחשב שעשה מעשה המחייב, משא"כ לפ"מ שחידשה התורה דבכה"ג פטור, ומשום דהיו קבועים במקומם, וכדי לקבוע שמעשה הרציחה שלו מחייב עלינו לבטל את הגוי הקיים כאן ולפרש את מעשהו כזריקה על ישראלים, ומכיוון שהגוי קבוע ביניהם אין הוא מתבטל, ושוב מתפרש המעשה כזריקה על ישראל וגוי ביחד, שמספר הישראלים לא משנה לנו, כי הגוי אינו מתבטל והוי כמחצה ישראל ומחצה גויים.