ואם תשאל הכא כתיב פאת שדך וגבי הראש נמי פאת ראשכם מאי שנא דהכא סגי ליה פאה אחת בכל השדה, ומ"ש התם שצריך להניח שתי פאות שאם גלח הפאה אחת לוקה אף על פי שהניח הפאה השנית, תשובתך דלגבי שדה כתיב לא תכלה פאת שדך ובכילוי תלה רחמנא, וגבי פאת הראש כתיב לא תקיפו פאת ראשכם ואם הקיף פאה אחת לוקה ואם הקיף כל הראש נמי לוקה שתים דהקפת כל הראש שמה הקפה.
ושאלה זו כבר מצינו בפי' ריב"א לעיל פס' ט, וז"ל,
לא תכלה פאת שדך. וא"ת אמאי אינו חייב פיאה לכל ד' רוחות שבה כמו שחייב על כל רוחות של פאת זקן דחייב על פאותיו. וי"ל דילפי' מהקפת הראש דחייב על צדעא זו ועל צדעא זו דמאי שנא זו מזו, ומפאת ראשו ילפינן פאת זקנו דהוי גלוח מגלוח, אבל שדה מאדם לא ילפינן לשון תו"ך במסכת שבועות.
וראיתי שמביאים שקושיא זו שאל האדמו"ר בעל אמרי אמת מגור בבחינה בת"ת עץ חיים בירושלים, והקדים לקושייתו שמצינו בדברי רבינו חננאל שמשוה את פאת הראש לפאת השדה, הידוע לאי מי איה מקום כבודו של רבינו חננאל כזה?
[עי' בפי' הראב"ד לתו"כ כאן על הא דאמרינן אין פאה אלא מחמת כלוי, היינו שלא תאמר דפאה הוי כמו פאת הראש וזקן דצריך להניח דוקא בקרנות השדה, דאף באמצע יכול להניח רק שלא יכלה השדה, יעו"ש].
