הודעהעל ידי לולי דמיסתפינא » ג' יולי 29, 2014 12:53 am
ימישהו מבין את הנכתב כאן על ידי חכם אחד, ויש לו מה לומר בזה? אבקש את עזרתכם.
בס"ד
גדר דין פסול מים טמאים במקוה
שאלה: עובדא דהוה במקוה שהוריקו את בור ההשקה כדי שיתמלא מחדש במי גשמים, ואח"כ באו ומצאו מלא ובתוכו עכבר, ולא נודע זמן נפילת העכבר, וכעת השאלה אם יש למלא את המקוה מחדש, או הוא פסול מצד מים טמאים, שעל זה כתב הצל"ח (פסחים יז:, אות קג) דאפילו למ"ד כולו שאוב מדרבנן, מכל מקום אם המים טמאים הם פסולים מה"ת.
תשובה: הנה יש לדון בזה מקודם אם נפל העכבר כשכבר היה המקוה מלא אם נטמאו מימי המקוה, ויש לדון עוד אם העכבר נפל לבור ריק ונפל עליה מים, אם נטמאו המים, ויש צורך למלא את המקוה מחדש.
כתב הרמב"ם (פ"ה מהלכות מקואות ה"ט) כתב וז"ל, מקוה שאין בו מ' סאה ונפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים טמאין שאובין ה"ז כשר לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים, ופסולין להקוות עליהן וכו' ירדו עליהן גשמים ורבו עליהן הרי אלו כשרים להקוות עליהם. נפל לתוכו שלשה לוגין מים שאובין טמאים ה"ז פסול לחלה ולתרומה וליטול ממנו לידים, ופסולין להקוות עליו. ירדו גשמים ורבו עליהן הרי הן כשרין לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים ופסולין להקוות עליהן עד שיצאו כל המים הראשונים שנעשו כולן כשאובין ולא ישאר מהן אלא פחות משלשה לוגין. וכן מקוה שיש בו מ' סאה חסר דינר ונפלו לתוכו שלשה לוגין מים שאובין טמאין ה"ז פסול לחלה ולתרומה וליטול ממנו לידים, ופסולין להקוות עליהן. נפל לתוכו פחות משלשה לוגין מים אפילו כולן טמאין, ואח"כ נפלו לתוכו משקל דינר מי גשמים שהשלימו כשר, כשם שטהור לטבילה כך טהור לכל דבר, עכ"ד הרמב"ם. ומבואר מזה מתחלת דבריו שמים טמאים פוסלין את המקוה אפילו בפחות מג' לוגין. וע"ז השיג הראב"ד וכתב וז"ל, ופסולין להקוות עליהן, אמר אברהם זה שיבוש אלא כשרים להקוות עליהן, ולענין חלה ותרומה יש מחלוקת בנוסחא ומסתברא כאותה שיש בה ה"ז פסול לחלה לתרומה ולידים עד שירבו או עד שישטופו, ולעולם כשרים להקוות עליהם, ע"כ.
ותמהו המפרשים על מקורו של הרמב"ם שפסל במים טמאים אף בפחות מג' לוגין. ועוד תמהו, דדבריו סותרים עצמם מתחילתם לסופם, דבתחלה כתב דמים טמאים פוסלים המקוה אפילו בפחות מג' לוגין, ובסוף ההלכה כתב דמקוה שיש בו מ' סאה חסר דינר, אף אם נפל לתוכה מים טמאים אם השלים משקל דינר מי גשמים טהור. ובערוך השלחן (סי' רא סעי' קלב) כתב דצריך למחוק בבא ראשונה של הרמב"ם, וכעי"ז בגולות עליות (פ"א מ"ה סוף אות ג) דצריך לגרוס בדברי הרמב"ם כשרים להקוות עליו, ולפי דבריהם נמצא דאף לדעת הרמב"ם בפחות מג' לוגין אינו פוסל, ולפ"ז גם בעובדא דידן שהעכבר נחשב לפחות מג' לוגין מים טמאים, ולא ידוע לנו מתי נפל לתוכה, ואף אם נימא דנפל טרם שנתמלא המים מ' סאה, מ"מ לא מצינו מי שפוסל בזה.
אמנם האמת הוא כי רוב הפוסקים נקטו בדעת הרמב"ם דפוסל במים טמאים בפחות מג' לוגין. ועי' בכסף משנה שביאר החילוק דכיון שהוי מקוה של מ' סאה רק פחות דינר יש ע"ז שם מקוה של ארבעים סאה ואינה נפסלת אפילו במים טמאים, אמנם ברישא עדיין אין על זה שם מקוה, עיי"ש. והנה לפי זה בנידון דידן דלא ידוע לנו מתי נפל העכבר למים, ויתכן דעדיין לא היה במקוה מ' סאה, וא"כ דומה הדבר למים טמאים פחות מג' לוגין, שנפסלו המים לפי דעת הרמב"ם.
אמנם הפוסקים כתבו דלא נקטינן כדעת הרמב"ם. ועי' בש"ך (סקנ"ט) שהביא דעת הראב"ד והר"ש (מקואות פ"א מ"ה) שחולקים עליו, וכתב שכן הוא דעת הטור והמחבר, עיי"ש, ועי' במקוה טהרה להגה"ק בעל ערוגת הבושם ז"ל שכתב בענין דברי הש"ך (סקנ"ז) בשם רבינו ירוחם שצריך לנגב כל המקוה, כתב שלדינא אין נפק"מ כיון שאין פוסקים כהרמב"ם, עיי"ש, ולפי זה מעיקר הדין אין לחוש לדעת הרמב"ם דפוסל בפחות מג' לוגין.
אמנם נודעו דברי הש"ך (סקנ"ז) שמביא בשם האגודה ריש מקואות בשם רבינו ירוחם, דכשמנקין המקוה ונפסל בג' לוגין ודנתי לפני רבותי שלא להכשירן אם לא שהוציאו כל המים וינגבו המקוה בסדינים או בחול, ע"כ. ובפשטות צריך ביאור דברי הש"ך הא פחות מג' לוגין אינו פוסל, ועי' בלבנון נטע (סקס"ד) דביאר דאין הכונה על כל המים, רק על ג' לוגין, וכן נראה מפשטות דברי האחרונים, אמנם עי' בחזון איש (כלל קכה) דכתב ג"כ דבפחות מג' לוגין אין חשש, אך מסיק דמנהג ישראל לנגב שלא ישארו מים ברצפה כלל וכל ישראל קדושים ומנהגיהן תורה, אך לא ביאר טעמו, ועי' בלבנון נטע שם שכתב שאותם הנוהגים לנגב לגמרי הוא כדי לחוש לשיטת הרמב"ם ז"ל, וכן כתב במקוה טהרה להערוגת הבושם. ולפי זה אם באנו לחוש לדברי הרמב"ם יש לחוש כאן, דהרי גם פחות מג' לוגין פוסלין.
והנה יש לדון בדברי הרמב"ם אם דברי הרמב"ם דפוסל במים טמאים הוא דוקא כשהם שאובים בכלי. וראיתי בלבנון נטע (סימן ג סקי"ח) שהאריך טובא לבאר דברי הרמב"ם הנ"ל דנבוכו בה המפרשים מדוע יפסלו בפחות מג' לוגין מים טמאים, וביאר דהכונה דוקא במים טמאים שאובים, ואז הדין דכולו שאוב דאורייתא, וע"כ נפסל אף בפחות מג' לוגין, דאם מים שאובים דהוא רק מדרבנן פוסל בג' לוגין, מים טמאים שאובים הוה חמיר טפי עיי"ש, ולפי זה אפשר להקל כאן דאף אם נטמאו המים מכח נפילת העכבר, ולדעת הרמב"ם פוסל אף בפחות מג' לוגין, מכל מקום הרי אינם מים טמאים שנשאבו בכלי, דהוה רק טומאה שנגעה במים.
אמנם ראיתי בספר מקוה ישראל להרה"ק מנאסאד זי"ע (חלק התשובות אות מג) הביא עובדא, כי הרה"ק השר שלום מבעלזא זי"ע הכשיר פעם מקוה אחד ועמד אצל המקוה עד שיושלם השיעור מ' סאה, ובין כך נגע אדם אחד באצבעו את המים שבמקור דרך שחוק, כי ידע כי אין חשש בפחות מג' לוגין מים, וצוה הרה"ק להכשיר עוד הפעם את המקוה, ונשתוממו כל העומדים שמה, וגם הרה"ק מוה"ר שלום מקאמינקא זי"ע היה שם ואמר כי דברי רבינו יש להם מקור בש"ס ופוסקים ולא פירש דברו, ומסביר שם במקוה ישראל כי דבריו הם על פי דברי הרמב"ם הנ"ל דאף בפחות מג' לוגין פוסל המקוה, ונראה מזה כי חששו לדעת הרמב"ם הנ"ל אף בטמאים בלי שאובין. ועי' לאחד מחכמי זמננו בספר אור המאיר על ב"י הלכות מקואות (אות שיד) דמבאר ג"כ דהרמב"ם פוסל אף בטמאים לבד, וע"ע שם (אות שטז) מסיק דלהרמב"ם צריך ליזהר כשימלא המקוה שלא יגע בו דבר טמא ושלא ידיח בו ידיו ושלא יוציא המים ע"י צינור מתכות שאינו קבוע אף בהמשכה דלא הוי הויה ע"י טומאה משום דהמים נעשו טמאים, אבל מסיק להלכה דלא פסקינן כהרמב"ם עיי"ש, ולפי זה בנידון דידן צריך להחמיר, ובפרט דידוע מה דשומה בפי הפוסקים על פי דברי התשב"ץ כי במקואות יש לחוש אף לשיטה יחידאה , וכתב בשו"ת מהר"י שטייף דכן נהגו כל תלמידי החת"ס זי"ע.
אמנם נראה לומר דבנד"ד יש להקל אף לפי דעת הרמב"ם, דהנה כתב הרמב"ם (פט"ו מהלכות טומאת אוכלין ה"א) וז"ל, מים שבכלים מתטמאין בין לרצון בין שלא לרצון ומטמאין אוכלים וכלים בין שנפל עליהן ברצון בין שלא נפל עליהן ברצון, אבל מים שבקרקעות כגון מי בורות שיחין ומערות ומי גבאים שאין בהם ארבעים סאה אין מתטמאין אלא לרצון, ואין מטמאין אלא ברצון, עכ"ל, ולפי זה צריך לומר שמה שכתב הרמב"ם שמים טמאים פוסלים המקוה אף בפחות מג' לוגין הוא רק אם נפלו שם ברצון, ועי' ביאור הדברים בתשו' מהרש"ם (ח"א סי' קכב) כיון דניחא ליה שבעלים שיפלו שם מים, דהא רוצה שיושלם לשיעור מ' סאה, ואפילו אינם רוצים שיטמאו מקרי לרצון עיי"ש, ואם כן בנד"ד שהעכבר נפל שם שלא לרצון אף להרמב"ם אינו מטמא. ועי' בחיבור לטהרה להגה"ק מהורונסטייפל זי"ע שביאר אכן דזה המחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד, וכיון שהראב"ד חולק דמי קרקע אינם מתטמאים אפילו לרצון , על כן גם בפסול פחות מג' לוגין חולק על הרמב"ם דאינו מטמא.
אמנם בספרו שו"ת עמק שאלה (סי' סא) דחה דברי השואל דלמד כן בדעת הרמב"ם דהמים נפלו ברצון, דא"כ אמאי כשר לחלה ולתרומה, אמנם עי' בלבנון נטע (סי' כא סקס"ה) שג"כ ביאר בדברי הרמב"ם דאף אם נפלו המים טמאים שלא לרצון פוסלים, דכיון דאין מעלין אף שכבר נתבטל טומאתן שוב לא בטלו כלל והוה כמים טמאים דפסול להקוות עליהן, עיי"ש, ולפי זה הא תינח כשנפלו לתוכו מים טמאים דהוי כעין חתיכת איסור בתוכו, אבל כאן בנפילת העקרב שהיה שלא לרצון ואם כן לא נטמאו המים, שוב אין חסרון אף בפחות מג' לוגין.