תשעה באב אבל על חרבן בית המקדש או על הצרות וכ' של כלל ישראל?
יערות דבש (חלק שני דרוש יד) ואמרו [ב"ב ס ע"ב] משחרב בית המקדש ראוי היה שלא לשתות יין, והיינו כי אין לנו לשמוח לאחר חורבן, כי אף שאחד אשר קיימא ליה שעתא ורואה טובה בעמלו ומתת ה' היא לו, הלא כל ישראל כאיש אחד וגוף אחד, ובגולה רוב ישראל הם בצער ודוחק
והמשך דבריו כתב כי עיקר גלותינו וכאב נפשנו הוא שהסתלק מאתנו רוח הקדש ואנו בהסתרת פנים מהבורא, זהו תכלית הצער וכובד הגלות, וזולתו אין עוד, כי מה נפקא מינה אם אנו כבני מלכים מעונגים ומפונקים בשבתנו על סיר בשר ומעדנים עלי תולע, או שנחיה בפת ולחם צר ומים לחץ ונחבוק אשפתות, הלא ימינו כצל עובר ונשכח השובע ומקרה אחד לזה ולזה, רק כל המדוה הסתלקות השכינה,
ראיתי מביאים -מגילת איכה אינה מתייחסת כלל לחורבן בית-המקדש ; בכל קנ"ד פסוקיה יש אולי פסוק אחד הניתן להתפרש כרמז על חורבן בית-המקדש ("על הר ציון שחרב"). מהותה ועיקרה של מגילת-איכה היא הזעקה המרה על זוועות מצור ירושלים וכיבושה בידי זרים, על נפילת המלך בשבי, על תרועת נצחון האויב וגאוותו, על השפלות והענות של העם בגולה ובשבי, אולי גם על סבלו של היחיד המשתייך לעם הגולה והמושפל תמציתה של איכה – "הביטה וראה את חרפתנו", השפלת כבוד ישראל, שהיא גם השפלת השם הגדול והנכבד הנקרא עליו.
במשך עשרות דורות אחרי החורבן, עד ל-1200 שנה ויותר לאחריו, הוסיפו עם-ישראל ודובריו כהנה וכהנה על מגילת-איכה כקינות לתשעה- באב, . הקינות ברובן אינן מסתפקות בהעלאת זכר חורבן בית-המקדש, אלא דנות בעיקר בהווה של יוצרי הקינות, בזוועה ובאימה ובחרפת הגלות. 10 הרוגי מלכות, גזרות תתנ"ו וקידוש-השם של קהילות אשפירא, מגנצא וורמיזה (1000 שנה אחרי החורבן), שריפת התורה בפריס (כ-1200 שנה אחרי החורבן) – תופסים לא פחות מקום מאשר מאורע חורבן-הבית עצמו. הקינות נוסח-אשכנז הן מגילה של קהילות-הקודש של מחוזות הריינוס ופרנקויה שנהרגו ונשרפו ונטבחו ונחנקו, עד לגזירת המוות השחור במאה ה-14 ; הקינות נוסח-ספרד – מגילה של קהילות קסטיליה וארגון וצפון- אפריקה אשר עליהן עברה כוס הגלות וההשמדות.