ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מיתחזי כלישנא בישא (רש"י - כלומר שחירף שליח ב"ד ושליח אמר חירפני) דכתיב העיני האנשים ההם תנקר
מה החידוש בהיתר זה? הלא לכאורה הוא לה"ר לצורך כדי שידע הבי"ד להענישו, וזה חלק מתפקיד השליח. אפשר שהוו"א שאין היתר לספר לה"ר על המתפקר כי אין בכך תועלת ונפ"מ למספר. וזה חידוש - האם מורה המספר למנהל ביה"ס על מעללי תלמיד סורר כדי להענישו עובר בלה"ר?
בריטב"א כ' וטעמא דליכא בהא משום לישנא בישא דליזדהר כל איניש דלא ליתפקר בבי דינא, וצ"ב איך מועיל טעם כללי זה להתיר איסור לה"ר. אולי זה הופך את האמירה לאמירה לתועלת, וזה חידוש שהותרה אמירת לה"ר כהרתעה; א"נ אולי אין כאן לה"ר דאורייתא כלל, כי אין כוונתו לגנות, ובאיסור דרבנן י"ל שהתירו במקום הצורך.