הודעהעל ידי גאולה בקרוב » ג' דצמבר 23, 2014 12:09 am
בענין מש"כ האם חז"ל מתקנים עיצומו של יום, היה נראה לדמות קצת לנתיה"מ הידוע (רלד ג) שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא ולא חפצא, וא"כ ה"ה מה שחייבו הם חיובי גברא [להדליק, לומר הלל ועה"נ] ולא הלת קדושה ועיצומו של יום.
מצ"ב האג"מ שפשוט לו שאינו יו"ט, ודן בזה גם זקננו הגרמ"ר זצ"ל בשו"ת קול מבשר בתשובה הידועה על יום העצמאות.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כ:
ב. בטעם שאין מברכים שהחיינו בחנוכה על עיצומו של יום
ומה שהקשה כתר"ה על ר' יהודה בשבת דף כ"ג ע"א, דהרואה נר חנוכה ביום ראשון מברך שתים שהוא שעשה נסים וזמן, שא"כ הוא כמפורש שבלא הדליק ולא ראה, אינו מברך שהחיינו. שקשה מ"ט לא יברך זמן על היום עצמו, שהוא יום טוב מדרבנן, שנקראו ימי חנוכה.
הנה האמת הוא שעל הימים בעצמם שנתחייבנו לעשות בהם מצוות, אין מברכין שהחיינו. לא רק חנוכה, אלא גם פורים, דהיום חמור מימי חנוכה, שבקרא מפורש בתחילה דהוא יום טוב. שהיהודים בערי הפרזות עושים יום י"ד שמחה ומשתה ויו"ט (אסתר ט', י"ט), ומ"מ לא בכתיבת מרדכי (שם ט', כ"ב) ולא בקבלת היהודים (שם ט', כ"ז), לא כתוב לעשותן ליום טוב, אלא לימי משתה ושמחה. ואפילו בתחילה, נאמר יום טוב אחר שמחה ומשתה. שמשמע שאינו עשיית יום טוב, אלא שהשמחה עושה היום די"ד ליו"ט, דמשמע דעצם היום מצד עצמו אינו יום טוב, וליכא משום מצווה וחשיבות על היום. אלא שאיכא בי"ד לפרזים, וט"ו למוקפין, המצוות שנצטוו, דהוא קריאת המגילה, ושילוח מנות, ומתנות לאביונים ואכילת הסעודה. ואינו אף יום טוב לאיסור מלאכה, אלא רק אסמכתא להתנהג שלא לעשות, כדאיתא במגילה דף ה' ע"ב. וגם זה אינו מדין איסור ממש דמלאכה ביום טוב, דהא בנטיעה של שמחה מותר כדמסיק שם, וכן מותר בנין של שמחה, כדאיתא בש"ע סימן תרצ"ו סעיף א'. וגם נראה דאף למאי דהיה סבור מתחילה דר' יוסף דריש מויו"ט, שאסורין במלאכה, נמי איכא חלוק גדול בין פורים ליום טוב. דהא לא דריש שפורים הוא יום טוב, אלא שעושים אותו ליום טוב, והוא כמו שעושים אותו יום משתה ושמחה, שלא שייך על היום, אלא על עצם מעשה המשתה והשמחה. והוא דלא כיו"ט ממש דמן התורה, דהיום הוא בעצם יום טוב, דקראו התורה מקרא קדש, שזה ליכא בפורים אף לא מדרבנן. שלכן לא תיקנו לברך זמן על עצם היום, אלא על המצוות דהוא על קריאת המגילה.
ואם אירע לאחד שלית לו מגילה, אינו מברך זמן. והיה מסתבר שאם יוכל לקיים משלוח מנות והסעודה ומתנות לעניים, יצטרך לברך זמן עלייהו. אבל חידש המג"א בסימן תרצ"ב סק"א, דמי שאין לו מגילה לא ליברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה, דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת ויו"ט. ועוד טעם כתב, דהא חזינן דלא תיקנו כלל ברכה עליהם, וכדפירש הלבושי שרד זה בכוונת המג"א. וטעם זה איתא גם בחכמת שלמה למהרש"ל, בסוכה דף מ"ו ע"א על תוד"ה הרואה, כדהביא החת"ס (בהגהת שו"ע שם).
עכ"פ אין מברכין שהחיינו על היום, אף לא בפורים. וכ"ש בחנוכה, שלא מצינו בשום מקום שנקראו יום טוב, שאין לברך על היום שהחיינו, אלא רק על המצווה דנרות דהוא בשעת הדלקה. ור' יהודה חידש שאף על הראיה מברך גם שהחיינו. וזהו דבר המסתבר בעצם כדבארתי והוא מוכרח להמג"א.
אבל המ"ב הביא בסי' תרצ"ב סק"א, די"א דראוי לברך זמן על היום, מפני תקפו של נס שהיה בו. וכיוון דמזמן לזמן קאתי, ה"ה ככל מועדי ה' שמברכין עליהן זמן. ובביאור הלכה כתב דהוא ממור וקציעה להגר"י יעבץ. והביא גם תחילת לשונו שהוא עיקר טעמו לדינא, כי מצד תוקפו של נס שהיה בו אינו שום טעם שיהיה שייך לברך זמן, כשבא זמן היום בכל שנה שאירע בו הנס - לא לנס דיחיד ולא לנס דרבים. דרק ברואה אותו מקום שאירע בו הנס, צריך לברך בכל ראייה שאחר שלשים יום, כדאיתא בברכות דף נ"ד ע"א, וגם רק ברכת שעשה נסים לאבותינו ולא שהחיינו. ועיקר טעמו לדינא הוא תחילת לשונו שהביא בביאור הלכה, דבלאו מצות שילוח מנות וסעודה, צריך לברך זמן על היום, ואף שהוא מדברי קבלה צריך חזוק כשל תורה. והביא גם מהמאירי שבת דף כ"ג ע"א לעניין חנוכה, שכתב מי שאין לו להדליק, ואינו במקום שאפשר לו לראות, י"א שמברך לעצמו שעשה ניסים ושהחיינו בלילה ראשונה, ושעשה נסים בכל הלילות, והדברים נראים. והביא גם מברכי יוסף בשם הר"י מולכו, שיברך כשאין לו מגילה ברכת שהחיינו, אך פליג הר"י מולכו על המאירי ומור וקציעה לעניין שעשה ניסים, ודעתו שלא יברך. אבל מסיק הברכ"י דהאחרונים כתבו דגם שהחיינו לא יברך. ומשמע שהמ"ב נוטה דעתו יותר שיברך, כמו"ק והמאירי. וגם בסימן תרע"ו בשעה"צ אות ג', נוטה דעתו כן, אך שנשאר שם וכאן בצ"ע למעשה. אף שדחה בביאור הלכה, וגם במ"ב, לומר דהמג"א איירי דבלילה היתה לו מגילה, שבירך זמן בלילה, שיצא בזה מצד חיוב ברכת זמן על היום, ורק ביום לא הי"ל מגילה. ודלא כהפמ"ג, שדעתו דגם בברכת שהחיינו דלילה יכול לכוין על מצוות שילוח מנות, שא"כ מוכרח שאיירי המג"א גם במי שלא היה לו כלל מגילה ביום.
אבל הא ברור דגם להמחבר דאין מברכין על קריאת מגילה דיום שהחיינו, נמי סובר המג"א דאין מברכין שהחיינו על שילוח מנות והסעודה. דאם להמחבר סובר המג"א דמברך שהחיינו על שילוח מנות והסעודה, היה סובר בפשיטות דגם לנו המברכין גם ביום שהחיינו, דיכולין אנו לכוין שהוא גם על שילוח מנות והסעודה, יצטרך באין לו מגילה ביום, לברך שהחיינו על שילוח מנות והסעודה, כמו להמחבר. אלא וודאי דהמג"א סובר כהפמ"ג, דגם בשהחיינו דמברך על קריאת המגילה דלילה, שייך לכוין לצאת על מצוות היום, דשילוח מנות והסעודה ומשום כך אף שלדעת המחבר אינו מברך שהחיינו על המגילה ביום, מ"מ יוצא בשהחיינו שבירך בלילה. וחידוש המג"א, שאם לא הי"ל מגילה, נמי א"צ לברך על שילוח מנות והסעודה, הוא אף כשלא הי"ל מגילה גם בלילה, שאם היתה לו מגילה בלילה, הא באמת בירך שהחיינו אף על שילוח מנות והסעודה. שא"כ הוא כמפורש שעל עצם היום דפורים, אין לברך שהחיינו להמג"א, ולא כדדחה המ"ב דהמג"א איירי שהיתה לו מגילה בלילה. וא"כ כ"ש בחנוכה, שלא נקרא בשום מקום בשם יום טוב, שלא שייך על עצם היום שהחיינו, ואף המו"ק מסתבר שיודה בחנוכה.
וברור לדינא שאין לברך שהחיינו על עצם היום על חנוכה, ואף לא על פורים, דלא כהמו"ק (ועי' עוד להלן סימן מ"ג אות ב').