ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע יעויי"ש.
יאיר כתב:ומענין לענין באותו ענין, גם אני הסתפקתי בשאלה דומה דכשלא שמע תיבה או שתיים מהבעל קורא יאמר אותה בפיו ולכאורה הרי הבעל קורא ממשיך לקרוא וכיצד זה מועיל בקריאה כזו שהתיבות נקראות למפרע?
לומד_בישיבה כתב: ולגופו של דבר, אם ניתן לצאת תוך כדי האמירה כבר האריך בזה הגר"ח קנייבסקי שליט"א ולמסקנא שם ניתן לשמוע קריאת התורה תוך כדי אמירת תפלת י"ח.
אישי כתב:יאיר כתב:ומענין לענין באותו ענין, גם אני הסתפקתי בשאלה דומה דכשלא שמע תיבה או שתיים מהבעל קורא יאמר אותה בפיו ולכאורה הרי הבעל קורא ממשיך לקרוא וכיצד זה מועיל בקריאה כזו שהתיבות נקראות למפרע?
לכאורה פשוט שאינו מועיל, וצריך לקרוא בפיו עד שיעבור את הבעל קורא. וכ"כ במ"ב דרשו [ס' תר"צ ס"ק 57] בשם הגרשז"א ז"ל.
אישי כתב:ולכאורה מוכח, שמועיל שומע כעונה גם אם באותו זמן הוא אומר דבר אחר, וצ"ע.
האם יש מקורות וראיות לנידון זה?
יעקובי כתב:לכ' אינה ראיה, דמה נפשך אם בקי כבר יצא בתפלתו, ואם אינו בקי קשה לומר דכל התפלה אינו יודע ודוקא מודים דרבנן יודע. ואפילו תמצי לומר רק זה יודע, מ"מ מסתברא אין לו לענות משום הפסק הנ"ל. ויעויין קכד ס"א ומשנ"ב ס"ק ג, דמשמע קצת אף מודים דרבנן אינו עונה, מלבד אמן על כל ברכה וברכה.
יעקובי כתב:וצריך לומר דבסי' תר"צ איירי כשאומר התיבות מילה במילה עם הקורא דוקא, באין מקדים ומאחר.
אישי כתב:יעקובי כתב:וצריך לומר דבסי' תר"צ איירי כשאומר התיבות מילה במילה עם הקורא דוקא, באין מקדים ומאחר.
עיין במ"ב ס' תר"צ סקי"ז דאם שח השומע ולא שמע עי"ז הקריאה אפילו תיבה אחת לא יצא, משמע דאם שמע, שפיר יצא, אע"פ ששח תוך כדי השמיעה. וכעי"ז במ"ב ס' תרצ"ב סק"ט. ועיין בשעה"צ ס' תר"צ סקנ"ז שכתב דאין ראוי לומר שם רשעים ירקב כשמזכירים המן שמא יחסיר מלשמוע איזה תיבות. משמע דאם שומע שפיר יצא אע"פ שאמר דבר אחר.
יעקובי כתב:צודק.
וצריך לומר תירוץ אחר (שלא יסתור לשעה"צ שהבאתי לעיל), דפרסומי ניסא שאני, וכמו שאמרו במגילה (יח ע"א) "אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן, אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא...", ועפ"ז קי"ל דהלועז ששמעה בלה"ק אע"פ שלא מבין מה אומרים יצא (תרצ, ח), משום דמה שעיקרו פרסומי ניסא אין מדקדקים כ"כ על ההבנה. וא"כ ה"ה דלא קפדינן בזה על תערובת תיבות, דהעיקר פרסומי ניסא. משא"כ במקום חיוב ממש כברכת הנהנין, הרוצה לצאת מדין שומע כעונה לא יצא אם עירב עם שמיעתו אמירת ברכת ענט"י.
אישי כתב:במ"ב ס' קכ"ד סקכ"א כתב: אם שמע ברכה שחייב בו והוא מתכוין לצאת ע"י המברך כברכת שופר ומגילה וקידוש וכה"ג אין לענות ב"ה וב"ש דשומע כעונה וכמאן דאמר בעצמו הברכה דמיא והוי הפסק בברכה ועיין בח"א שנשאר בצ"ע לענין דיעבד ונ"ל דבדיעבד אין להחמיר. עכ"ל.
וצ"ע מה הנידון להחמיר לענין דיעבד, אי משום דחשיב כמפסיק בשיחה באמצע הברכה, הא לכאורה פשוט דב"ה וב"ש הוי מענין הברכה, ואי משום דהוסיף מילים על מטבע הברכה, הא ה"נ הוסיף מענין הברכה ומהיכי תיתי לפסול אותה לגמרי. אך מ"מ משמע, שדיבור בפיו באמצע הברכה, נחשב כמו שמפסיק את הברכה עצמה, ולא אמרינן דהשמיעה נחשבת יחידה עצמית שאינה קשורה לדיבורו, וא"כ ה"נ לא יתכן שיועיל שומע כעונה אם הוא מדבר באותו זמן דברים אחרים, וכמו שהביאו לעיל מדברי השעה"צ ס' קס"ז סקמ"ג.
אך קשה דמלשון השו"ע ס' קפ"ג ס"ו והמ"ב שם, משמע דהשומע ברה"מ ושח באמצע לא הפסיד הברכה אלא אם לא שמע את המברך, וצ"ע.
יעקובי כתב:היא גופא מה טעם החילוק בין ברכה למגילה?
אישי כתב:במ"ב ס' תר"צ סקי"ג הביא די"א שהשומע מגילה מאחר יכול לקרות עמו בפיו מתוך חומש, ויש חולקים משום שלא יתן לבו לשמוע. וצ"ע איך יוצא בשמיעה תוך כדי שקורא בפיו, הרי אם לא יהיה באותו קצב ממש של החזן נמצא שהוא אומר ב' תיבות שונות בעת ובעונה אחת?
יעקובי כתב:אך אכתי קשיא לן, מצוה שכולה אמירת מילים כקריאת המגילה, נהי דשיחה בתוך הקריאה לא חשיבא הפסק בין הברכה למצוה המתמשכת, כדביאר הרשב"א, מ"מ קשה שיהיה כאן הפסק מסוג אחר בתוך המצוה עצמה של תערובת מילים זב"ז, היינו קריאת המגילה עם השיחה בטילה שלו.
על קושיא זו אין פתרון ואין מענה בדברי רבינו הרשב"א זיע"א, אשר כאמור לא נדרש לזה.
לומד_בישיבה כתב:הענין הוא שדעתו לשמוע מהחזן, ואומר מתוך החומש רק במידה והפסיד (ויפסיד) תיבה אחת מהחזן, וכיון שכך אין כאן כל קושיא, שהרי על זה אמרו בראש השנה (כ"ז) תרי קלי משתמעי.
אישי כתב:לומד_בישיבה כתב:הענין הוא שדעתו לשמוע מהחזן, ואומר מתוך החומש רק במידה והפסיד (ויפסיד) תיבה אחת מהחזן, וכיון שכך אין כאן כל קושיא, שהרי על זה אמרו בראש השנה (כ"ז) תרי קלי משתמעי.
אין זה שייך לנידון. שם הוא יוצא בשמיעה אחת מתוך מה ששומע, אבל כאן הרי מלבד מה שנחשב כעונה את מה ששומע, הוא גם אומר בפיו דבר אחר, והרי זה מערב דיבור בדיבור, וכבר הביא פה הרב 'יעקבי' את דברי השעה"צ שא"א לצאת ידי ברכה בזמן שמברך ברכה אחרת.
לעצם הדין דבחביב יהיב דעתיה ושמע, מפורש בפוסקים שהוא דוקא כשבאמת שומע, ולא באופן שמפריעים לו לשמוע, ולכן לא קשה כלל על דברי המ"ב לגבי הבאת תינוקות לבהכ"נ.
לומד_בישיבה כתב:אגב, דברי השעה"צ צריכים ביאור קצת. מדוע אינו אומר פשוט שאינו יוצא ידי חובתו היות והפסיד חלק מן הברכה
מה שנכון נכון כתב:את הדיוק מהשו"ע אפשר לדחות עוד דקמ"ל שאין כאן הפסק בין ברכת המוציא לאכילה דהוי כטול ברוך, וחידוש זה הוא רק כשברך לאחר ברכת המוציא ולא יחד עמה.
יעקובי כתב:מה שנכון נכון כתב:את הדיוק מהשו"ע אפשר לדחות עוד דקמ"ל שאין כאן הפסק בין ברכת המוציא לאכילה דהוי כטול ברוך, וחידוש זה הוא רק כשברך לאחר ברכת המוציא ולא יחד עמה.
אי רק מצד להשמיענו דהוי כטול ברוך, הוי ליה לאשמועינן רבותא טפי, דאפילו שכל מעשיו היו אחר ברכת המוציא, דהיינו נטילת ידיו והניגוב והברכה, אפ"ה יצא משום טול ברוך. אבל הארחות חיים (ובעקבותיו השו"ע) דקדקו בלשונם, שמעשה הנטילה היה תוך כדי ברכת המוציא: "ראובן שהיה נוטל ידיו לאכילה ויעקב היה מברך המוציא...", ובזה הוסיפו ללמדנו שמה שיכול להעשות תוך כדי ברכת המוציא ולא להחשב הפסק, זהו רק מעשה נטילת ידיו, אך הברכה עצמה אי אפשר כלל. ומזה מוכח שאפילו אם יכוין לבו כראוי לצאת בברכת המוציא, וכמו שכתב כת"ר שיש אפשרות לכוין לבו כגון בחביב, וא"כ גם כאן אפילו ינהג כחביב ויכוין היטב, אעפ"כ לא יצא כלל משום דא"א לצאת בשומ"כ כשמדבר בפיו.
כל זה מבואר היטב בדברי המ"ב שם.
מה שנכון נכון כתב:תרי קלי לא משתמעי היינו מטעם אי נתינת הדעת, ולא משום שא"א לשמוע. והראיה מהיכא דחביב דמהני. [וכמדומני שגם הרב לומד כיון לזה].
וא"כ שפיר י"ל דמה"ט אינו יוצא יד"ח כשמברך ענט"י בזמן ברכת המוציא, ואין הבדל אם בירך ענט"י בקול או בלחש, אך לא משום שא"א לצאת יד"ח שומ"כ כשמדבר בפיו. וע"כ מהשו"ע אין ראיה, והא קמן האחרונים הנ"ל דמשמע מדבריהם דמהני.
יעקובי כתב: וא"כ גם כאן אפילו ינהג כחביב ויכוין היטב, אעפ"כ לא יצא כלל משום דא"א לצאת בשומ"כ כשמדבר בפיו.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 15 אורחים