אדם קוצב עונשו בפיו

[שבט מוסר]

מחפש בבקשה מקור למה שמובא בספרים הקדושים כי בשמים האדם קוצב ענשו בעצמו.
ייש"כ.

[בקרו טלה]

מחפש בבקשה מקור למה שמובא בספרים הקדושים כי בשמים האדם קוצב ענשו בעצמו.
ייש"כ.

הובא בספרי החיד"א בשם האלשיך

ויקרא - פרק א פסוק ב-ט
והוא, כי כן הוא, שמלמדים אותו כל התורה ומשפטים ומזכירים לו מעשיו, ושואלים לו העושה כך וכך מה משפטו, ונותן את הדין, ואחר כך אומרים לו הלא אתה הוא אשר עשית, ונפשו מספרת כל מעשיו הרעים אשר עשה. והוא מאמר התנא (אבות פרק ג משנה א) באמרו אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי תחילה הוא נותן הדין ואחר כך נותן החשבון. וזהו ספר אתה למען תצדק, שהוא זמן שאומרים לך ספר אתה כו'.
שם - פרק טז פסוק ג
ואומרו דין וחשבון הוא מה שאמרו ז"ל (נדה ל ב) שמלמדין אותו כל התורה, ושואלין לו דין העבירות ועונשם, ואחר כך מזכירין לו איך עבר עליהם ומענישין אותו. הרי שתחלה אומר הדין ואחר כך נותן חשבון. והנה כל אשר הקטין ערכו הוא על החומר המחטיאו, אך מצד הנפש אין לו ערך. וזהו הזכירו כמה פעמים מלת אתה לרמוז אל מהות חומרו. ובזה נסתלקה קושיא שמינית שהזכרנו. ועוד אפשר כיון בדבריו להשיב עליה באומרו אתה עתיד ליתן דין וכו', כלומר אתה, בגופך ונפשך כמשל החיגר והסומא שומרי התאנה (סנהדרין צא ב), עתיד ליתן חשבון לפני מלך וכו' ואם כן לא תקטן ערכך בעיניך להתבזות כל כך שלא יהיה ממש במעשיך הרעים. וגם כיון באומרו לפני מלך וכו' שאינו כמלך בשר ודם המשלח מעבדיו חוקר ודורש במעשה בני עירו אם טוב ואם רע, אך הוא בעצמו הדיין ולא על ידי מלאך או שליח ישפוט.

[שבט מוסר]

ייש"כ עצום.

[זלמניו]

עיין ברש"י על אבות על והוי דן את כל האדם וכו'

[דוד4]

לעיל הובא על העונש של אחרי מאה ועשרים, והנה נמצא דבר נורא בספה"ק ליקוטי מוהר"ן בשם הבעש"ט הק', שכן הוא בכל עונש שבא על האדם גם בעולם הזה, שהכל נקבע על פי פסק האדם עצמו, (וכפי שהוא פוסק על אחרים. ומכאן כתב אזהרה גדולה שיזהר האדם במוצא פיו, שלא ייצא מזה ח"ו דין על עצמו, עיי"ש כל העניין באורך). וזה לשונו (ליקוטי מוהר"ן קמא, סימן קיג):

"וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלּא מִדַּעְתּוֹ" (אָבוֹת פֶּרֶק ג). כִּי שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, כִּי קֹדֶם כָּל גְּזַר דִּין שֶׁבָּעוֹלָם חַס וְשָׁלוֹם, מְאַסְּפִין כָּל הָעוֹלָם אִם מַסְכִּימִין לְהַדִּין הַהוּא, וְאַף אֶת הָאִישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁנִּגְזַר עָלָיו הַדִּין חַס וְשָׁלוֹם, שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם הוּא מַסְכִּים, אֲזַי נִגְמָר הַדִּין חַס וְשָׁלוֹם. וְהָעִנְיָן, כִּי בְּוַדַּאי אִם יִשָּׁאֵל לוֹ בְּפֵרוּשׁ עַל עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי יַכְחִישׁ וְיאמַר שֶׁאֵין הַדִּין כֵּן, אַך מַטְעִין אוֹתוֹ וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ עַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְהוּא פּוֹסֵק הַדִּין, וַאֲזַי נִגְמָר הַדִּין. וְכָעִנְיָן שֶׁמָּצִינוּ בְּדָוִד הַמֶּלֶך עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא וְכוּ', וְסִפֵּר לוֹ מַעֲשֵׂה הָאוֹרֵחַ (שְׁמוּאֵל ב י''ב), עָנָה וְאָמַר: חַי ה' וְכוּ', וְאֶת הַכִּבְשָׂה וְכוּ', אֲזַי נִפְסַק הַדִּין עַל דָּוִד כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיו. וְזֶהוּ "וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ", כְּלוֹמַר שֶׁשּׁוֹאֲלִין דַּעְתּוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא "שֶׁלּא מִדַּעְתּוֹ", כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַדִּין הוּא עָלָיו. וְהָעִנְיָן הוּא עָמק מְאד, אֵיך שׁוֹאֲלִין כָּל אָדָם, כִּי בְּכָל הַדִּבּוּרִים וְסִּפּוּרִים שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ, יִמְצָא שָׁם דְּבָרִים גְּבוֹהִים וְרָמִים, וְצָרִיך לִזָּהֵר בָּזֶה מְאד לִבְלִי לִגְמוֹר הַדִּין עַד שֶׁיְּשַׁנֶּה וִישַׁלֵּשׁ, כִּי הוּא סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים, כִּי יֵשׁ בָּזֶה בְּעִנְיַן סִפּוּרֵי דְּבָרִים עִנְיָנִים גְּבוֹהִים. וְזֶה (בְּרָכוֹת ה:): "חֲבִיבִין עָלֶיך יִסּוּרִין? אָמַר לוֹ: לא הֵן וְכוּ', הַב לִי יְדָך, יְהַב לֵהּ יְדָא וְאוֹקְמֵהּ". כְּלוֹמַר, אִם אֵין אַתָּה חָפֵץ בָּהֶם, הַב לִי יְדָך עַל זֶה שֶׁאֵין אַתָּה רוֹצֶה בָּהֶם בֶּאֱמֶת, אזי יהב ליה ידא ואוקמיה. עכ"ל הק'.

[בקרו טלה]

מדרש שמואל אבות פרק ג משנה א
וי"מ שאמר דין ואח"כ חשבון, לפי שהאדם כשהולך לבית עולמו קודם שיתן החשבון מודיעים לו כל דיני התורה, ואח"כ שואלים אותו הבא על אשת איש מה דינו, העושה מלאכה בשבת מה דינו והוא משיב בסקילה, וכן שואלים אותו על כל העבירות אשר עשה אחת לאחת, אומרים לו העושה כך מה דינו, והוא משיב על הן הן ועל לאו לאו, ואח"כ מזכירין אותו כי הוא הוא אשר עשה כל העבירות אשר שאלו ממנו הדין, ואומרים לו אתה האיש, כמו שאשר נתן הנביא לדוד המלך ע"ה ואומרים לו כן משפטיך אתה חרצת, באופן כי מתחלה הוא נותן הדין ואחר כך החשבון והוא נותן את שתיהם
בינה לעיתים חלק ב - דרוש ג לתפלה (דרוש סג)
אמנם לדעתי הכל מיוסד על שידענו משרשי רבותינו הקדושים ע"ה, כי עם היותו ית' הוא אלהי המשפט צדיק וישר הוא ולא עולתה בו, מ"מ ברוב טובו גזרה חכמתו כי בהגיע תור איש ואיש להיות נדון על מעשיו הוא ית' עורך לפני האיש ההוא כעין שאלה, על העושה כך וכך מה יהיה דינו ומשפטו, והוא עצמו אומר וגוזר בפיו הוא ראוי לכך וכך. ואז אומר הוא ית' כן משפטך אתה חרצת, הן לטוב הן למוטב. אולי ע"ז אמר המשורר ע"ה - פי צדיק יהגה חכמה ולשונו תדבר משפט (תהלים לז ל). כי הצדיק תורתו אומנותו ותמיד הגייתה בפיו, וכשבא לפניו יתב' לדין, הקב"ה עושה שלשונו ממש תדבר המשפט והדין הראוי להעשות לעוסק בתורה כמוהו ואומר לו תזכה בהשפטך, וכן בהפך פי כסיל מחתה לו וירשיענו בהשפטו, כאשר פירשתי על פסוק ירשיעך פיך ולא אני וגו' (איוב טו ו). ולכן אמר המדרש שמיתתו של אדם ותחייתו אינה אלא בלשון, כי אין הקב"ה רוצה לתת שכר ועונש לאדם אלא על פיו ממש, שלשונו תדבר משפטו לחיים או למות. ובאר זה באמרו אם זכה ונצח מחייהו, אם זה האדם באמת זכה שהוא צדיק ומצד מעשיו הטובים יש בו הנצחון שהוא עצמו צדיק בדינו, הנה לשונו ממש תחייהו ותגזרהו לחיים, ואם לאו שלא זכה לנצח אלא הוא רשע בדינו אז לשונו תמיתהו, כי תחייבהו למיתה. ולפ"ז אינו רוצה להבין הפסוק כפשוטו שהשומר פיו ולשונו הוא שומר פיו מצרות, אלא להפך שהשומר נפשו מצרות הוא הצדיק בצדקתו ימלט עצמו שזכה ונצח, הנה זהו שומר פיו ולשונו שלא תמיתהו ולא תגזר הדין נגדו אלא אדרבא תחייהו ותגזור דינו לטובה. ונמצא שהאדם תחלה הוא עצמו עושה הגז"ד מה שראוי, ואח"כ הוא ית' מקיימו ומאשר גזרתו ואינו רוצה לגזור עליו כלום קודם שפיו ירשיענו.

[דרומי]

וראה בענין זה 'תורת מנחם' חלק כז עמ' 299-300 ושם עמ' 306.