שורות מעניינות. לא מפרי עטי.
המורה התמים
מורים רבים היו לי. אחד מהם, תמים היה. אחר הצהריים, כשכבר שבענו גמרא ויהדות, הביאו מורה. שעה וחצי של גיאוגרפיה, חשבון, הסטוריה, וכדומה.
ללימודי חול האלו, לא טרחו להביא מורה בעל שיעור קומה. מצאו איזה מישהו תמים, עם חליפה קצרה, והוא לימד אותנו.
אכן, בניגוד לשאר המלמדים, שהיו מחנכים רציניים, אצלו יכולנו לחגוג. ניצלנו את תמימותו. להפריע פעמיים היתה כמעט זכות בסיסית. אם רק היית אומר שאתה מתחרט, הוא היה מאמין, בתמימות. רק בפעם השלישית, הוא היה כועס, וצועק על הילד: "קום, צא מהכיתה, ספור עד 180, ותחזור". והילד קם, בעצלתיים, ועד שהגיע אל הדלת, היה אומר: "המורה, הגעתי כבר עד 180". ואז הוא היה כועס על התרגיל, וצועק: "צא החוצה, וספור שוב עד 180, רק אז תחזור".
לפעמים העלינו את חמתו עד מאוד, ואז היה אומר לילד: "קום, צא מהכיתה, ותכתוב 18 פעם: אין להפריע בשעת השיעור". ואני, שחכמולוג הייתי, הייתי כותב 12 פעמים מתוך ה-18: "צריך להפריע בשעת השיעור". הוא, תמים היה, וכמובן לא הבחין בעוקץ.
כילדים, לא הבנו איך הוא לא קולט שזה לא באמת עונש. מורים אחרים, האמיצים שבהם היו מכים מכה שיש בה כדי לפצוע, והרחמנים היו נותנים לכתוב 100 פעם איזה משפט ארוך ומסובך שהיה באורך שלוש שורות. המחנכים הרציניים ממש, היו נותנים לכתוב 10 פעמים את הפרק הראשון, או השלישי, מפרקי אבות, להנחילנו מוסר. והוא, תמים היה. אף פעם לא הצליח למצוא עונש רציני כזה, מחנך. כאילו היינו נשמות של "יזכור", העונשים תמיד היו בכפולות של ח"י. המקסימום שאני זוכר, היה לכתוב 36(!!!) פעם "אסור להפריע בשעת השיעור". זה היה אחרי ש-18 הראשונים לא הועילו אפילו לחמש דקות...
הוא אף פעם לא הבין שזה לא מועיל. האחרים, היו שולחים לתוספת חינוך אל המשגיח, זה היה רב אמן בחינוך, ועל הקיר יכול היה לתלות תעודת הכשרה מהק.ג.ב. עם דיפלומה "תלמיד המחכים את רבותיו". והמורה הזה, תמים שכמותו, מעולם לא חשב שאפשר להעזר במשגיח...
בכלל, בהרבה דברים לא היה מבחין. מגדלי עטים על השולחן, מגזרות נייר באמצע השיעור, ציורים משורבטים בחולמנות, ואפילו פעם אחת שהשולחנות בכיתה זזו באורח פלא והפכו אט אט לגוש תוך כדי השיעור. אצל מורה נורמלי היינו צפויים לקבל חינוך כזה, שהיה מקפיץ אותנו בבת אחת כמה וכמה מדרגות במעלות המחונכות. הוא, לא שם לב.
המורים כולם אהבו אותנו. הם, חכמים מופלגים, בוודאי ידעו לצטט כל פסוק ממשלי. משום מה, הפסוק היחיד שאני זוכר שהם אמרו, היה "חושך שבטו שונא בנו". אבל כבר עברו שנים. בטח שכחתי. והם, שרק אהבו אותנו, לא חשכו שבטם. עד היום הם אוהבים אותנו, מרחוק. את האחד, שהיה מופלא באהבתו אלי, עד ששיבר כמה וכמה שבטים על גבי, פגשתי לאחרונה, ומרוב אהבה לא הכיר אותי בכלל. הוא, תמים קצת, לא אהב במיוחד, והיה חושך את שבטו. משום מה, גם 20 שנה אחר כך, תמיד כשנפגשנו, הוא היה ניגש במאור פנים, לוחץ יד בחמימות, ותמיד מתעניין, אומר משפט נעים ללב, בחיוך רחב ובהתלהבות.
חסיד היה, אבל תמים. מעריץ בלב ונפש את רבותיו, אבל היו דברים שהוא לא הבין. הוא לא הבין שחשוב ללבוש חליפה ארוכה ביום חול, לא הבין כמה קדושה תלויה ב"הויזען אין זאקן", ועיקר העיקרים, שומו שמים, הוא לא הבין שכולם - חוץ מאיתנו כמובן - טועים. גם בתקופות שהארץ להטה במחלוקת, הוא היה מתפלל לסירוגין בשטיבל הגוראי, ובביהכנ"ס הליטאי של צא"י. בתמימות מטופשת, הוא היה מגיע לשם עם הספודיק הישן שלו, ומחייך לכולם, וחבר של כל הליטאים הרשעים האלו. אף פעם לא הבין שיש כאלו שטועים בדרך, ומקרא מלא דיבר הכתוב "הלא משנאיך ה' אשנא, ובמתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי". דווקא היה אומר תהלים בשטיבל, אבל כנראה שהוא לא הבין את הכתוב. מה לעשות, תמים.
בכלל, הוא לא הבין שילד חסידי לא אמור לדעת כלום חוץ מגמרא. היו לו כל מיני רעיונות מוזרים, שאפילו לא הופיעו בספרי הלימוד. יום אחד הביא את לוח התמרורים, ולימד אותנו. יום אחד לימד אותנו, רח"ל, את סדר החודשים הלועזיים. וכיוצ"ב. בגללו, הפסדנו קצת יראת שמים, וידענו אם אפריל לפני אוגוסט או אחרי. עד היום אוגוסטוס קיסר מפריע ליראת שמים שלי...
שנים רבות עברו. משום מה, כשאני צריך לחנך את ילדי שלי, אני חושב על הצורה שהוא התנהג. אולי לא הקשבנו כל כך, אולי פספסתי כמה שיעורי הסטוריה, אבל למדתי כמה דברים בחינוך. מהאחרים, למדתי כמובן הרבה יותר, רשימה עצומה של דברים שנשבעתי לא לעשות לעולם...
אתמול, כסתה האדמה על תמים אחד. חסר עולמנו איש תמים. יודע ה' ימי תמימים.
ר' אברהם הוניגסברג, ז"ל. יהי זכרו ברוך, ודמותו תמשיך לחייך, מבעד לערפל.
מתגעגע, תלמידו,
תלמיד חיפאי חכם של מורה תמים