"...ואונקלוס עשה 'גר ותושב וחי עמך' הכל מן המצוה, 'יְדוּר וְיִתּוֹתַב וִיחֵי עִמָּךְ', אבל על דעת רבותינו בגמרא (ב"מ עא.), והחזקת בו ובגר ותושב, וחי כל אחד מהם עמך"
כתב הרמב"ן שאונקלוס תרגם "יְדוּר וְיִתּוֹתַב וִיחֵי עִמָּךְ" ומפרש 'גֵּר וְתוֹשָׁב' שהכונה 'יגור ויתיישב'. וכן הנוסח בנוסחאות מדוייקות שלפנינו. אבל בנוסחאות המצויות הנוסח הוא "דַּיָּר וְתוֹתָב וִיחֵי עִמָּךְ", וניכר שהשוו את לשון התרגום ללשון המקרא
אוצר החכמה כתב:לא הבנתי.
גם לשון סור מתפרש בשני אופנים לא יסורו ממנו בבדים פירושו יסתלקו. וסורו נא אל בית עבדכם בלוט הוא בואו לבית עבדכם. ולכן וודאי שצודק החיד"א שאם כתוב יעידון בארעכון הוא כמו יסורו בארצכם או יסורו לארצכם והכוונה יבואו.
"'והענן סר מעל האהל' (במדבר יב, י)... 'וסרתם מן הדרך' (דברים לא, כט.)... 'והסיר ד' ממך כל חולי' (דברים ז, טו), 'ותסר בגדי אלמנותה' (בראשית לח, יד) ...
אך 'וירא ד' כי סר לראות' (שמות ג, ד), 'אסרה נא ואראה' (שם ג, ג), 'סורה שבה פה פלני אלמני' (רות ד, א), והדומים להם ידמה כי הם ענין אחר הפך הענין הראשון, אבל לדקות העיון תכיר שהוא נכלל בענין הראשון, כי המ"ם מסתתר עמהם ורוצה לומר כי סר ממקומו לראות, סורה ממקומך ושבה פה".
"וכאשר תמצא מלת סור ואחריה מ"ם היא כמשמעה, ואם אחריה אל"ף הפתוח בפתח קטן (=ציר"י) טעמה שיסור ממקומו וילך אל הקורא, או אל המקום הנקרא, כמו 'סורה אלי' (שופטים ד, יח)".
"'ויאמר משה אסרה נא' - גזרת 'סר', אם בא אחריה מ"ם היה למרחוק כמו 'סורו ממני' (תהלים ו, ט), הוא אומר להם רחקו ממני, ואם אחריה 'אֶל' בשלש נקודות, תהפך הדבר, כמו 'סורה אלי' (שופטים ד, יח), סור ממקומך ובא אלי. שיסור ממקומו ויקרב אל מקום הסנה".
"והנכון בעיני כי מלת 'לקיחה' תהי להפך בעבור אות אחריה. כמו 'קחו מאתכם תרומה' (שמות לה, ה) והנה הטעם כמו 'תנו'; קחו לי שתקח לצרכו. וככה 'סורה אלי' שיסור ממקומו ויבוא אליה והפך זה 'סורה ממני'" (וראה עוד אב"ע שמות כה, ב).
מלת 'ויקחו לי' כגזרת 'סורה אלי' (שופטים ד, יח), שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו. וככה שיקח מאתו ויתן לי. וככה 'קחי נא לי מעט מים' (מ"א יז, י)"
"וכן כל לשון הסרה כתובים בקוצר. 'סורה אלי אל תירא' (שופטים ד, יח), סורה משם לפנות אלי. 'ויסורו אליו' (בראשית יט, ג), סרו משם לבא אליו".
"אסרה נא - אסורה מכאן להתקרב שם".
"הוסיף מלת 'מכאן' אחר 'אסורה נא', גם 'להתקרב שם' קודם 'ואראה', מפני שבזולת מלת 'מכאן' המורה על המקום הפרטי, נראה שאמר לסור מכל מקום ההוא בכלל, ואי אפשר לומר אחריו 'ואראה את המראה הגדול הזה', ובזולת 'להתקרב שם', לא יפול לומר 'ואראה', כי לא יתכן לראות בזולת שיתקרב שם. ומפני שאפשר להתקרב שם רק בשיסור תחלה ממקום מעמדו, אמר תחלה 'אסורה נא מכאן', ואחר כך אמר 'ואתקרב שם', כדי לראות את אשר שם. וכמוהו: 'סורה אלי' (שופטים ד, יח), שפירושו סור ממקום מעמדך וקרב אלי, כי ההסרה מורה על מה שממנו, ו'אלי' מורה על מה שאליו, לפיכך צריך להוסיף אחר ההסרה מלה מורה על מה שממנו ('מכאן'), וקודם מלת 'אלי' - מלה מורה על הליכתו אליו ('להתקרב שם')".
מה שנכון נכון כתב:וי"א שעובדא זו היתה עם ר יעקב שמשון משפיטקובא, וי"א עם הלבושי שרד, וי"א עם הנוב"י, וי"א עם התוי"ט, וי"א עם המעשה רוקח. [הכל באוצר].
[המקור שמיחס זאת לחיד"א הוא מרדכי הכהן בספר על התורה. כך ע"פ בניהו].
בקרו טלה כתב:מה שנכון נכון כתב:וי"א שעובדא זו היתה עם ר יעקב שמשון משפיטקובא, וי"א עם הלבושי שרד, וי"א עם הנוב"י, וי"א עם התוי"ט, וי"א עם המעשה רוקח. [הכל באוצר].
[המקור שמיחס זאת לחיד"א הוא מרדכי הכהן בספר על התורה. כך ע"פ בניהו].
viewtopic.php?f=7&t=20657&hilit=%D7%97%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D#p205747
מה שנכון נכון כתב:וי"א שעובדא זו היתה עם ר יעקב שמשון משפיטקובא, וי"א עם הלבושי שרד, וי"א עם הנוב"י, וי"א עם התוי"ט, וי"א עם המעשה רוקח. [הכל באוצר].
[המקור שמיחס זאת לחיד"א הוא מרדכי הכהן בספר על התורה. כך ע"פ בניהו].
העשוי ללא חת כתב:מעשה זה מפורסם עם החיד"א ומופיע במקורות שונים בספרים ועלונים בדר"כ עם החיד"א. היכן מופיע המעשה עם הגדולים האחרים?
נוטר הכרמים כתב:כו, ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ
ובאונקלוס תרגם: ואבטיל חיתא בשתא מן ארעא.
והנה מטו משמיה דהגרא"ז מלצר זצ"ל שהקשה מכאן על שיטת רש"י ריש פסחים (ד,ב) ד'תשביתו' היינו ביטול ולא ביעור, שהרי כאן מפורש לשון השבתה, ובפשוטו היינו ביעור שלא יהיו עוד חיות רעות בעולם כלל. וכן איתא בספר אבן האזל הל' חמץ ומצה (ב, א).
ובאמת הרי בתרגום מפורש כאן להדיא שהשבתה היינו ביטול, וצ"ב מהי משמעות 'ביטול' זה של חיה מן הארץ, ולכאורה מוכח מכאן דמשמעות ביטול לאו היינו ביטול בלב בלבד אלא סילוק וביעור.
ביטול כשמו שיבטלו בלבו מתורת חמץ ואינו רוצה בקיומו, וכך הוא משמעות השבתה בכל מקום כענין 'ולא תשבית מלח ברית אלקיך' (ויקרא ב, יג) 'לא תבטל', וכן נמי משמעות שביתה ביטול [מלאכה], וכן אונקלוס מתרגם (שמות יב, טו) 'תבטלון חמירא'".
"דהשבתה ודאי משמע הכי ומשמע הכי, משמע בטול לבד, וכדכתיב 'ולא תשבית מלח ברית אלקיך', ומשמע ביעור מן העולם, וכדכתיב (דברים לב, כו) 'אשביתה מאנוש זכרם'"
"תשביתו שאור - כל שביתה שבמקרא לשון נחת ובטול דבר הוא. וכן 'שבת' הוא נחת ובטול מלאכה. 'משבית מלחמות' (תהלים מו, י) מניח ומבטלם. 'וישבת המן' (יהושע ח, יב) נח מלרדת עוד, ובטל. אף כאן, 'תשביתו שאור' הניחו ותבטלו אותו לגמרי. שאם לא הספיק לבערו, כגון שהיה בדרך, או עסוק במצוה, מבטלו בפיו, ואומר 'הרי הוא כעפר הארץ'. וזהו ששנינו (פסחים מט.) ההולך לשחוט את פסחו, או למול את בנו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך הבית, אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו, יחזור, ואם לא, יבטל בלבו".
וז"ל הרמב"ם (פ"ב מחמץ ה"ב) ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שמבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל אבל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. ולדעת הפוסקים בטול זה מדין הפקר הוא שמוציאו במחשבתו מרשותו (הרב בחק יעקב סי' תל"ד סק"ט ביאר להשוות הדעות). עכ"פ תשביתו דקרח איננה פעולה ממשית לבערו ממש, כ"א פעולה מחשבית, ובאמת כל לשון שביתה שבמקרא יורו על שלילת מעשה ומניעת פעולה, וענינם רק הפסקת דבר ובטולו' שהיה בו עד הנה, כמו וישבות המן פסק ירידתו, כי בו שבת מכל מלאכתו הפסק מלאכה ממנה, והשבתם אותם מסבלותם שיפסקו ויתבטלו ממלאכתם. ולא תשבית מלח מעל מנחתך מניעת נתינת המלח. והשבתי חי' רעה מן הארץ (בחקותי כ"ו ו') אמר עלה ר"ש בספרא (בחוקותי, פרק ב, א), יש מזיקים ואין מזיקים, שאין השבתה זו בעצמות החי' שתעבור מן המדינה או תמות, אלא תשאר במקומה בחיים ויופסק מהם כח טבעם להזיק, ככה תשביתו כאן איננו השבתה בעצמות החמץ לבערה או לשרפה, דא"כ היה לו לומר תבערו, תסירו וכדומה מן הלשונות שיש בהם מעשה, ואמר תשביתו שהוראתו שלילת מעשה ומניעת פעולה, וענינו הפסק הוית דבר ממה שהוא מעותד אליו, וטעם תשביתו, תעשו שהשאור והחמץ יופסק מלהיות ממה שהוא מיוחד אליו, והפסק הויתו זאת היא במחשבה לבד, שיחשוב בלבו שהוא דבר שאין בו צורך כלל וכדבר בטל, ותרגום תשביתו (פעראנלאססע, דאס עס אויפהאֶרע, אונבעאכטעט לאססען, ווערטהלאָז עראכטען). ואף דבלא בטול ישנו לביעור ג"כ עיקר מה"ת, כמבואר בדברי הר"ן ריש פסחים, אכן בפירושא דלישנא דקרא לדעת רבותינו קא עסקינן, שהבינו ענין בטול בלב בלשון תשביתו".
"דהשבתה ודאי משמע הכי ומשמע הכי, משמע בטול לבד, וכדכתיב 'ולא תשבית מלח ברית אלקיך', ומשמע ביעור מן העולם, וכדכתיב (דברים לב, כו) 'אשביתה מאנוש זכרם'"
ויש פותרים אותו כתרגומו 'יחול רוגזי עליהן', ולא יתכן, שאם כן היה לו לכתוב אאפאיהם אחת לשמוש ואחת ליסוד, כמו 'אאזרך' (ישעיהו מה, ה), 'אאמיצכם במו פי' (איוב טז, ה), והא' התיכונה אינה ראויה בו כלל. ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא השנויה בספרי (האזינו כו) החולקת תיבה זו לשלש תיבות אמרתי אף אי הם, אמרתי באפי אתנם כאילו אינם, שיאמרו רואיהם עליהם איה הם:
ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי 'אף אי הם', אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובענין שיאמרו עליהם גם אי הם, לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה...
אשביתה מאנוש זכרם - גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל.
והנה גם מהתרגום הזה הנמצא בחומשים יש ללמוד שאינו מתרגום של כל התורה, שכן דבריו מגומגמים, שתרגם 'יאר ה' פניו' - 'ינהר ה' שכינתיה' ואין פעלים אלו 'ינהר', 'יקביל', נופלים על מדת שכינתיה כפי הלשון ביחס אל האדם, וכמעט שיש במשמעותו פירוד בין הדבקים ח"ו, שמשמעותו שהשם של אד' דבר בפני עצמו, ושם 'שכינתיה' דבר בפני עצמו, ולא נמצא כן בכל התרגום כיוצא בזה. ואִלּוּ תרגם 'ינהר ה' סבר אפיה לותך' [או] 'ישא ה' סבר אפיה לותך', כמו שתרגם המתרגם בתהלים (ד, ז) 'נְסָה עלינו אור פניך ה'' - 'נְסָה עלנא ניהור סבר אפך ה'' היה הלשון מתובל ומתפרש יפה.
ואחר שידענו שפסוקים אלו בלא תרגום, צ"ל [=צריך לפרש] למה היו בלא תרגום...
ומן הפלא שאף המתרגם של תהלים, בפסוק 'נְסָה עלינו אור פניך ה', הניח מלת 'נְסָה' קרא, ותרגם כמו שהוא מקורה בברכת כהנים.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 42 אורחים