קומי_אורי כתב:אבל לגבי דברי פותח האשכול, לכאורה אינו מדוייק, שפתח בחיובי בין אדם לחברו, ומסיים בכאו"א שאינו בין אדם לחברו, והרי דרשו מכבדו בחייו מכבדו במותו ומשמע שהוא מדין כבוד אב ואם שאינו מוגבל רק בחיים, אלא שבאמת מאכילו ומשקהו הוא דוקא מחיים, וקדיש אולי אינו כלול בזה.
אריך כתב:קומי_אורי כתב:אבל לגבי דברי פותח האשכול, לכאורה אינו מדוייק, שפתח בחיובי בין אדם לחברו, ומסיים בכאו"א שאינו בין אדם לחברו, והרי דרשו מכבדו בחייו מכבדו במותו ומשמע שהוא מדין כבוד אב ואם שאינו מוגבל רק בחיים, אלא שבאמת מאכילו ומשקהו הוא דוקא מחיים, וקדיש אולי אינו כלול בזה.
מה שכתב בהחלט שכיבוד או"א אינו בי"א לחבירו, אין הדברים פשוטים, ועכ"פ לענייננו לדעתי אין זה משנה, שעיקר הכוונה בדבריי היתה שאישיות שאינה קיימת בעולם שלנו אין אנו דנים על הרגשותיה ועל צערה ושמחתה, ולענין זה אין נפק"מ אם כיבוד או"א הוא בי"א לחבירו או בי"א למקום, דמ"מ יש כאן מצוה כלפי אישיות מסויימת, לדאוג לרווחתה ולכבודה, ובזה באו דבריי דכשהיא לא בתוך העולם שלנו אין להרגשותיה סבלה ושמחתה משמעות דינית.
יתר10 כתב:יראה לי שנחום אבלים קודם לביקור חולים שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים (רמב"ם פי"ד מהל' אבל ה"ז)
יש הרבה מקורות על חסד שעושים עם המתים, אבל כאן ברמב"ם רואים שיש לזה משמעות גם בדין
נבון כתב:בריטב"א במכות ה' ב' כתב וז"ל, אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין וכו', עד והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, והרי אחיו קיים, לאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו, דהא ודאי מיקרי אחיו אפילו לאחר מיתה, וכדכתיב בפרשת יבום להקים לאחיו שם בישראל, וכתיב נמי גבי נדב ואביהוא קרבו שאו את אחיכם, ובגמ' לא נפקא לן דהרגו אין נהרגין אלא מדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה, ושאין עונשין מו הדין, אבל מלאחיו לא נפקא לן מידי.
ואע"ג דגבי מלקות דכתיב ונקה אחיך לעיניך, בעי' שיהא אחיו קיים לבתר דניקלי, ולהכי אמרינן שאם אמדוהו לקבל עשרים, מלקין אותו י"ח שראוי להשתלש ואין מלקין אותו כ"א, ואע"ג דכי מחית כ"א אגבא דחיי מחי, הא מיית בסוף כ"א, ובעי' שלאחר שיקלה יהיה אחיך, וא"כ שמעינן שאחר מיתה לא מיקרי אחיך, התם היינו משום דאמר קרא אחיך לעיניך, שיהא אחיו קיים לעינינו, ולאו מלשון אחיך בלחוד, אלא הכא לרווחא דמילתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים, ואע"ג דלא נפקא לן מאחיו.
ויעוי' ברש"ש בסנהדרין י' ב' שהקשה דהתם ובמכות משמע דלאחר מיתה לא מיקרי תו אח, וביבמות נ"ה ב' אמרינן דאחר מיתה נמי מיקרי שארו, והרי שם ג"כ כתיב אח, וכתב לישב דאח מחמת קורבה שהוא בן אביו או בן אמו ודאי נקרא אח אף אחר מיתה, אבל אחיך דהך דסנהדרין ובמכות הוא מפני שאחיו הוא במצוות, וכיון שמת ונעשה חופשי מן המצוות תו אינן אח, וע"ע בתרומת הדשן בסי' כ"ג וכן בשדי חמד מערכת האל"ף סי' שע"ב.
ומ"מ ע"פ כל הנ"ל מבואר דבין אח ובין רעך מיקרי אף לאחר מיתה, זולת היכא דבעי' שיהא אחיו במצוות, או לענין עדים זוממים דילפי' לה מכאשר זמם ולא כאשר עשה, וכפש"כ הריטב"א.
אריך כתב: ועו"ק דא"כ יהיה חיוב לומר קדיש על חבירו, ולא רק אביו, דומיא דחיוב השבת גופו.
מנין כתב:אריך כתב: ועו"ק דא"כ יהיה חיוב לומר קדיש על חבירו, ולא רק אביו, דומיא דחיוב השבת גופו.
לומר על חבירו לא מועיל לחבירו. רק בן על אביו יכול להועיל. כפי שכתב הרמ"א
וטעם החרם מבו' בראבי"ה סי' תקלא, (הובא גם באו"ז הל' יו"כ סי' רעז), ז"ל -קומי_אורי כתב:וכן כ' הפו' שיש חרם קדמונים שלא להוציא שם רע על המתים, חזי' 1) שצריכים בשביל זה חרם, 2) שרק הוצאת שם רע אבל לא לשון הרע.
נהגו אבותי ואמרו שתקנות קדמונים וחרם שלא להוציא שם רע על המתים שהם שוכני עפר. ורבים תמהו מה ראו על ככה. ודבר ריק הוא מהם, כי כיוונו לאגדה דרבי תנחומא בפרשת ואתחנן אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כל הכעס הזה עלי למה ... והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך, אמר לפניו ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה, אמר לו אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם וכו':
חיובי בין אדם לחבירו כלפי מתים
כתב הרמ"א (יו"ד תב) שנהגו להודיע לבנים שאביהם מת כדי שיאמרו קדיש, וכתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח כו) שחיוב הוא לומר להם דהא כל אדם מישראל מצווה על ל"ת דלא תעמוד על דם רעך וגם איכא מ"ע על השבת גוף האדם ולהצילו מרעתו ואפי' בממונו, והקדיש מבואר בפוסקים בשם המדרשים שהוא לפדות את המת מדינה של גיהנם ולהקל מעונשו, ואם אנו מצווים על הגוף להצילו מכ"ש להציל נשמתו בכל מה דאפשר. ע"ש.
ויש לתמוה דא"כ אמירת קדיש על אביו ואמו יהא חיוב גמור מצד לא תעמוד על דם רעך, וכ"ש שהוא אביו ואמו ולא גרע ממאכילו ומשקהו, ולא מצינו כן, אלא דהוי רק מנהג כמ"ש הרמ"א סי' שעו. וגם בים של שלמה פ"ק דקידושין סי' סג שחתר להגדיל החיוב של אמירת קדיש כתב רק דהוא כמו חיוב מדברי סופרים אחר שנהגו בזה, ואילו לדברי מהר"ם שיק יוצא שהוא ממש חיוב דאורייתא כמו הצלת גופו. ועו"ק דא"כ יהיה חיוב לכל אדם לומר קדיש על חבירו שלא הניח בן ולעשות פעולות לעילוי נשמתו, דלא גרע מחסד וצדקה שהיה חייב לעשות עבורו אילו היה זה בעניני הגוף.
ועוד יש להקשות מהא דאסור לקיים מצוה ליד מת שלא יאמרו למחר הם באים אצלנו ועכשיו מחרפים אותנו (ברכות יח, א), וקשה למה לא יהא איסור דאו' מצד לא תונו איש את עמיתו שהרי מצערו בידיים, ומאי שנא ממצער את החי.
ויש לומר בביאור הענין שלא נאמרו דיני בין אדם לחבירו כלפי מת שבעולם העליון.
והביאור בזה היה אפשר לומר ע"פ ההיא דמכות דף ו, ב דאם העדים זוממים הרגו את הנידון אין מענישים אותם שנאמר כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים, ומבואר שהמת לא נקרא אחיו, וק"ו שאינו נקרא רעהו. וגם בסברא יש להבין דכיון שהמת שרוי במציאות אחרת של חיים, אינו שייך לחברת בני האדם דידן, והמחייב של מצוות בי"א לחבירו הוא מצד שהאנשים חיים יחד בחברה אחת, וכלשון החינוך בכל מקום: "קצתנו את קצתנו".
אלא שא"א לומר כביאור זה, שהרי מצינו גם מצינו מצוות שבין אדם לחבירו המכוונות כלפי מתים וכגון מצות קבורת מת (שי"א שהיא דאורייתא) ושאר דיני כבוד המת, וכמו"כ מצות ניחום אבלים שכתב הרמב"ם פי"ד מאבל שיש בה גמ"ח עם החיים ועם המתים, וכן מצוות יבום אשר באה להקים שם למת מורה שיש חיובי אחוה כלפי המתים. גם מצות כיבוד אב ואם שייכת גם במותו (ובפשטות הוא מדאו' וכן מוכח בשו"ת רעק"א סי' סח) ומבואר שיש חיוב כלפי מת. ומה שהבאנו ההוכחה ממכות דף ו, ב כבר כתב הריטב"א שם דודאי לאחר מיתה ג"כ נקרא אחיו כדכתיב להקים לאחיו שם, וכתיב קרבו שאו את אחיכם, אלא לרווחא דמלתא נקט ועיקר הטעם אינו מהאי קרא ע"ש.
אלא נראה לבאר כאן גדר אחר, דאין כאן סברא מסויימת כלפי בין אדם לחבירו, אלא הוא ענין כללי, שכל דיני התורה לא נאמרו ביחס למציאות שאינה נמצאת בעולמנו, דהתורה לא ניתנה למלאכי השרת וכל דיני התורה ניתנו באשר הם האופן הנכון להעמיד את חיי העוה"ז של האדם מישראל, וכל מה שנמצא בעולם אחר לא יכול להוליד איזה דין מדיני התורה.
ובזה ניחא מה שהוכחנו שאין חיוב ממש להציל את חבירו או את אביו מגיהנם אף שאנו יודעים שהנשמה מצטערת טובא בעולם העליון, דמ"מ לא יתכן שמציאות בעולם העליון תיצור דינים כאן בעולם הזה. וזכר לדבר מה שלא נאסרו שרצים שאין רואים בעין, ואף שבזמנינו אנו יודעים שהם קיימים ואף רואים אותם תחת מכשירי הגדלה, התורה לא התייחסה בהלכותיה אלא לדברים הנתפסים באופן הפשוט .
ולפי גדר זה לא קשה מה שהראינו שיש מצוות וחיובים כלפי מתים, דכל אותם אופנים שמצינו - מכבדו במותו, וכבוד המת, וניחום אבלים, ייבום וכיו"ב, סובבות פעולות אלו את ענין הכבוד וזכרון המת שהם קיימים בעולם הזה כחלק ממערכת חיי בני אדם שכוללים גם את זכר הנפטרים, ואותו זכרון נמצא 'כאן'; וכן חיוב הקמת שם לאחיו, הרי מדובר ביד ושם וזכרון בתוך מערכת החיים; משא"כ צער המת בעולם העליון אין לו שום זכר בעולמנו ואינו נתפס כאן כלל אלא בידיעת השכל על משהו בעולם אחר, על כן אין שייך שינבע חיוב של תורה מאותה מציאות מופשטת הקיימת בעולם עליון .
וכן מה שהקשינו מאיסור לועג לרש, אמאי לא קעבר באיסורא דאונאת דברים שמצער את המתים, ולהנ"ל מיושב היטב, שאם באנו מצד צערו של המת במקום שהוא נמצא, לא שייך שיחול חיוב מכח אותו צער, אבל אם באנו מצד הבזיון והלעג שהוא נוחל בין בני האדם כאן בעוה"ז, שפיר אפשר לחייב להמנע מכך, וזהו האיסור של לעג לרש.
אריך כתב:במוריה האחרון (תשרי תשע"ח) הכנסתי מאמר קצר בענין זה:חיובי בין אדם לחבירו כלפי מתים
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 343 אורחים