הודעהעל ידי תפארת אבות » א' אוגוסט 21, 2016 2:24 pm
עיי להלן מאמר שפרסמנו בעלון "תפארת אבות" פרשת בלק, אולי תוכל למצוא שם סיוע למנהג אביך.
ניגון ההפטרה בתלתא דפורענותא
בשלושת השבתות שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב קוראים את ההפטרות: 'דברי',
'שמעו' ו'חזון', הנקראות "תלתא דפורענותא", ונהגו בהרבה מקהילות ישראל
לקרוא אותן בתמרור (ניגון) המיוחד להם (חשוב להדגיש שזהו ניגון מיוחד, ולא
כניגון קינת 'איכה' הנקראת בט' באב).
ההבדל בין אלו ההפטרות לשאר הפטרות השנה
הנה בכל שבתות השנה אנו מפטירין מעין הפרשה כמ"ש מרן הש"ע (רפד, א)
'מפטירין בנביא מעניינה של פרשה', אך בשלושת השבתות הנ"ל קבעו חכמים
הפטרות מיוחדות לזמן זה מפני שעוסקות בענייני החורבן ודברי תוכחות. כמ"ש
התוספות (מגילה לא: ד"ה ראש חדש אב), וכ"כ במחזור ויטרי (סימן רסב), וכן פסק
הרמב"ם (הלכות תפילה, יג, י): "נהגו העם להיות מפטירין קודם תשעה באב בשלוש
שבתות בדברי תוכחות". וכ"כ הטור (או"ח תכח), וכן פסק מרן בש"ע (שם, סע"ח).
הלבוש (תכח, ח) כותב ששלושת ההפטרות מכוונות כנגד ג' שבועות של
פורענויות, ומפטירין דווקא באלו ההפטרות מפני שעיקר הנביאים שניבאו על
החורבן הם: ישעיה וירמיה, לכן מפטירים בנבואתם, ע"כ. ואע"ג שבשבת אין
פרץ ואין צווחה עכ"ז מפטירין באלו הנבואות, יען שיש בהם דברים של
החורבן ודברי תוכחות, וראוי זה הזמן לתוכחת מגולה דהזמן קא גרים, ועוד
שבשבת נמצאים כל העם בביהכנ"ס וישמעו כולם מפני מה חרבה עירנו
ושמם בית מקדשנו, ויתנו לב לשוב אל אלוקינו ולזה כיוונו חז"ל בקבעם
הפטרות אלו.
ניגון קריאת ג' הפטרות אלו
המאירי כותב (מגן אבות, ענין כד): "וכן כתבו הגאונים שאע"פ שהשבת נאסר
בכל מיני הספד ובכל ענין של קינה, בשבת איכה התירו לקונן בצבור דרך הכנעה
ושבירת היצר, מפני שיש בזכירת החורבן והתאונן על הצרות שאירעו באותו זמן
חלק משורשי התשובה, וכל שעיקרו לתשובה ולהכנעה הותרו שאר התפילות
אגבן, וכל שכן בימים המיוחדים לכך (ימים נוראים ושבת שובה) והכל נגרר אחר
העיקר" (שהוא עניין התשובה).
וכן הריב"ש (ס' קיב) נשאל האם אפשר להעלות למפטיר והפטרה אדם שכבר
עלה לתורה, כיון שזולתו לא היה מצוי אז מי שיודע לקונן כנהוג? והסיק
הריב"ש שמותר לו לעלות שוב. הרי לא עלה על דעתו כלל לומר להם שיבטלו
מנהג זה של קינות בשבת, לא משום אבלות בפרהסיה (ולא משום שלא יעלה
פעמיים). וכן הובא להלכה במגן אברהם (רפב, יד) וכ"כ בשערי אפרים שכן נוהגים,
וכ"כ במשנ"ב (שם, כז), וכ"כ באשל אברהם מבוטשאטש (ס' קלח) שנוהגים לקרות
ההפטרה בניגון 'איכה', וכן נוהגים רוב קהילות אשכנז עד היום הזה.
האם החיד"א התנגד למנהג?
והנה מרן החיד"א (ברכי יוסף תקנא, ב) כותב שמנהג ארץ ישראל שלא לומר
בשבת חזון שום קינה כמו שכתוב בסידורים, וכן הוא מנהג מצרים וכרכים ועיירות
גדולות שבתוגרמה (תורכיה)...ומה שגם בפרהסיה קבל עם ביום שבת קודש הא
ודאי ראוי לבטל מנהג זה לכבוד השבת. וכן כתב רבי אהרון בן שמעון (שער המפקד,
ח"א דף דז, ע"ב) שאין לומר קינות בשבת ואף לא הפטרה בניגון קינה, שהכתובים
בעצמם האמורים בשלש ההפטרות, המה יפלחו כליות ולב למבין מה הוא אומר,
וכ"ש כשנוסיף על אלה השלושה תמרור (ניגון) המשבר את הלב, א"כ אין לך
קינות גדולות מאלה וראוי לבטל המנהג.
וכתב בעטרת שלמה (דיין) (או"ח, יג) שהחיד"א לא דיבר כי אם על הקינות
שהם לא מסדר התפילה, שמוסיפין ומייחדים אותם לשבתות אלו כדי לעורר
הבכי יגון ואנחה, ולזה כו"ע יודו לו דפשיטא דאיסורא קא-עביד!
והוסיף, שיש לחלק בין הקינות שמוסיפין והם לא מסדר התפילה, לבין
התמרור (ניגון) שעושים על דברי התוכחות שבהפטרה. שהלא כוונת רבותינו
באלו ההפטרות לעורר הלבבות, ויפלחו הכליות בדברי תוכחות, ואדרבה הניגון
המיוחד להם יעורר הלב, ואע"פ שדברי הכתובים בעצמם קורע הלב לבית חללו,
בכל זאת לא כולם מבינים את תוכן דברי ההפטרות. וגם אם מבינים עדיין לא
נותנים את לבם בעומק הדברים אם יקראו כדרך שקוראים כל השנה, ומה
התועלת בהפטרות אלו אם לא תצא מהם המטרה והתועלת שעליהם נתקנו והיא
לעורר הלב, ומה בכך אם הניגון יעורר הנפש מעומק מסתרי הלב? הלא זוהי
מטרת התוכחות גופא לעורר הלב לתשובה!
ועוד, שהניגון שאנו נוהגין לקרוא ההפטרות בשלושת שבתות אלו, אין
זה ניגון קינה או של מגילת איכה כמו שנוהגים אחינו האשכנזים כנז"ל, אלא
היא ניגון מיוחד להפטרות בין המצרים כדי לעורר הלבבות לפתוח בדרכי
התשובה...למען יפדה ה' את עמו מגלות החל הזה להוציאם מאפילה לאור
גדול אכי"ר, ע"כ.
וכן ב'מגן אבות' (לבהר) (עמ' שכח) כתב, שמה שהעירו על מנהג זה שנחשב
כאבלות בפרהסיה, נראה שלא חשו לזה גאוני קדמאי, דהרי אינו עושה בזה
מעשה אבלות בהדיא, אלא שמאחר שתיקנו לקרות אלו ההפטרות ומטרתם
לעורר הלבבות לתשובה לכן קוראים גם בנוסח הזה, אך אין נוהגין בזה מנהגי
צער אלא מנהגי תוכחה ולכן נראה שעל זה לא העיר החיד"א כלום, ובפרט
שמנהגנו לנגן ניגון מיוחד לעורר הלבבות ולא ניגון של קינה!
המסקנה להלכה
אם כן עינינו הרואות שמנהג זה מקורו טהור ומיוסד על הררי קדם מימי
הגאונים. וכן נוהגים בקהילות אשכנז עד היום הזה כנז"ל. וכן נהגו אבותינו
במרוקו כמ"ש מורנו רבי שלום משאש זצ"ל (שמש ומגן, ח"ד סימן עז אות ו), 'משולחן
אבותינו' (עמ' 267), 'נתיבות המערב' (בין המצרים אות כ), רבי כליפא בן מלכא (שחי
באגדיר לפני 300 שנה) בספרו כף ונקי (כת"י דף לג ע"א), וכ"כ ב'שער המפקד' (ח"א
דף צז ע"ב) שכן נוהגות כמה קהילות קדושות בחו"ל בערי אפריקה ותוניס. וכן
נהגו בלוב ('נחלת אבות', בין המצרים). ובתוניס ('זה השולחן' עמ' קמה), ובספר עלי הדס
(פ' יד) הוסיף שזהו ניגון מלא הכנעה וגעגועים לה' יתברך ובכהאי גוונא אתי שפיר
לכולי עלמא. ובקהילות בני ספרד בלונדון ואמשטרדם ('כתר שם טוב' ח"א עמ' תה).
וסיים ב'עטרת שלמה' (שם): "כל זה כתבתי כדי להסיר לזות שפתיים
מהאומרים הא'ח, הא'ח דאיסורא קעבידנא [= שאומרים שאנחנו עושים
איסור], מה שלא כן הדבר כי למנהגנו יש על מה לסמוך ומיוסד מפי
קדמונינו וכל העושה לשמר את מנהג אבותינו ורבותינו ורוצה בקיומן ישכון
בטח ושאנן ובצל שדי יתלונן".
מלוקט מהספרים: 'עטרת שלמה' (דיין), 'עטרת אבות', 'מגן אבות' (לבהר)
ו'דברי שלום ואמת' (טולידאנו).