שף ויתיב כתב:וכידוע המעשה עם הגר"א דפלישתים יוכיחו.
אריך כתב:הרמב"ם סוף הל' לולב כותב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.
ואני נבוך:
א) איך ניתן לפרש כך את הפסוק, הרי בודאי המשמעות הפשוטה אינה כך, אלא שזה חלק מהקללה, שבמקום שהיית עובד את ה' בשמחה מרוב כל, ועבדת את אויביך וכו'.
ב) האם יש עוד במפרשי הפשט שיבארו כהרמב"ם.
ג) איך יפרש הרמב"ם את סיום הפסוק: מרוב כל, דמשמע שהשמחה מגיעה מחמת השפע הגשמי שזכה אליו, ולא ששמח במצוה.
ד) אם הייתי רואה פשט זה בספר חסידות או בנפש החיים, מילא, אבל לא ציפיתי שהרמב"ם יפרש כך.
ה) תביעת עונשים כ"כ חמורים על מניעת השמחה, היא חידוש עצום, ואיך לא אשתמיט בחז"ל (אולי כן, היכן?) בתוך כל המוני הדיבורים אודות החורבן ואביזרייהו, והחטאים השונים שהביאו לידי כך, שכל פרשת התוכחות הנוראה והאיומה מגיעה על מניעת השמחה. מה שמביא המ"מ שם הוא "ושבחתי את שמחה זו שמחה של מצוה", מכאן ועד לפרשת התוכחה, הדרך ארוכה.
יואילו נא החכמים לפזר אור על הסוגיא הזו, בפרשתא דידן.
מחולת המחנים כתב:ה) חסידים אומרים בשם הרה"ק ר"א מקארלין בזה"ל: "שמחה איז נישט קיין מצוה, אבער וואס שמחה קען צו ברענגען קען קיין איין מצוה נישט צו ברענגען, עצבות איז נישט קיין עבירה, אבער וואס עצבות קען צו ברענגען קען קיין איין עבירה נישט צו ברענגען", [שמחה איננה מצוה, אבל מה ששמחה יכולה להביא שום מצוה אינה יכולה להביא, עצבות איננה עבירה אבל מה שעבירה יכולה לגרום שום עבירה אינה יכולה לגרום].
שף ויתיב כתב:מחולת המחנים כתב:ה) חסידים אומרים בשם הרה"ק ר"א מקארלין בזה"ל: "שמחה איז נישט קיין מצוה, אבער וואס שמחה קען צו ברענגען קען קיין איין מצוה נישט צו ברענגען, עצבות איז נישט קיין עבירה, אבער וואס עצבות קען צו ברענגען קען קיין איין עבירה נישט צו ברענגען", [שמחה איננה מצוה, אבל מה ששמחה יכולה להביא שום מצוה אינה יכולה להביא, עצבות איננה עבירה אבל מה שעבירה יכולה לגרום שום עבירה אינה יכולה לגרום].
עד כמה שזכור לי מקוה איז נישט קיין מצוה.
מחולת המחנים כתב:אריך כתב:הרמב"ם סוף הל' לולב כותב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.
ואני נבוך:
א) איך ניתן לפרש כך את הפסוק, הרי בודאי המשמעות הפשוטה אינה כך, אלא שזה חלק מהקללה, שבמקום שהיית עובד את ה' בשמחה מרוב כל, ועבדת את אויביך וכו'.
ב) האם יש עוד במפרשי הפשט שיבארו כהרמב"ם.
ג) איך יפרש הרמב"ם את סיום הפסוק: מרוב כל, דמשמע שהשמחה מגיעה מחמת השפע הגשמי שזכה אליו, ולא ששמח במצוה.
ד) אם הייתי רואה פשט זה בספר חסידות או בנפש החיים, מילא, אבל לא ציפיתי שהרמב"ם יפרש כך.
ה) תביעת עונשים כ"כ חמורים על מניעת השמחה, היא חידוש עצום, ואיך לא אשתמיט בחז"ל (אולי כן, היכן?) בתוך כל המוני הדיבורים אודות החורבן ואביזרייהו, והחטאים השונים שהביאו לידי כך, שכל פרשת התוכחות הנוראה והאיומה מגיעה על מניעת השמחה. מה שמביא המ"מ שם הוא "ושבחתי את שמחה זו שמחה של מצוה", מכאן ועד לפרשת התוכחה, הדרך ארוכה.
יואילו נא החכמים לפזר אור על הסוגיא הזו, בפרשתא דידן.
א-ב) מן הנראה דדברי הרמב"ם יסודם במכילתא שמות (פרק י"ט - ע"פ בחודש השלישי) וכך אמרו שם: "וכן הוא אומר: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך - באהבה ועבדת את אויביך - בשנאה. תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך - בשובע, ועבדת את אויביך - ברעב ובצמא, בעירום ובחוסר כל". והיינו שפירשו ודרשו בכוונת הכתוב שתחת שלא עבדו את ה' בשמחה ובאהבה העונש יהיה - ועבדת את אויבך בשנאה ובחוסר כל.
ג) מרוב כל - נמשך לפירוש זה אדלעיל מיניה, אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב - מרוב כל.
ד) כבר ידוע שהרמב"ם בסוף ההלכות הביא הרבה דרושים ודברי מוסר והתעוררות, ואין זה מן הפלא.
ה) חסידים אומרים בשם הרה"ק ר"א מקארלין בזה"ל: "שמחה איז נישט קיין מצוה, אבער וואס שמחה קען צו ברענגען קען קיין איין מצוה נישט צו ברענגען, עצבות איז נישט קיין עבירה, אבער וואס עצבות קען צו ברענגען קען קיין איין עבירה נישט צו ברענגען", [שמחה איננה מצוה, אבל מה ששמחה יכולה להביא שום מצוה אינה יכולה להביא, עצבות איננה עבירה אבל מה שעבירה יכולה לגרום שום עבירה אינה יכולה לגרום].
אום אני חומה כתב:יש לציין כבדרך אגב מה שמובא בשם החזו"א (כמדומה ששמעתי מהגרמ"מ שולזינגר) מה הפשט 'מרוב כל'- אמר הקב"ה הא לכם קצות החושן, הא לכם רעק"א!
אריך כתב:הרמב"ם סוף הל' לולב כותב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.
ואני נבוך:
א) איך ניתן לפרש כך את הפסוק, הרי בודאי המשמעות הפשוטה אינה כך, אלא שזה חלק מהקללה, שבמקום שהיית עובד את ה' בשמחה מרוב כל, ועבדת את אויביך וכו'.
ב) האם יש עוד במפרשי הפשט שיבארו כהרמב"ם.
ג) איך יפרש הרמב"ם את סיום הפסוק: מרוב כל, דמשמע שהשמחה מגיעה מחמת השפע הגשמי שזכה אליו, ולא ששמח במצוה.
ד) אם הייתי רואה פשט זה בספר חסידות או בנפש החיים, מילא, אבל לא ציפיתי שהרמב"ם יפרש כך.
ה) תביעת עונשים כ"כ חמורים על מניעת השמחה, היא חידוש עצום, ואיך לא אשתמיט בחז"ל (אולי כן, היכן?) בתוך כל המוני הדיבורים אודות החורבן ואביזרייהו, והחטאים השונים שהביאו לידי כך, שכל פרשת התוכחות הנוראה והאיומה מגיעה על מניעת השמחה. מה שמביא המ"מ שם הוא "ושבחתי את שמחה זו שמחה של מצוה", מכאן ועד לפרשת התוכחה, הדרך ארוכה.
יואילו נא החכמים לפזר אור על הסוגיא הזו, בפרשתא דידן.
בינוני כתב:אני נוטה לחשוב שהפשט הפשוט בפסוק הוא תיאור עונש המידה כנגד מידה, כך:
תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך [כשהיית במצב של] בשמחה ובטוב לבב מ[תוך] רוב טוב, תצטרך לעבוד את אויביך במצב של רעב וצמא ומתוך חוסר כל.
מה שהבאני לחשוב שהפירוש המקובל - שהעונש בא ע"ז שלא עבדו את ה' בצורה של שמחה - אינו הפשט הפשוט, הוא מכיוון שלא מצאנו בשום מקום בתנ"ך שישנה צורה של עבודת ה' "בטוב לבב", וגם בעצם הדבר צ"ב, מהי "עבודת ה' בטוב לבב".
שף ויתיב כתב:מחולת המחנים כתב:ה) חסידים אומרים בשם הרה"ק ר"א מקארלין בזה"ל: "שמחה איז נישט קיין מצוה, אבער וואס שמחה קען צו ברענגען קען קיין איין מצוה נישט צו ברענגען, עצבות איז נישט קיין עבירה, אבער וואס עצבות קען צו ברענגען קען קיין איין עבירה נישט צו ברענגען", [שמחה איננה מצוה, אבל מה ששמחה יכולה להביא שום מצוה אינה יכולה להביא, עצבות איננה עבירה אבל מה שעבירה יכולה לגרום שום עבירה אינה יכולה לגרום].
עד כמה שזכור לי מקוה איז נישט קיין מצוה.
אריך כתב:הרמב"ם סוף הל' לולב כותב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב.
ואני נבוך:
ה) תביעת עונשים כ"כ חמורים על מניעת השמחה, היא חידוש עצום, ואיך לא אשתמיט בחז"ל (אולי כן, היכן?) בתוך כל המוני הדיבורים אודות החורבן ואביזרייהו, והחטאים השונים שהביאו לידי כך, שכל פרשת התוכחות הנוראה והאיומה מגיעה על מניעת השמחה. מה שמביא המ"מ שם הוא "ושבחתי את שמחה זו שמחה של מצוה", מכאן ועד לפרשת התוכחה, הדרך ארוכה.
יואילו נא החכמים לפזר אור על הסוגיא הזו, בפרשתא דידן.
מן הדרום כתב:האם מישהו יכול להעלות את דברי הרב אלפנט?
מן הדרום כתב:בפרשת כי תבוא מוזכרת השמחה שלוש פעמים
...
האם יש פשר לריכוז זה, מה שלא קיים בשום מקום אחר בתורה?
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 437 אורחים