בברכה המשולשת כתב:ויתבאר יותר ע"פ השיטות שההלוואה עצמה לא נשמטת ומתבטלת אלא רק יכולת התביעה של המלוה
אהרון 37 כתב:יש מכתב מהגר"ח קניבסקי שליט"א הובא בספר שיח השמיטה, המכתב משנת תש"כ, ששואל איך מותר למלוה לקבל את ההלואה שנשמטה בשביעית, שהרי מבואר ש המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו, אבל בתורת מתנה, שואל הגר"ח שליט"א, הרי יש כאן ריבית שהלווה לו, ונותן לו מתנה שאינו חייב לתת לו מחמת ההלואה.
יש כמה אפשרויות לתרץ את זה, אפשרות אחת, שיש מקום להאריך בה, ויתכן בה הרבה נפק"מ נוספות, שיש לומר שענין השמטת כספים שלמפרע מתפרש שלא היה כאן הלוואה אלא מעשה של נתינה, כנתינת צדקה, וממילא ל"ק.
אמנם חושבני שהתירוץ האמיתי והפשוט לשאלה זו, שענין ריבית כשנותן למלוה יותר ממה שהלוהו וכל שלא נותן לו יותר ממה שהלוהו אי"ז ריבית.
מה שנכון נכון כתב:בברכה המשולשת כתב:ויתבאר יותר ע"פ השיטות שההלוואה עצמה לא נשמטת ומתבטלת אלא רק יכולת התביעה של המלוה
מי סובר כך? [עכ"פ לאחר שאמר המלווה משמט אני, ולרוב ככל הדעות אף בלא זה].
ובתלמוד כתוב כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך. וכתב השו"ע שאם לא אמר כן הלווה לא יקבל ממנו את המעות, אע"פ שאמר המלוה משמט אני והודיעו שאינו 'גובה' את הכסף מכח חובו.
בברכה המשולשת כתב:מה שנכון נכון כתב:בברכה המשולשת כתב:ויתבאר יותר ע"פ השיטות שההלוואה עצמה לא נשמטת ומתבטלת אלא רק יכולת התביעה של המלוה
מי סובר כך? [עכ"פ לאחר שאמר המלווה משמט אני, ולרוב ככל הדעות אף בלא זה].
ובתלמוד כתוב כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך. וכתב השו"ע שאם לא אמר כן הלווה לא יקבל ממנו את המעות, אע"פ שאמר המלוה משמט אני והודיעו שאינו 'גובה' את הכסף מכח חובו.
מצ"ב משהו שכתבתי על זה לאחד העלונים (אמנם, זה כתוב לנוער אז סליחה על הסגנון)
מה שנכון נכון כתב:לא בקשתי ברכות. שאלתי מיהם השיטות הסוברות את הדברים שכתבת בשמם, ושתי תשובותיך אינם מן הענין.
איש_ספר כתב:אני לא בענין, אבל הנה למשל דברי ר' מיכל
וכמדומה שרגילים לבאר בזה גם מה ששביעית משמטת רק חובות שזמן פרעונם בשביעית (לסוברים כן וכן הלכה).
מה שנכון נכון כתב:איש_ספר כתב:אני לא בענין, אבל הנה למשל דברי ר' מיכל
וכמדומה שרגילים לבאר בזה גם מה ששביעית משמטת רק חובות שזמן פרעונם בשביעית (לסוברים כן וכן הלכה).
יישר כח.
וא"כ מבחינת 'שיטות' הסוברות כך יש רק את המשנה ראשונה בפ"י מ"ח, וע"ש שכתב שכשם שבמתנה ע"מ שלא תשמטני בשביעית מותר לפורעו, ה"ה כשנשמט החוב ואומר לו אעפ"כ רשאי ליתן לו בתורת פרעון. ודבריו תמוהים מאד מה ענין זל"ז.
מלשון הר"ש והר"ב שאומר לו אעפ"כ אני רוצה 'לפרוע', אין להוכיח שלדידהו החוב קיים, כי רק ס"ל שאין קפידא על לשון הלווה. וגם זה תמוה כפי שכתב התוי"ט שבבריתא מפורש שצריך לומר לו במתנה אני נותנו לך.
ומדין זה דהברייתא מוכח להדיא שעיקר החוב נשמט, כי אל"כ מאי איכפת לנו שיתנו לו בתורת חוב, הלא באמת יש חוב ורק אין המלוה רשאי לנגוש, וכאן המלוה עומד ומכריז משמט אני ואיני תובע את החוב, ולמה לא יוכל הלווה ליתנו לו בתורת פרעון, וצריך ל'תלות אותו' עד דאמר הכי, ואם לא אומר הלווה שהמעות במתנה אסור למלווה ליטול את הכסף, כמ"ש ברמב"ם ושו"ע. [ובמ"ר כתב שרק לרוחא דמלתא הצריכו שיאמר כן לכתחילה. וצ"ע]. וגם בשיעורי ר"מ הנ"ל הניח בצ"ע.
[וכ"מ בפשטות מסוגיא דגיטין לרבא שתקנו רבנן שתשמט מכח הפקר ב"ד הפקר].
בחוב שלא הגיע זמנו לא קרינן לא יגוש, וזה תנאי לחוב שישמט, ואפילו חוב שהוא בר נגישה אינו נשמט אם מסר שטרותיו לב"ד ואין הוא הנוגש.
אוצר החכמה כתב:ראיתי שגם בשם ר"נ פרצוביץ אומרים מעין זה
מחולת המחנים כתב:במנחת חינוך (מצוה תע"ז אות ד') כתב לדבר פשוט דהתובע חוב לאחר שמיטה וגובה אותו, חוץ ממה שעובר על הלאוין ועשה של שביעית עובר גם על לאו דגזל, והטעם כי החוב נחלט ואינו מגיע לו כלום, וצריך להחזיר לו המעות וגובים מנכסיו, וסיים "וזה פשוט מאד", ועוד כתב (שם אות ב) שאף אם הלווה נותן לו ברצון הטוב אינו מועיל כי כבר נפקע, וכוונתו לכאורה דאם הלווה בא להשיב החוב בתורת פרעון אינו מועיל כלום, אם לא בתורת מתנה וכדברי חז"ל המחזיר חוב בשביעית.
אמנם מצאתי במכתב הגר"נ פרצוביץ הנדפס בספרו בנין נחום (עמ' תסג) שכתב לחדש בזה, וז"ל: אכתוב דבר א' שאמרנו לאחרונה בפ' השולח [גיטין ל"ו] בסוגיא דפרוזבול ושמיטת כספים, דאפילו אם אחר שמיטה פטור מלשלם כשי' רוב הראשונים, מ"מ אין הביאור דבטל החוב כמו ע"י מחילה ופרעון, רק דזהו חלות דין מיוחד של שמיטה, שהגם שיש חוב יש ע"ז חלות דין של שמיטה דמהאי טעמא פטור מלשלמו, אבל כשמשלמו הו"ל פרעון של חוב ולא סתם מתנה. ואף שאומר מתנה אני נותן לך, היינו דנותן לו את חובו בתורת מתנה".
ועיין עוד במשנת יעבץ להגרי"ב ז'ולטי (יו"ד סי' כ' אות ב') שכתב דאף אם המלוה לא עשה פרוזבול יש חוב על הלווה להחזיר את חובו, משום שיש עליו חיוב מצד עצמו לקיים את דבריו, ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו, עיי"ש.
וכן האריך להוכיח כך בתוקף במנחת אשר שביעית (סי' י"ח אות ה', מהדורת תשע"ה).
מה שנכון נכון כתב:וכן האריך להוכיח כך בתוקף במנחת אשר שביעית (סי' י"ח אות ה', מהדורת תשע"ה).
אין שם 'אריכות להוכיח'. לדידיה משיטת רש"י דתלי ליה עד דאמר הכי היינו להכריחו מוכח כן, דאל"ה הוי גזל כדין תליוהו ויהיב. [וכן מדלא הקשו הראשונים כן עליו]. ע"כ. ואם לדין יש תשובה.
ועוד הביא שם את דברי הרי"ד בפסקיו שאכן נראה מדבריו כעין שיטת היראים מתחילה, דסגי שיאמר משמט אני ואח"כ יגבה חובו. אמנם כתב במנח"א שאין דבריו מובנים כי משמע מדבריו שאחר אמירת משמט אני מותר למלוה לגבות את החוב, וא"כ מאי אהניא אמירת משמט אני.
מה שנכון נכון כתב:דברי המשנת יעבץ הם ענין אחר לגמרי.
מחולת המחנים כתב:בדעת המשנת יעב"ץ נראה אכן דאזיל בשיטת היראים, ולפלא שהתעלם מדעת רוב הראשונים.
מה שנכון נכון כתב:לא בקשתי ברכות. שאלתי שאלה פשוטה: מיהם השיטות הסוברות את הדברים שכתבת בשמם. ושתי תשובותיך אינם מן הענין!
בברכה המשולשת כתב:מלבד המקורות שהובאו כאן- אני כיוונתי גם לדעת הב"ח שהנוהג כרש"י זריז ונשכר.
וזה דבר השמטה. אמרו רז"ל (שביעית י, ח) אומר לו המלוה ללוה משמט אני, לכשיביא מעותיו שעברה עליהם שמטה, אם אמר לו הלוה אני רוצה לפרעך, יקבל המלוה ממנו, שלא (הזכיר) [הזהיר] הכתוב ללוה שלא יפרע את חובו כמו שעשה ברבית שמנע לשניהם, כענין שכתוב (דברים כג, ח) לא תשיך לאחיך, שהיא אזהרה ללוה, אבל בשמטה לא הזהיר אלא למלוה שלא יגוש את הלוה לפרעו ולא ינהוג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו, לפי שהיובל הוא קובל לאדון הכל יתעלה, וזהו כי קרא שמטה לה', אבל אם הביא לו הלוה מדעתו מותר לו למלוה לקבל מידו, ואמרו רז"ל שהמחזיר למלוה חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ואם אינו מחזיר אפשר המלוה לביישו ולומר לו תראה שתאכל מעותי חנם.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: ברוךהשם ו־ 532 אורחים