לפי הצגת העקידה (שער ס"ז ועוד) את דעת אריסטו בנושא ה'אושר', ("אוטרקיה"), הרי שהאושר בא לאדם אחר פטירתו (" וזה סימן העולם הבא בספר הזה החשוב שנרשם בכאן בקצת העלם כמו שהוא סמוי מן העין, ועין לא ראתה אלהים זולתו, והיה זה כן לפי שאין שם לא פועל ולא מעשה ולא שום דבר שיאחז בו השכל האנושי בעודו חי, אבל הוא השלמות והעונג המגיעו מכללות השתדלות המעשים כולם וטוב תכליתם בשביתה ומנוחה מוחלטת, כמו שתארו החוקר בכלל תוארים אחרים נפלאים בפרק עשירי מהעשירי מהמדות, אמר, האושר הוא בשביתה, כי לא נשבות בעבור אשר נשבות ונלחם להביא השלום. ירצה, כי האושר האחרון הוא בשביתה מכל עמל וטרדה, כי לא נשבות וננוח כל הימים מהשתדל בעבור השגתו, ונלחם תמיד עם תאוותינו להביא עלינו אחרית שלום השקט ובטח עד עולם, וזהו טעם העלמו בלי ספק"), וכך הבנתי ממקומות נוספים.
האם אריסטו האמין בהישארות הנפש? אריסטו הרי כפר בהקב"ה. או שהעקידה נטל את הרעיון הנודע של אריסטו על תכלית האדם, האושר, וכו', והוסיף בו את ההסתכלות התורנית לענין העוה"ב, בטרם הציג את משנת אריסטו?
בויקפידיה ערך אושר מובא: "אריסטו טען כי אושר הוא המטרה העליונה, שאותה בני האדם מחפשים יותר מכל דבר אחר. הוא גם טען שהאדם הבוגר והחכם זוכה לאושר ממרומי זקנתו. מדברי אריסטו (וכן מסולון) משתמע גם כי האושר קיים רק אם [u][b]בסוף חייו של האדם הוא מסכם אותם ומוצא שהיו מאושרים.
אשמח לעזרה דחופה. שבת שלום.