ידוע המדרש המובא בירושלמי חגיגה, שהתורה פתחה - באות ב לפי שהיא לשון ברוך - ולא באות א לפי שהיא לשון ארור.
ותמהו הראשונים (ביניהם האבן עזרא בהקדמתו לתורה), שהלא - באות א יש גם לשונות חיוביים (אור, אחדות, אחוה, אמת, אמונה, אלוקי"ם, אדנו"ת, וכיו"ב) - ובאות ב יש גם לשונות שליליים (בגידה, ביזוי, ביוש, בכי, בלבול, בערות, בטלה, בדותה, וכיו"ב).
פעם חשבתי - לתרץ את תמיהת הראשונים הנ"ל - כדי להעמיד על מכונם את דברי הירושלמי, ע"י תירוץ שנדמה בעיניי כמוצלח מאד:
מצאתי שבכל התורה כולה, הפסוקים היחידים - שבהם בכל תיבה קיימת האות א, הם הפסוקים:
"ארור טנאך ומשארתך".
"ארור אתה בבאך וארור אתה בצאתך".
אבל לא מצינו בתורה פסוק שלילי (כגון של קללה רח"ל) - אשר בו - בכל תיבה קיימת האות ב...
לכן פתחה התורה דווקא באות ב, כי האות ב פותחת את "ברוך", אשר רק הוא - ההפך של "ארור" - שלגביו מצינו את שני הפסוקים היחידים האלה.
נכון כפתור ופרח?
אבל אח"כ התברר לי שטעיתי! האם מישהו יודע מה הייתה הטעות? רמז: באמת אין בתורה שום פסוק שלילי, אשר בו - בכל תיבה קיימת האות ב!
אם - עד יום שני הקרוב - לא יצליח אף אחד למצוא את הטעות שבתירוץ הנ"ל, אציג אותה אז באשכול הנוכחי - לכל המאוחר עד שקיעת החמה (של מוצאי שני) - בל"נ.