אשכול חידושים והערות על סדר הדפים - מסכת קידושין

[רבותיי]

לכבוד חכמי בית המדרש לומדי הדף היומי ושאר ת''ח יודעי ש''ס שליט''א
עלה בדעתי לפרסם כאן באשכול מיוחד את חידושיי והערותיי על סדר הדף למסכת קידושין ככל שיתן הזמן והרעיון. אנסה בעז''ה ובלי''נ להביא חידוש והערה כל יום על כל דף. אקוה כי יתבדרו שמועותיי בי מדרשא ויעירו ויאירו הבקיאים והחריפים היודעים והמעיינים, ומיני ומינייכו רוחא שמעתתא.

[רבותיי]

הקשר שבין מיטב ושוה פרוטה – קידושין ב.
בתוס' ד"ה בשוה פרוטה דנו במקורו של האפשרות להשתמש בשוה כסף גבי קידושין, ומסיקים שהוא מפדיון עבד עברי שם מצאנו את הדרש 'ישיב' לרבות שוה כסף. על כך מקשים הם הואיל ומצאנו גם בתשלומי נזיקין 'ישיב' לרבות שוה כסף ומצד הכלל דכל 'שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים' יש לומר שכונת התורה להדגיש שדוקא בתשלומי נזקין ובפדיון עבדים אפשר להשתמש בשוה כסף תחת כסף.
כמקובל בכל 'שני כתובים' כאשר יש להניח סיבה נוספת לכך שהוצרכה תורה לכתוב בשני הכתובים את הדין הזהה שוב אין להגביל את הלימוד מהם. ולכן מתרצים בתוס' שאם היה נכתב עבד עברי לבדו לא היינו למדים נזקין ממנו מאחר והחמירה בו תורה שהמשלם בקרקע עליו לשלם במיטב, והדעת נותנת שגם כאשר בוחר הוא לשלם בכסף לא יוכל לפרוע חובו בשויותו. ומצד שני אם היה נכתב בנזקין לבדו היינו אומרים שאף עבד עברי הנפדה ע"י קרקע עליו ליתן מיטב דוקא, ולכן הוצרכנו למקור מיוחד גבי עבד המלמד שיכול הוא להפדות בשוה כסף מבלי להיות תלוי בשאר דיני תשלומי נזקין.
והתמיהה עולה מאליה, וכי מאחר שנלמד דין פדיון עבד עברי שאין לנו להקפיד על כסף דוקא לקולא, נוכרח ללמוד גם דין מחמיר שאינו קשור כלל עם דיני תשלומי כסף והוא שאם משלם קרקע עליו לשלם מיטב. וכי גזירה שוה היא שאנו אומרים אין גזרה שוה למחצה.
נראה לומר, שיתכן וכל ההקלה גבי נזקין לשלם בשוה כסף תחת כסף הוא מחמת שעיקר צורת התשלום בנזקין על פי תורה הוא דוקא בקרקע של עידית. ולכן כאשר הקילה תורה לשלם בכסף אין כל הבדל בין הכסף עצמו לבין שויותו מאחר ששניהם נחשבים בגדר 'שוה ערך' לתשלום העיקרי שהוא הקרקע.
ולכן אם מקורו של פדיון עבד עברי בשוה כסף הוא בנזקין היינו מוכרחים לומר שעיקר צורת התשלום הוא בקרקע של מיטב, ועל כן צריכים אנו למקור מיוחד בעבד עברי.

[רבותיי]

ביאור מהלך התוס' במקור כסף קידושי נערה לאב / מקור זכות האב בבתו בבשתה ופגמה – קידושין ג:
בסוגיית הגמרא בקידושין ג: דנו למקור קנין כסף בקידושין, וכן ביסוס הדין שנערה המתקדשת בכסף אין השבח אלא לאביה, וזאת לאחר שמצאנו מקור לכך שכסף קידושי הקטנה שייכים לאביה.
במהלך המשא ומתן מועלית הסברא ללמוד דין כסף קידושין מבושת ופגם. שהרי הדין באונס את הנערה ועי"כ נתביישה ונפגמה שפיצוייה לאביה, ועל כן יש ללמוד גם דין כסף קידושין. תוס' מתקשים בזה מאחר וכל המקור לכך שבושת ופגם לאב הוא רק מאחר שיש בידו להשיאה למנוול ומוכה שחין ולקבל תמורה כספית לכך, והיות ואנו עתה במצב שאין לנו מקור עדיין לכך שיכול להשיאה למנוול ומוכה שחין בעבור כסף שוב אין יודעים אנו דין בושת ופגם.
ותירצו בתוס' דהואיל וכסף קידושי קטנה ודאי לאביה, ואף כסף קידושי נערה כאשר הקידושין מתבצעים ע"י האב יש לומר סברא 'השתא אביה מקבל קידושיה ואיהי שקלא כספא'?! ולכן ברור שכאשר יאנוס איש נערה זו בושתה ופגמה לאביה. ושוב אפשר ללמוד כסף קידושיה אף כאשר היא מקבלת קידושיה מבושת ופגם.
דברי תוס' אלו תמוהים עד למאוד, וכי למה לא נאמר שהיות והנערה יכולה להתקדש בעצמה שוב בושתה ופגמה לעצמה.
והנראה בהקדים מה שמצאנו בדברי רש"י כאן וכן מוכרח מעצם הסוגיא, שמקור בושת ופגם הוא מכך שהאב מקבל תמורה כספית על כך שהוא מקדשה למנוול ומוכה שחין. אך מעצם זכותו לקדשה למנוול ומוכה שחין בלא שיצטרך לשלם בושת ופגם לבתו אין ראיה על כך שאם אחר יביישנה ויפגמנה יקבל הוא את הפיצוי. וזאת מאחר שבושת ופגם אינו תשלומי נזק אלא פיצוי, ולכן אם היה זכות לאב רק לקדשה למנוול ומוכה שחין אך לא לקבל תמורה כספית היה זה בבחינת פטור מפיצוי לאב, אך לא בעלות ממונית על בושתה ופגמה. ולכן אם אחר יביישנה ויפגמנה שוב הפיצויים לבת.
אך הואיל והאב יש לו זכות לסחור בבושתה ופגמה, הרי לנו שיש לו בעלות ממונית על כך ואף אם אחר יפגמנה ויביישנה הפיצויים עבורו.
ולכן נערה, על אף שיכולה היא להתקדש בעצמה למנוול ומוכה שחין, בכ"ז הזכות הממונית על בושתה ופגמה עדיין לא הופקעה מרשות האב מאחר שעדיין הוא יכול לקדשה ג"כ למנוול ומוכה שחין. וזה ברור שאין לחלק את הבעלות על בושתה ופגמה בין האב לנערה וממילא אנו משאירים אותו כפי שהיה עד עתה.
ולכן אפשר ללמוד את הזכות הממונית על קידושיה [דהיינו הזכות להרויח מקידושיה] מזכותו הממונית על בושתה ופגמה. שכמו שזכות 'בושת ופגם' לא הופקעה מצד שלנערה יש גם כן יד להתקדש, אף זכות 'קידושין' לא נשתנית ולא יצאה מרשות האב על אף שהנערה מתקדשת בעצמה.

[רבותיי]

מקור קניני קידושין מק"ו - קידושין ד:
הגאון ר' אלחנן ווסרמן בקובץ שיעוריו מקשה ממה שמצאנו כאן שאפשר ללמוד קניני קידושין מק"ו ועי"כ לענוש על אשה שזנתה אחר קידושיה וזאת למרות הכלל 'אין עונשין מן הדין'. ומשמע שהוא משום שקניני אשת איש הם רק גילוי מילתא בעלמא ולא עצם הדין. אך בידות נדרים מבואר בר"ן פ"ק דנדרים שאם כל מקורם אינו אלא ממה מצינו בנזיר אי אפשר לענוש עליהם מאחר שאין עונשים מן הדין, ואף שלכאורה דין ידות נדרים אינו אלא גילוי מילתא בעלמא מהו נדר שעליו אמרה תורה שיש ללקות על הפרתו.
ואולי יש לחלק, שאיסורי אשת איש הם תוצאה ממה שנקנית לאיש. והיינו לאחר שנתייחדה באופן חיובי לאיש אחד ע"י קנין, חל עליה גם שלילה ואיסור כלפי אנשים אחרים. ולכן בעוד את הדין שמשכב שלא כדרכה קרוי ג"כ זנות לא נוכל ללמוד מן הדין מאחר שזה הוא חלק מדיני 'איסור אשת איש'. הרי קניני אשת איש אינם חלק כלל מן האיסור, אלא הם מייחדים את האישה לאיש באופן חיובי בלבד, וכל השלילה והאיסור בא מאליו לאחר שנתייחדה לאיש זה.
והיחוד לאיש הוא דבר נפרד מן האיסור, ואף בלא האיסור לאחרים היה לנו ענין לדון האיך נקנית האישה לבעלה. [וכגון כל חפץ שהוא שאף שהוא נקנה לבעלים אין איסור על החפץ שאחרים ישתמשו בו]
מה שאין כן בנדר כל מהות הנדר אינו אלא איסור, ואין שום ענין לנדר מלבד איסורו, ולכן הנידון 'מהו נדר' הוא נידון בעצם האיסור ועל כן אין שייך ללמוד בו שום דין 'מן הדין'.

[רבותיי]

הדיון בדברי רב הונא - קידושין ה:
מבואר בגמ' שרב הונא לומד שחופה קונה בקידושין כמו כסף, וזאת מקל וחומר. ומה כסף שאינו גומר קונה - חופה הגומרת לא כל שכן. והקשו בגמ': כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין, וכי גמרינן חופה שלא ע"י קידושין מחופה שע"י קידושין. ומתרץ: רב הונא נמי ה"ק ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה. ותוס' הקשו בד"ה חופה שגומרת וז"ל: וא"ת נימא דיו אסוף דינא דמהיכא מייתית דחופה קונה משום דגומרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן אחר כסף אף כאן לאחר כסף וי"ל דאתיא כרבי טרפון דאמר (בב"ק דף כה.) היכא דמיפריך קל וחומר לא אמר דיו.
ולכאורה קושיית התוס' היא היא קושיית הגמ', איך אפשר ללמוד שחופה תקנה בקידושין מאחר ואין קנין חופה מועיל אלא לאחר קנין כסף או שטר או ביאה.
והנראה, דהגמ' הבינה בשיטת רב הונא שחופה קונה קידושין לבד, והיינו שאם לא קידשה עדיין ומכניסה לחופה הרי היא נעשית 'מאורסת' לו ולא 'נשואה'. ועל זה הקשו בגמ' שאי אפשר ללמוד זאת מקל וחומר, שהרי כל מהותה של החופה הוא 'גמר קנין' ואיך נוכל להשתמש בקנין זה כתחילת קנין בלבד. ועל זה תירצו בגמ' שאכן רב הונא נתכוין ללמוד שהחופה תקנה ותגמור כאחת, והקל וחומר הוא מכסף שאף שאינו מסוגל לגמור כלל בכל זאת יכול לעשות קנין, חופה המסוגלת לגמור ודאי שיכולה היא לקנות ולגמור כאחת. ולכן הדגישו בגמ' את המצב של 'כסף אחר כסף' שברור שאין מצב שמעשה קנין אחד יחזור על עצמו ב' פעמים ובראשונה יעשה תחילת קנין ובשניה יגמור את הקנין הקודם, וכמו כן ודאי אין הכונה שחופה תקנה וחופה שניה תגמור, אלא הדיון הוא על מעשה הקנין הראשון שכסף אין לו ביכולת אלא לקנות בלא גמר ואילו חופה מאחר שיכולה לגמור לאחר כסף יכולה היא לקנות ולגמור בבת אחת.
מה שאין כן התוס' באו להקשות מכח הכלל של 'דיו', שמאחר והלימוד נסמך על חומרתו של חופה אשר גומרת, ולא מצאנו חופה אשר יכולה לקנות בלא קנין מקדים לפניה, דיו לבא מן הדין להיות כנידון ואף החופה הבאה לקנות לא תוכל לפעול בלא קנין מקדים לפניה. ועל זה מתרצים התוס' דסוגיין כר' טרפון.

[רבותיי]

מתנה ע''מ להחזיר - קידושין ו:
מי שנתן לחבירו מתנה ע''מ להחזיר שהדין הוא שאם לא החזיר נתגלה למפרע שלא היה מעולם שלו, ובא המקבל להחזיר בתורת מתנה ע''מ להחזיר, האם אכן יתחייב בעל החפץ המקורי להחזירו ושוב לא תבטל המתנה למפרע [אם כי כמובן גם הוא יכול להחזיר במתנה ע''מ להחזיר, אלא שא''כ אין לדבר סוף].
ולכאורה יש לדמותו למה שמצאנו במסכת גיטין ב' מהלכים אי נתינה בעל כרחו חשיב נתינה, ואי נימא דלא חשיב נתינה הרי כיון שהנותן הראשון אינו מסכים לקבל בתורת מתנה ע''מ להחזיר, הרי אין לו ברירה אלא להחזירו לגמרי. ואם כי כתבו בתוספות שם שכל זה הוא דוקא היכי שמפסיד ע''י שמקבל, אך אם אינו מפסיד ברור שחשיב נתינה אף שהוא על כרחו, גם כאן הרי הוא מפסיד אם יקבלנו שלא יהיה בעלים גמורים על החפץ ויצטרך להחזירו.
אך האמת תאמר, כי בלא זאת לכאורה לא חשיב קיום התנאי. שהרי כתבו בתוספות שאף שלא כפל תנאו בכ''ז אם לא החזיר אי''ז מתנה כיון שיש אומדנא ברורה שכך דעתו ולכן די בגילוי דעתו לבד. וא"כ יש לומר שגם זה ברור שדעתו היתה שיקבל את החפץ לגמרי ולא שיקיים בו חבירו 'נתינה' בלבד, ולכן כל עוד שלא חזר החפץ לרשותו כפי שהיה בתחילה לא נתקיים התנאי ונתגלה למפרע שלא היתה מתנה מעולם. כן ניתן להוכיח גם מתוס' סמוך המסביר שכאשר רבן גמליאל נתן לר' יהושע ע''מ להחזיר לא היתה כונתו שר' יהושע עצמו יחזיר, אלא די בכך שלאחר כל הסבב בין החכמים יחזור לרשותו, וזאת גם כן מחמת שאנו הולכים אחר אומדן דעתו ואין מצריכים מעשה נתינה מצד כל אחד מהם.

[עזריאל ברגר]

מתנה ע''מ להחזיר - קידושין ו:
מי שנתן לחבירו מתנה ע''מ להחזיר שהדין הוא שאם לא החזיר נתגלה למפרע שלא היה מעולם שלו, ובא המקבל להחזיר בתורת מתנה ע''מ להחזיר, האם אכן יתחייב בעל החפץ המקורי להחזירו ושוב לא תבטל המתנה למפרע [אם כי כמובן גם הוא יכול להחזיר במתנה ע''מ להחזיר, אלא שא''כ אין לדבר סוף].
ולכאורה יש לדמותו למה שמצאנו במסכת גיטין ב' מהלכים אי נתינה בעל כרחו חשיב נתינה, ואי נימא דלא חשיב נתינה הרי כיון שהנותן הראשון אינו מסכים לקבל בתורת מתנה ע''מ להחזיר, הרי אין לו ברירה אלא להחזירו לגמרי. ואם כי כתבו בתוספות שם שכל זה הוא דוקא היכי שמפסיד ע''י שמקבל, אך אם אינו מפסיד ברור שחשיב נתינה אף שהוא על כרחו, גם כאן הרי הוא מפסיד אם יקבלנו שלא יהיה בעלים גמורים על החפץ ויצטרך להחזירו.
אך האמת תאמר, כי בלא זאת לכאורה לא חשיב קיום התנאי. שהרי כתבו בתוספות שאף שלא כפל תנאו בכ''ז אם לא החזיר אי''ז מתנה כיון שיש אומדנא ברורה שכך דעתו ולכן די בגילוי דעתו לבד. וא"כ יש לומר שגם זה ברור שדעתו היתה שיקבל את החפץ לגמרי ולא שיקיים בו חבירו 'נתינה' בלבד, ולכן כל עוד שלא חזר החפץ לרשותו כפי שהיה בתחילה לא נתקיים התנאי ונתגלה למפרע שלא היתה מתנה מעולם. כן ניתן להוכיח גם מתוס' סמוך המסביר שכאשר רבן גמליאל נתן לר' יהושע ע''מ להחזיר לא היתה כונתו שר' יהושע עצמו יחזיר, אלא די בכך שלאחר כל הסבב בין החכמים יחזור לרשותו, וזאת גם כן מחמת שאנו הולכים אחר אומדן דעתו ואין מצריכים מעשה נתינה מצד כל אחד מהם.

הנותן הראשון יכול גם להשאיר את זה אצלו, והמקבל לא יצא ידי חובת לולב (או שהנותן הראשון לא יצא ידי חובת פדיון-הבן וכיו"ב), כי המתנה הראשונה בטלה.

[רבותיי]

פשטה קידושין בכולה - קידושין ז.
הקשו בתוס' מה הדמיון של קידושין להקדש שם מצאנו מקור בתורה לדין 'פשטה', ומתרצים דכיון שלשון 'הרי את מקודשת' מבוסס על 'הקדש' על כן דינה כהקדש. חידוש זה לכשעצמו מפתיע בשנתבונן דאף בהקדש עצמו יש מקרים לרוב בו מקור בעולה אינו מספק הסבר לדין דומה בשלמים, וכ"ש קידושין אשר ודאי אין דומים לגמרי להקדש ובכ"ז לומד דין 'פשטה' מבלי קשיים מיוחדים.
יתירה מזאת, בתוס' בע"ב מסיק להלכה שאם קדשה את שתי חצאיה בפרוטה שאז הוסר המונע את התפשטות הקידושין, יש לחלק בין מקדשה בלשון 'קידושין' לבין מקדשה בלשון 'אירוסין'. הרי לנו שאין מהות הקידושין - הקדש. וברור שאין להדחק ולומר שיש ב' מיני קידושין, כשהאומר לשון 'קידושין' הוא מהות אחת של קידושין, בעוד האומר לשון 'אירוסין' הוא מהות אחרת.
והנראה ליישב שאכן אין כונת התוס' שיש דין 'פשטה' בקידושין. אלא כמו שהאומר התקדשי לי לחציי אנו אומרים שכונתו אינו שתתקדש רק לחצי גופו אלא הכונה שיהא רשאי לישא אישה נוספת, כמו כן מקשה בגמ' למה לא נפרש דבריו כשהוא אומר הרי את מקודשת לי שנתכוין שתפשוט קידושין בכולה וכידוע לו מדיני קרבנות. וברור שמחשבה זו אפשר לפרש בלשונו אלא כאשר הוא אומר 'הרי את מקודשת' שמשמעות הדברים שהרי עלי כהקדש ועל כן יש לומר שנתכוין שיהא דינה כהקדש. מה שאין כן כאשר אומר בלשון אירוסין אין מקום לפרש בדבריו ולשונו כן. ועל זה משני בגמ' שהיות וגם גבי קרבן היכי שיש דעת אחרת אין אומרים פשטה, הרי על כרחך שלא נתכוין להתפשטות הקידושין.

[רבותיי]

ביאה אחר קידושין עושה נישואין - קדושין י.
ראיתי עתה שמה שכתבתי לעיל [http://forum.otzar.org/forums/posting.php?mode=reply&f=29&t=26337#pr269004] על דף ה: שחופה לרב הונא בפעם הראשונה קונה וגומרת דאל''ה מאי אולמיה האי חופה מהאי חופה, נתבאר כבר בדברי המהרש"א. וז"ל: הקשה מהר"י אב"ן לב דמאי תירצו ומאי אולמיה האי כסף מהאי כסף דהא אכתי איכא למילף בק"ו דכסף אחר שטר גומר בק"ו ומה חופה שאינו קונה גומר אחר שטר כסף שקונה אינו דין שיהיה גומר אחר שטר ונראה די"ל כיון דכסף ושטר שוין הן בתחלת הקנין כמו דנימא מאי אולמיה האי כסף מהאי כסף נימא נמי מאי אולמיה האי שטר מהאי כסף אבל בחופה דקאמר שתקנה היינו שגומרת אף בתחלה ותדע דכן הוא דאל"כ לרב הונא מאי אולמיה האי חופה מהאי חופה.
ולפי זה יש להקשות על שיטת רבינו נסים גאון שהובא בתוס' [ד"ה כל הבועל] שהוא גם שיטת הרי"ף ביבמות וכן הרמב"ם, שהמקדש אשתו ואח"כ בא עליה לשם נישואין הרי היא נשואה לו. דמאי אולמיה האי ביאה מהאי ביאה, שהביאה הראשונה אינה אלא קידושין ואילו השניה הוו נישואין.
והיה מקום לומר דכל הני ראשונים ס"ל שביאת קידושין אינו אלא בגמר ביאה וכמו שנתבאר בסוגיין, ואילו ביאת נישואין הרי הוא כבר בהעראה. וא"כ אין זה קנין אחד אלא שני קנינים נפרדים. אך מעיון בדברי הרמב"ם עולה שגם הוא סבר דמה שביאת קידושין אינו אלא בגמר ביאה הוא מחמת דסתם הבועל דעתו על גמר ביאה, אך אם יפרש שרוצה לקנות בתחילת ביאה שייך שיקנה כך, א"כ הרי זה ביאה אחת והדרא קושיא לדוכתא.
והנראה לחדש שאכן שיטת הרמב"ם והרי"ף ורבינו נסים היא שהבא על אשתו פעם ראשונה לשם קידושין ונישואין הרי היא נשואה מיד. וכמו שכתב המהרש"א בדף ה:, ומה ששואל בגמ' אי ביאה אירוסין עושה אי נישואין עושה מיירי ברוצה לקדש בלבד, והשאלה היא האם אפשר לקדש בביאה ותשאר ארוסה או שאין שום אפשרות כזאת. אך לשני הצדדים שייך שיגמור מיד בביאה ראשונה.

[רבותיי]

[המשך] ביאה אחר קידושין עושה נישואין - קדושין י.
נתברר לי להדיא שכמה ראשונים כתבו בפירוש שביאה ראשונה אינה גומרת [אי אמרינן ביאה אירוסין עושה] ורק ביאה שלאחריה גומרת להיות כנשואה. וכן אי אפשר לומר דלמ''ד ביאה אירוסין עושה בכ''ז יש אפשרות לעשות נישואין אם יכוין מיד בביאה ראשונה לעשות קדושין ונשואין גם יחד, שהרי בגמ' מוכיח דאמרינן ביאה אירוסין עושה ממה שהוכיח ר' יהודה בן בתירה לבן בג בג שארוסה אוכלת בתרומה מק''ו משפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה ואילו כספה מאכילתה, כ''ש אישה שביאתה מאכילתה כ''ש כספה מאכילתה. ומזה מוכח דביאה נשואין עושה, דאל''ה למה פשיטא ליה ביאה יותר מכסף. ואם כדברינו שאף למ''ד דאירוסין עושה היינו בסתם אך אם מכוין לקנותה לגמרי הרי הוא עושה נשואין, אין כל הוכחה כמובן, שהרי פשיטא ליה ביאה העושה נשואין דמאכיל יותר מכסף שאינו עושה אלא אירוסין.
אלא לתרץ הקושיא מה אולמיה האי ביאה מהאי ביאה, אקדים דלדעת רבינו נסים גאון ועוד אכן אין ביאה עושה קידושין אלא בגמרה [ואין תלוי בדעת המקדש] משא''כ ביאה העושה נשואין די בהעראה בעלמא. הרי לנו ששני קנינים אחרים הם ואין לדמות זו לזו. ויומתקו הדברים יותר עם מה שייסד הגאון ר' יוסף ענגל ז"ל שביאה העושה קידושין הוא ההנאה שיש לאישה, בעוד ביאה השניה העושה נשואין הוא עצם מעשה הביאה. ולכן שפיר יש לחלק בין שני מעשי הביאה שבזו כונתו על ההנאה הנגרמת לה וזו כונתו על עצם מעשה הביאה והוראת האישות.
אך בדעת הרמב"ם אי אפשר לומר כן, שהרי הוא כתב שמה שביאה אינה קונה אלא בגמרה הוא מחמת דעת המקדש, אך באופן שמפרש שרוצה לקנות עם תחילת הביאה הרי הוא קונה מיד. וא"כ לא שנא ביאה ראשונה מביאה שניה כלל.
ויש לומר שהרמב"ם למד פשט באבעיית הגמ' אי ביאה אינה עושה אלא אירוסין, מאחר שבביאה ראשונה אי אפשר לגמור הקנין וממילא ודאי אינו עושה נשואין אף בביאה שניה מאחר 'ומאי אולמיה האי ביאה מהאי ביאה'. או נשואין עושה. ולהצד שנשואין עושה הרי הוא עושה נשואין מיד בביאה ראשונה, אף כי אם אינו רוצה עדיין לכנסה אלא שרוצה רק לארסה בביאה זו היכולת בידו. ופסק להלכה דנשואין עושה ולכן פסק שאם כי המקדש בביאה [שבדרך כלל אינו רוצה עדיין לכנסה] אינה מתקדשת עד סוף הביאה בכל זאת יכול לפרש שרוצה לקנותה בתחילת הביאה, ומצד שני פסק שהבא על אשתו אחר קידושין [בין אם קדשה בכסף בין אם קדשה בביאה ע''י שנתכוין רק לקידושין] כנסה והרי הוא נשואה. ומזה יש להוכיח שאם בא על אשתו לשם קידושין ונישואין הרי הוא נשואה כי ביאה נשואין ג"כ עושה.

[רבותיי]

מה כסף דקיץ שוה כסף נמי דקיץ - קדושין ח.
שיטת רב יוסף היא דכמו כסף היא קיץ אף שוה כסף נמי דקיץ. ולא נתברר מה המעלה והיתרון של מידי דקייץ, שהרי כיון שנתרצית להתקדש בכל דהו והרי שוה כסף זה ערכו יותר מכל דהו מה יוסיף אם תדע בכמה נתקדשה.
והנראה על פי מה שייסד הגאון בעל צפנת פענח שיש ב' מיני שיעורי תורה, גדר 'נקודה' וגדר 'מצטרף'. יש שיעורים שכל מהותם הוא שריבוי פרטים ואמרינן שצריך סכום מסויים של פרטים, ויש שיעורים שכל זמן שאין את כל השיעור כאילו אין כאן כלום. וכגון מקוה אינו צירוף של ארבעים סאה מים - סאה ועוד סאה, אלא הוא מציאות אחת של ארבעים סאה שרק אז נעשית מקוה המטהרת. וכותב הגאון ששקל הקודש הניתן כמחצית השקל אינו ענין של מצטרף ועל כן אי אפשר לשקול לחצאין אלא צריך ליתן את כל השקל בבת אחת. מה שאין כן פדיון הבן הוא 'מצטרף' ועל כן אין צורך ליתן כולו בבת אחת, שהכהן צריך לקבל סלע ועוד סלע עד שיצטבר לחמשה סלעים ואז יפדה הבן.
וזה ברור שקידושי כסף הוא בכך שהאישה מקבלת סכום כסף שבעבורו היא מתרצית להקנות את עצמה לו. וכאשר נותנים לה סכום כסף שאין ידוע לה כמה ערכו, הרי כל זמן שלא תדע את שווי הסכום אשר קבלה הרי היא כאילו קבלה רק מה שידוע לה בבירור שקבלה. ואם נאמר דקנין כסף הוא בגדר 'נקודה' הרי ודאי שאם קדשה בעגל השוה כמה מאות שקלים והוא אינה יודעת אלא שזה לכל הפחות שוה פרוטה, והוא הלא קידשה בכל העגל [אם כי ביקש ממנה שתגלה דעתה שהיא מתרצית אף בפרוטה] ופרוטה אינו חלק מעגל שלם השוה כמה מאות אלא דבר אחר לגמרי, כי העגל הוא נקודה בפני עצמה שאינה מתחלקת ואינה עשויה מפרטים המצטרפים.
ולכן סבר רב יוסף דכמו שכסף אינו מועיל אלא היכי דקיץ, ורשום סכומו עליו באופן שיודעת מיד כמה קבלה ולא תטעה לומר שקבלה רק חלק שהיא טעות גורלית מאחר וחלק אינו שלם, כך שוה כסף נמי.
מה שאין כן החולקים עליו סוברים שקנין כסף הוא בגדר מצטרף, ומי שקונה בדינר הרי הוא קונה בכל פרוטה ופרוטה שבו, ולכן, אף שברגע הקידושין הוא טועה וסוברת שקבלה פרוטה, מאחר ואמת הדבר שקבלה פרוטה הרי היא מתקדשת בו.