הפטרת חזון העצמות היבשות

[נוטר הכרמים]

טעמי קריאת 'העצמות היבשות' בשבת חוה"מ פסח

א] איתא בשו"ע (סימן תצ סעיף ט), שבת שחל בחול המועד... ומפטירים היתה עלי.

ובמשנה ברורה (ס"ק יד), ומפטירין היתה עלי - האמורה לענין תחית המתים. והטעם כי תחית המתים יהא בניסן וגוג ומגוג בתשרי ע"כ מפטירין בניסן העצמות היבשות ובתשרי בוא גוג [טור].

והנה טעם זה העתיקו לעיקר כל הפוסקים, ומקורו בטור בשם רב האי גאון ששמע מפי חכמים, אולם באמת נראה לדון טעם אחר לזה, שהרי מקור דין הפטרה זו בשבת חולו של מועד הוא מדברי הגמ' במגילה (לא, א), אמר רב הונא אמר רב, שבת שחל להיות בחולו של מועד, בין בפסח בין בסוכות, מקרא קרינן ראה אתה, אפטורי בפסח העצמות היבשות. ופירש"י, בעצמות היבשות - שיצאו ממצרים לפני הקץ.

וביאור דבריו ע"פ דברי הגמ' בסנהדרין (צב, ב), ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל, אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו ואלעדה בנו ותחת בנו וזבד בנו ושותלח בנו ואלעד והרגום אנשי גת הנולדים בארץ וגו' וכתיב ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו.

ופירש"י, שמנו לקץ - של יציאת מצרים. וטעו - שלא היה להם למנות גזירת ועבדום וענו אותם אלא משנולד יצחק, דהא כתיב כי גר יהיה זרעך - זה יצחק, דכתיב) כי ביצחק יקרא לך זרע והם מנו משעת הדיבור לאברהם, ותניא בסדר עולם: אברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה היה, ומבין הבתרים עד שנולד יצחק היה שלשים שנה, כדכתיב ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו, נמצאת אומר משדבר עמו בין הבתרים עד שיצאו ממצרים היו ארבע מאות, ואותן שלשים שמן הדבור עד לידת יצחק טעו בני אפרים, ומניין שבני אפרים הן שיצאו קודם זמנן ונהרגו שנאמר ובני אפרים שותלח וגו' והרגום אנשי גת.

ונראה מדברי רש"י שהדגיש בתוכן ענין העצמות היבשות את הטעם לזה שזה היה מחמת היציאה ממצרים קודם הקץ, שזה קישור הענין להפטיר בו בפסח ולא כדעתת רב האי גאון דהיינו לצד תחיית המתים לחוד, שזה מבואר גם לדעות החולקות בגמ' בסנהדרין שם שהעצמות היבשות לא היו של בני אפרים.

ושוב מצאתי מפורש כן בספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריט), וז"ל, ולפי תרגום ירושלמי של פסוק ויהי בשלח משמע שמיתי יחזקאל היו משבט אפרים שיצאו ממצרים מלפני הקץ ונכשלו כדכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב ודומה קצת שהיא מעין המאורע, וכן מפורש בברייתא דר' אליעזר. [ומובא בא"ר סי' תצ ס"ק יב].

[נוטר הכרמים]

קשר העצמות היבשות של בני אפרים עם קריעת ים סוף

ב] והנה הקשר של העצמות היבשות דבני אפרים עם היציאה של בני ישראל ממצרים קשורה בעיקר עם ההליכה דרך המדבר ים סוף ולא דרך ארץ פלשתים, וכמו שמפורש בתרגום יונתן ריש פר' בשלח (יג, יד), וַהֲוָה כַּד פְּטַר פַּרְעֹה יַת עַמָּא וְלָא דַבְּרִינוּן יְיָ אוֹרַח אֲרַע פְּלִישְׁתָּאֵי אֲרוּם קָרֵיב הוּא אֲרוּם אֲמַר יְיָ דִלְמָא יִתְהֲווֹן עַמָּא בְּמֵיחְמֵיהוֹן אֲחוּהוֹן דְּמִיתַן בִּקְרָבָא מָאתָן אַלְפִין גּוּבְרִין בְּנֵי חֵילָא מִשִּׁבְטָא דְאֶפְרַיִם מְאַחֲדִין בִּתְרִיסִין וְרוּמְחִין וּמָאנֵי זַיְינִין וְנַחֲתוּ לְגַת לְמֵיבוּז גֵּיתֵי פְּלִישְׁתָּאֵי וּבְגִין דַּעֲבָרוּ עַל גְּזֵרַת מֵימְרָא דַיְיָ וּנְפָקוּ מִמִּצְרַיִם תְּלָתִין שְׁנִין קֳדָם קִיצָא אִיתְמַסְרוּ בִּידָא דִפְּלִישְׁתָּאֵי וּקְטָלוּנוּן הִינוּן הֲווֹ גַרְמַיָא יְבֵישַׁיָא דְאָחֵי יַתְהוֹן מֵימְרָא דַיְיָ עַל יְדָא דִיְחֶזְקֵאל נְבִיָא בְּבִקְעַת דּוּרָא וְאִין יֶחְמוּן כְּדֵין יִדְחֲלוּן וִיתוּבוּן לְמִצְרָיִם.
והדברים מפורשים ומבוארים בעוד כמה מדרשי חז"ל (מכילתא שם; שמו"ר פרשה ב; פסיקתא דר"כ וילקוט שם).

ולפי"ז הרי זה ענין בעיקר עם יום שביעי של פסח ולא עם שבת חולו של מועד, וכן מצינו בדברי רש"י בפר' בשלח (טו, יד) עה"פ חיל אחז ישבי פלשת, וז"ל, מפני שהרגו את בני אפרים שמיהרו את הקץ ויצאו בחזקה, כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת. ומקורו בדברי חז"ל במכילתא שם, ואף גם זאת מישך שייכא ליו"ט אחרון של פסח במסוים ולא לחולו של מועד.

[נוטר הכרמים]

סיבת הריגת בני אפרים

ג] ברם, הנה בסיבת הריגתן של בני אפרים ע"י הפלשתים, יעויין מהרש"א בח"א, וז"ל, ועוד נראה לפרש דדקדק לומר והרגום אנשי גת הנולדים וגו' דמשום שטעו בקץ לא היו חייבים הריגה בידי שמים ע"י אנשי גת אבל כבר היתה השבועה בין אברהם ויצחק ובין הפלשתים ואלו בני אפרים עברו על השבועה שבאו לקחת מקנה אנשי גת הנולדים בארץ ר"ל מאותם שהיו אנשי השבועה עם בני אברהם ויצחק ולכך הרגום על שעברו השבועה שעמהם.

אולם באמת לשון חז"ל במדרש (שמות רבה ריש פרשת בשלח פרשה כ), למה אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' רבוא ולמה נהרגו שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו ל' שנה שנאמר בני אפרים נושקי רומי קשת לולי שטעו לא יצאו מי היה חפץ להוציא אל הרג בניו, אפרים שנאמר ואפרים להוציא אל הורג בניו והרגום פלשתים שנאמר ובני אפרים שותלח והרגום אנשי גת, והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים שכבר היה להם ל' שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים,
ובמכילתא ריש בשלח, ד"א כי אמר אלהים זו מלחמת בני אפרים שנ' ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת, וכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב וגו', מפני מה שלא שמרו ברית אלהים ובתורתו מאנו ללכת עברו על הקץ ועל השבועה.

וכן פירש רש"י עה"פ הנ"ל בתהילים (עח, ט), בְּֽנֵי־ אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי־ קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָֽב, וז"ל, שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ.

הרי מפורש כפשטות משמעות לשון רש"י בסנהדרין שנהרגו בני אפרים על שמיהרו את הקץ, ובזה עברו על השבועה של הקב"ה, והמכוון הוא להא דאיתא בגמ' שילהי כתובות (קיא, א), ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר ג' שבועות הללו למה, אחת שלא יעלו ישראל בחומה... מיבעי ליה לכדרבי לוי, דאמר שש שבועות הללו למה, תלתא הני דאמרן, אינך שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים. בצבאות או באילות השדה אמר רבי אלעזר, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.

מבואר דכאשר עוברים על אותן השבועות ממילא ישנה מציאות של מיתה והריגה עי"ז שהקב"ה מתיר את בשרם כצבאות וכאילות השדה. ועי' בשו"ת הרשב"ש סי' ב שג"כ כתב בהדיא דזהו טעם הריגת בני אפרים.

[נוטר הכרמים]

'פקד פקדתי' שבועה למנוע כשלון בני אפרים

ד] ויעויין בספר משך חכמה פר' ויחי משך חכמה (בראשית נ, כד), וז"ל, פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם. כי הנה למדם כי לא יעלו כחומה עד בוא נביא מהשי"ת ויאמר פקד וכו'. וזה לימוד לדורות, שלא יעלו מעצמן, ולא כמו שעשו בני אפרים שהקדימו הקץ, יעו"ש.

וכבר קדמו בזה בספר ספר מגיד מישרים להב"י (פרשת בשלח מהדורא קמא), וז"ל, ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע וכו' איכא למידק אמאי כפל תרי זימנא השבע השביע וכן כפל פקד יפקוד, אבל רזא דמלתא דיוסף צפה ברוח הקודש דעתידין בני אפרים למיפק קודם הקץ, ומשום הכי לא אומי לבנוהי דיסקון יתיה, דהא אינון יפקון קודם הקץ וקטלין להון בני גת אלא לבני ישראל הוא דאומי והיינו השבע השביע כלומר השביעם דלא יסקון גרמוהי בזמנא קדמייתא אלא בזמנא בתרייתא יסקון יתיה, והיינו פקוד יפקוד אלהים וכו' כלומר כד תהא פקידא תניינא והעליתם את עצמותי ולא בפקידא קדמיתא.

וכן הוא במדרש שכל טוב (ריש פר' בשלח), עברו על הקץ שנגזר בין הבתרים, עברו על השבועה, דכתיב וישבע יוסף את בני ישראל לאמר, ועכשיו יראו ישראל מלחמה שקשה עליהם.

ואולי יש להכניס כל זה בכוונת התוס' בסוטה (יג, א), וז"ל, סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. תימה והלא מכיר ויאיר בן מנשה נולדו בימי יעקב והיו מבאי הארץ למה לא שאלם משה והם היו מבני בניו של יוסף. י"ל שסוד הגאולה נמסר לסרח כדאיתא בפירקי ר"א (פרק מח) וכיון שבא משה הלכו זקני ישראל אצלה לפי שכבר נכשלו על ידי בני אפרים שיצאו שלשים שנה לפני הקץ ונמלכו עתה בה, ואמרה להם מה לשון אמר לכם המושיע הזה אמרו לה פקוד פקדתי אמרה להם א"כ הוא הוא לכך הלך גם משה אצלה, מתוספת רבי. עכ"ל.

מבואר בדברי התוס' שבמילות פקד פקדתי בא יוסף לאפוקי מן הכשלון של בני אפרים לדחוק את הקץ.

[נוטר הכרמים]

'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת ירושלם'

ה] ומעתה י"ל בפשיטות, דהנה חג הפסח זהו זמן הגאולה, וכמו דאיתא בראש השנה (יא, א), בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל, ולכך 'דבר בעתו מה טוב' הוא להזהיר שלא ידחקו את הקץ קודם זמנו, ושלא יעלו בחומה עד העת שיפקוד ד' וישיב שבות עמו.

ומה מתאים לזה שהפטרה זו היא ביום שבת חולו של מועד, שבו המנהג לקרות מגילת שיר השירים שנכפלה בה האזהרה, הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת ירושלם בצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְֽאִם־ תְּעֽוֹרְרוּ אֶת ־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּֽץ (ב, ז; ג, ה), דקאי על השבועה שהשביע הקב"ה שלא ידחקו את הקץ כמפורש בכתובות שם.

ובדרשות ר"י אבן שועיב ליום אחרון של פסח כתב בפירושא דהאי קרא, וז"ל, ומסיים השבעתי אתכם, מאמר הנביא שהזהיר להם במצרים שלא ידחקו הקץ כמו שאירע להם, כי בני אפרים דחקו הקץ ויצאו שלשים שנה קודם, כי הם חשבו מיום הגזירה ואין המניין אלא משנולד יצחק דכתיב כי גר יהיה זרעך, ולכן השביעם באילות ובצבאות, כי ידוע כי טבע אלו החיות, כי בחדש שנכנסות בחשק הולכות בלא דעת כשכורות ואז צדין אותן הציידין, וכן ישראל לא יתעם אלא החשק ויפלו ביד אויביהם, כמו שקרה לבני אפרים שנפלו ביד פלשתים.

וראה נא לשון הרמב"ם באיגרת תימן לדון מינה אזהרה לנו בזמן הזה שלא לדחוק ולא לחשב את הקץ, וז"ל, ואתה דן מקץ זה קל וחומר: ומה הקץ הזה שנודע זמנו והתבאר לא ידעוהו - כל שכן הקץ הזה הארוך שפחדו הנביאים וחרדו מרוב אריכותו, עד שאמר הנביא על דרך התמה הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור, ואמר ישעיהו כשספר אריכות הגלות הזו ואספו אספה אסיר על בור וסגרו על מסגר ומרב ימים יפקדו, ובאר לנו דניאל עמק ידיעת הקץ והיותו סתום ונעלם, ולפיכך מנעונו החכמים זכרונם לברכה מלחשוב הקצים לביאת משיח, לפי שיכשל בהם ההמון ושמא יטעה בראותו שבאו הקצים ולא בא. עכ"ל.

[נוטר הכרמים]

דחיקת הקץ – סיבת השעבוד

ו] אולם נראה לומר עוד, דהנה בכל המדרשים הללו מפורש דבני אפרים יצאו שלושים שנה קודם הקץ, וטעותם היתה שמנו זמן הקץ מעת הדיבור בברית בין הבתרים ולא מעת לידת יצחק, אולם בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, פיסקא יא – ויהי בשלח) איתא, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה. ומי היו, רבנין אמרין בני אפרים ובני שותלח היו, על שטעו את הקץ שמנים שנה נפל מהם מאה ושמנים אלף, הד"ה דכתיב בני אפרים נשקי רמי קשת הפכו ביום קרב.

ובפי' מלבי"ם לדברי הימים (א ז, כה – כז), וז"ל, ורפח בנו. יל"פ שארבעה שבפסוק זה הם בניו של בריעה, לכן נכתב ו' בכל אחד, ולעדן היה בנו של תחן, ועמיהוד בנו של לעדן. עכ"פ ידענו יחוסו של יהושע בן נון, שנון היה בן של אלישמע בן עמיהוד נשיא לבני אפרים, עמיהוד יצא מבריעה בן שותלח. וכל מ"ש לא יסכים לדעת ס' הישר שיצאו בני אפרים שלשים שנה קודם הקץ, ובפר"א פמ"ח דעתו שהיה קודם התחלת השעבוד, ובזה יצדק כל מה שפרשתי, עכ"ל.

והכי איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מז), ר' אליעזר אומר כל אותן השנים שישבו ישראל במצרים ישבו בטח ושאנן ושלו עד שבא נון מבני בניו של אפרים ואמר להם נגלה לי הב"ה להוציא אתכם ממצרים, בני אפרים בגאות לבם שהם מזרע המלכות וגבורי כח במלחמה לקחו את נשיהם ואת בניהם ויצאו ממצרים, ורדפו המצריים אחריהם והרגו מהם מאתים אלף כלם גבורים, שנ' בני אפרים וכו', ר' ינאי אומר לא העבידו מצרים את ישראל אלא שעה אחת מיומו של הב"ה שמנים ושלש שנה, קודם שנולד משה שאמרו החרטומים אל פרעה עתיד אחד להוליד והוא מושיע את ישראל ממצרים, וחשב פרעה ואמר השליכו את כל הילודים הזכורים ליאורה והוא מושלך עמהם ונמצא הדבר בטל, לפי' השליכו כל הילודים ליאורה שלשה שנים קודם שנולד משה, ולאחר שנולד אמרו הנה נולד, אמר להם הואיל ונולד מכאן ואילך אל תשליכו הילודים ליאורה אלא תנו עליהם עול קשה למרר חיי אבותינו בעבודה קשה, שנ' וימררו את חייהם וכו'.

והנה משמעות הלשון בפרקי דר"א הוא שדווקא מחמת אותה יציאה של בני אפרים קודם הזמן התחיל השיעבוד, ועד אותה שעה ישבו 'בטח ושאנן ושלו', ולפי"ז מבואר ביותר השייכות של העצמות היבשות לעיקר הענין של יציאת מצרים.

[ר_חיים_הקטן]

ושוב מצאתי מפורש כן בספר שבולי הלקט (סדר פסח סימן ריט), וז"ל, ולפי תרגום ירושלמי של פסוק ויהי בשלח משמע שמיתי יחזקאל היו משבט אפרים שיצאו ממצרים מלפני הקץ ונכשלו כדכתיב בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב ודומה קצת שהיא מעין המאורע, וכן מפורש בברייתא דר' אליעזר. [ומובא בא"ר סי' תצ ס"ק יב].

...

והנה משמעות הלשון בפרקי דר"א הוא שדווקא מחמת אותה יציאה של בני אפרים קודם הזמן התחיל השיעבוד, ועד אותה שעה ישבו 'בטח ושאנן ושלו', ולפי"ז מבואר ביותר השייכות של העצמות היבשות לעיקר הענין של יציאת מצרים.

דוקא בפרד"א (פ' ל"ג) כתוב אחרת דאיתא שם שהעצמות היבשות היו אלה שהשתחוו לצלם בזמן נ"נ. והוא רק מציין לפדר"א שמביא ענין בני אפרים שיצאו קודם.