הודעהעל ידי אפרקסתא דעניא » ה' יוני 02, 2016 8:06 pm
באדיבות האקדמיה ליהדות:
האבולוציה
למרות ההבנה האינטואיטיבית שאין נוצר מבלי יוצר, נתלים אנשים בתאוריית האבולוציה מיסודו של דארווין, וטוענים שהיא מספקת הסבר חלופי, חלילה, לבריאה על ידי בורא כל יכול, נבחן בקטעים הבאים את הפרכותיה הברורות של תאוריה כפרנית זו.
ראשית נצביע על פגמים מרכזיים בתאוריה:
סטטיסטיקה
הסיכוי להיווצרות החיים כמו שהם הינו לכל הדעות בלתי נתפס, וזה פגם עקרוני ברעיון המרכזי של תיאורית האבולוציה. אם אנו באים להסביר השתלשלות מקרית, ובסופו של דבר בידינו מקרה פנטסטי הסוטה בסכומים כבירים מההתפלגות הסטטיסטית, מה היא המשמעות של ההסבר? הלא אם נפליג על כנפי המקריות, ונשתמש בצירופי מקרים אסטרונומיים, ניתן להניח כי כל היקום כולו על כל המינים החיים (כולל המאובנים) נוצרו בפיצוץ אחד. לשם מה הפישוט הזה של האבולוציה, אם עדיין נשארנו עם סבירות המוגדרת כלא קיימת? ניתן אמנם להניח הנחות מופרכות סטטיסטית, אבל בודאי לא לשם ישוב השאלה הפילוסופית "מה היא ההסתברות שיקרו הדברים?".
חתן פרס נובל פרופ' פרד הויל (Sir Fred Hoyle) וצ'נדרה ויקראמסינג (Wickramasinghe, יו"ר המחלקה למתמתיקה שימושית באוניברסיטת Cardiff), חישבו את ההסתברות להיווצרות תא חי אחד והתוצאה היא: 10-40000. הם מסכמים "מספר זה די גדול כדי לקבור את דרווין יחד עם תיאורית האבולוציה" . הדנ"א שהוא הנוסחה של היווצרות היצור הקטן ביותר, מכיל כמות בלתי נתפסת של נתונים, והסכוי להיווצרותו מתוך צירופים אקראיים של אטומים הוא 10-1000, מהי המשמעות של סכוי זה? ביקום כולו ישנם בערך 1070 גרגרים כגודל גרגיר חול לפי איינשטיין, גיל העולם מוערך בכ-1018 שניות (לפי 15 מיליארד שנים). היווצרותם של אנזים, תא חי, חומצה אמינית, יצור חי, איברים, וכו' כרוכה במספרים סטטיסטיים בסדר גודל אסטרונומי. קל וחומר לגבי היווצרות היקום כולו על מורכבותו. אין צורך להאריך בדוגמאות כדי לראות שהתיאוריה אינה מעלה שום אפשרות שניתן לראותה כתוצר מקרי של סטטיסטיקה ביחס לזמן בו מוערך גיל העולם .
חתן פרס נובל פרופ' פנזיאס טבע את המשל המפורסם על הקופים המתקתקים במכונת כתיבה: בקוסמוס כולו יש להערכת אנשי מדע 1080 מולקולות (אדינגטון), נדמיין לעצמנו כמות קופים כמספר האטומים אשר יקישו על המקלדת באופן חפשי, נניח בנדיבות כי כל קוף כותב 1012 אותיות בשניה, (הרבה יותר ממספר הריאקציות החימיות שייתכנו בשניה), במשך 15 מיליארד שנים (1018 שניות). התרגיל הזה הוא מקסימום האירועים שייתכנו בקוסמוס, מכפלה של כל החומר המצוי בכל הזמן המצוי, התוצאה היא 10110. לפי חשבונו של פנזיאס כל הקופים האלו יגיעו ללא יותר מאשר מאה אותיות של תוכן משמעותי. חשבון דומה מאד עושה מורטון (Hitching F. "The Neck of the Girafa" Mentor Books 1983 P. 52).
אם נתבונן למשל בפרמיציום, אמבה מן הפשוטות, עליה כתוב בבריטניקה: היצור החד תאי הפשוט ביותר פרמיציום הוא בעל תכולת מידע שמעריכים אותה בסדר גודל של 1012 ביט. אם היינו כותבים זאת באותיות, מידע זה שוה ערך ל-100,000,000 מיליון דפים של הבריטניקה שהם 5000 מטר של ספרים זה בצד זה (Life, 10, Macropedia 893, 894 15th ed. 1974). האומנם יכולה כמות מידע כזו להיווצר מעצמה?
פרד הויל כותב: "חידק טיפוסי כולל 2000 אנזימים שונים הדרושים לקיומו התקין, הסבירות המקובלת להיווצרות אנזים באופן אקראי היא בין 10-15 ל-10-20. לכן, הסבירות להיווצרות בלתי תלויה של האנזימים היא
10-39500, אין פלא שמסקנתו היא: "החישובים של הסתברויות מגיעים לתוצאות כה מגוחכות שלא ניתן היה לממש אותם גם אם היקום כולו היה מורכב ממרק אורגני" (Hoyle F. and Wickramasinghe, C "Evolution From Space" Paladin Books 1983 P. 20). וכך קובע גורג' סיילט (בספרו 'מקרה והכרח'): "לאור הביולוגיה המודרנית סף אי האפשרות להתרחשות של אירוע חימי בעולמינו הוא 10-100". ואמיל בורל אומר: "אירוע שסבירותו הוא 10-50 הוא מכל הבחינות בלתי אפשרי" (Boral E. "Probabikities and Life", Dover Pub. N.Y. 1962 Chapters 1&3). דווקא דוקינס הוא הכותב: "מדידת אי הסבירות הסטטיסטית של הצעה היא הדרך היחידה להעריך את אמינותה", (השען העיור).
בעיית התא הראשון
עד היום לא ניתן שום הסבר שיעמוד בקריטריון מדעי להיווצרותו של התא הראשון. בשנות ה-50 השתלהב המדע העוסק בתחום זה בעקבות מחקרו של סטנלי מילר שהצליח להפיק ע"י ניצוצות חשמליים חומצה אמינית מגזים שונים שדימו את המרק הראשוני של היקום. חתן פרס נובל ופרופ' לביולוגיה באוניב' הרווארד, גורג וולד, כתב בסיינטפיק אמריקן (אוגוסט 1954): "כל כמה שהאירוע הזה (התחלת החיים עלי אדמות) או כל אחד הצעדים הכרוכים בו נראה בלתי סביר, אם ינתן די זמן כמעט בטוח שהוא יתקיים לפחות פעם אחת".
ה'סיינטיפיק אמריקן' שב והדפיס את המאמר ב-1979 בתוספת הבהרה-התכחשות: "אע"פ שמאמר זה מעורר מחשבות, קרוב לודאי שהוא אחת הפעמים היחידות בחייו המקצועיים שוולד עשה טעות. אם תבחנו את התזה המרכזית שלו תיווכחו לדעת שכן הוא. האומנם נוכל ליצור תא ביולוגי אגב המתנה לצירופים מקריים של תרכובות אורגניות? בספרו שטף אנרגיה וביולוגיה חישב הרולד מורוביץ ומצא שכדי ליצור חיידק נדרש זמן הרבה יותר ממושך משיהיה אי פעם ביקום, אילו כח הדחף היחיד ליצירתו היה צירופים מקריים של המולקולות שלו". (Special Publication 1979 scientific). בניסוי של מילר הותקנה מלכודת קרה אשר הוציאה באופן מלאכותי את תוצרי הריאקציה ובכך דחפה את הריאקציה קדימה, ומנעה מהם להתפרק חזרה באנרגיה הגבוהה. האומנם גם מעל המרק הבראשיתי ריחפו מלכודות מלאכותיות כאלו במשך מאות אלפי שנה?.
מעגלי קסמים
היווצרות החיים כפי שהיא מוכרת לנו מצריכה גורמים שונים הפועלים במקביל ותלויים זה בזה: "חומצות הגרעין אינן יכולות להשתכפל ולא לווסת את יצורם של חלבונים בלי קיומם של מספר חלבונים אחרים (אנזימים). כמו כן, אין אפשרות לייצר חלבונים בלי חומצות הגרעין. עובדות אלו מוליכות לאחת הבעיות הקשות ביותר שעלינו להתמודד עמהן: להבין איך התגבר הטבע על מצב 'הביצה והתרנגולת'". (ל.א. אורגל 1973 The Origins of Life הוצ' צ'פמן והול, לונדון עמ' 49) .
שינויים בתא הפרימיטיבי לא יכלו להיווצר ללא טעויות במערכת השכפול, שהרי בזמננו טעות בשכפול מתרחשת אחת למיליון דורות, אלא שתא חי אינו יכול להיות בר קיימא אם אין לו מערכת שכפול מדויקת במיוחד. Woese כותב: "התא הפרימיטיבי עמד בפני מה שנראה כפרדוקס, כי לפתח מערכת שכפול מדויקת יותר (אשר בשבילה צריך כ-100 חלבונים שונים מדויקים ולא גלמיים) צריך להיות בעל כושר שכפול מדויק (כי לשכפל בדיוק את האנזימים הנ"ל)", (Woese c. 1965 On the origin of the Genetic Code, Proc. Natl. Acad. Sci. U.S. 54: 1549). טעות בשכפול צריכה לגרום אם כן למערכת השכפול להיות מדוייקת ואמינה יותר, כך יכולים אנו להניח למשל כי וירוס מחשבים הפך את עצמו לתכנת אנטי וירוס.. Monod כותב: "המקור של הקוד הגנטי ומנגנון השכפול העצמי שלו. אכן, זו אינה בעצם בעיה אלא חידה אמיתית", (מצוטט אצל דנטון עמ' 268).
שלמות הממברנה של התא תלויה במציאותם של מנגנוני יצור ושכפול חלבונים בדיוק מירבי, אולם למרבה הצער מנגנון שכפול כזה המורכב משלבים שונים יכול לפעול רק אם כל המרכיבים שמורים ומוקפים בממברנה.
מעגל יצור החלבונים מצריך אנרגיה, אספקת האנרגיה מותנית בפעילות תקינה ורצופה של חלבונים ספציפיים האחראים לייצור תרכובות פוספט עתירות אנרגיה. חלבונים אלה עצמם מיוצרים ע"י מעגל יצור חלבונים שהוא עצמו זקוק לאנרגיה.
האינפורמציה על ההרכב הספציפי של כל חלבון לכל אחד מהתפקודים שהוזכרו, מאוחסנת כצופן במולקולת הDNA קריאתה של אינפורמציה זו ותרגומה בשלבי היצור תלויים בחלבונים השייכים למערכת השכפול הזו עצמה. (ועל כל אלו בספרו של דנטון).
אין מוטאציות משפרות
המוטאציה היא תופעת טבע מוכרת, כפי שניתן לראות ולדות פגומים של אדם או בע"ח. אלא שמעולם לא נצפתה מוטאציה משפרת, המוטאציה הינה פגם בשכפול, ופגם זה אינו אלא שינוי מקרי במערכת ההוראות של הדנ"א. תוצאות המוטאציה הינם מזיקות והרסניות או זניחות. שכן אם המדובר בשינוי בעל משמעות, ברור ששינוי ההוראות פוגם ביצורו של חלק כל שהוא. וגם אם השינוי הוא כביכול 'לטובה', כגון הוספת אצבע או רגל, הרי בדרך כלל אין הגוף יכול לעמוד ב'טובה' הזו, שכן לשם הוספת אבר נוסף צריכות שאר המערכות להיות מתואמות ל'עבודה' עמו, ולכן בד"כ המוטנטים מתים תוך זמן קצר. אין אנו מכירים מוטאציה משמעותית שמעמידה וולדות, כל המוטאציות המשמעותיות שאנו מכירים הן הרסניות מטבעם, המוטציה הלטאלית גורמת למות הוולד. אלא שבצד המוטאציות ההרסניות ישנן מוטאציות זניחות, כך יכול הצבע של המין להפוך לבהיר יותר או לכהה יותר, ושינוי זה יונצח על ידי הצאצאים.
אחת הדוגמאות הקלאסיות של מוטאציה שגרמה לברירה טבעית היא עש ששינה את צבעו מלבן לשחור, והודות לכך שרד, מכיון שההסוואה שלו התאימה לתנאי השטח החדשים (העצים הלבנים הפכו שחורים עקב פיח תעשייתי שהתפזר באיזור. פורסם ב-1959 ע"י פרופ' Kettlell H.B.D.). אך עדיין המדובר בשינוי זניח, לא התפתח איבר חדש, ובודאי לא נוצר מין חדש. אין כאן שום בסיס לתיאוריה שאצות נהפכו לבני אדם. ברור ששינוי זניח יכול להביא תועלת, ואף מום יכול להביא תועלת: ולד שנולד ללא רגל, לא יגוייס לצבא ולפיכך סיכויו לשרוד טובים יותר. אך גם גידם נשאר אדם, ואינו מתפתח למין אחר . יתירה מזאת: העש הכהה היה קיים קודם לכן, הוא רק התרבה על חשבון העש הבהיר, ולכן לא היתה מעורבת כאן כלל מוטציה. ועוד: העש הבהיר לא הוכחד, הוא רק התמעט, מה שמלמד כי מלחמת הקיום היא אכזרית אך לא בהכרח מכחידה.
בזבובי הדרוזופילה נערכות תצפיות כבר 50 שנה, שהם 900 דורות לפי קצב היתרבותו. - שוה ערך ל-25,000 שנה בהסטוריה האנושית. ובמשך תקופה זו לא נצפתה אף מוטאציה אחת שיצרה איבר חדש או התפתחות והתקדמות .
תקופת ההמתנה
התיאוריה מניחה כי מוטציות משפרות, נתנו למין המתפתח את היתרון לשרוד בעולם. בין מוטציה למוטציה המתין המין המדובר באותו מצב (מאות או אלפי שנים) עד למוטציה משפרת נוספת. בתקופה הזו חייב להיות המין בבידוד רבייתי (ראה למשל פרקי ביולוגיה עמ' 211). במקום הבידוד הזה בו אמור המין להמתין צריכה להיות קבוצה בגודל די מסויים, שכן בקבוצה קטנה מדי אין מספיק סיכוי למוטציות, ובקבוצה גדולה מדי אין שום סיכוי למוטציה משפרת להשתלט ולהוות את קהל היעד של המוטציה הבאה (בעוד תקופה לא קצרה).
חשבון לא מסובך מראה כי התיאור המקובל של האבולוציה איננו אפשרי מבחינה טכנית, בעיה זו מכונה "הדילמה של הלדיין". כאשר מביאים בחשבון את האפשרות המקסימלית להטמעת מוטציות, בצד סטטיסטיקה של גנטיקת האוכלוסיות כפי שאנו מכירים אותה, פשוט אין די זמן תיאורטי להתרחשויות. גם אם נבא לקראת התיאוריה ונניח שכל ההתרחשויות אירעו 'לפי הזמנה', עדיין אין זמן.
תדירות המוטציות בטבע היא 10-9 ז"א אחד למיליארד לשכפול אחד של זוג נוקלאוטידים, אך הלדיין מניח לצורך הענין כי בכל התרבות של קבוצה ישנה מוטציה אחת משפרת! כאשר נמצאים 100,000 פרטים של מין אחד בבידוד רבייתי, בכל התרבות נוצרת מוטציה משפרת, הברירה הטבעית גורמת לכך שרק היא שורדת, ובהתרבות הבאה (רק מצאצאיה של המוטציה המשופרת!) שוב חלה מוטציה. אם מודל שכזה יתקיים במשך 100,000 דורות הוא לא יספיק אפילו להפוך אדם לשימפנזה. במציאות, לא הוטמעו ב-100,000 דורות יותר מ-1667 מוטציות.
הדילמה של הלדיין אינה מוזכרת בספרי לימוד, ומכיון שאין נוסחה ברורה לפתור אותה, נוהגים להתעלם ממנה.
• חתן פרס נובל ארנסט צ'ין כותב: "להניח שהתפתחות והישרדות המתאימים היא תוצאה של מוטציות מקריות בלבד נראה לי בלתי ניתן לישוב עם העובדות הידועות".
• "נדרשים 321,444 דורות להגדלת שכיחותו של גן רצסיבי, בעל תרומה קטנה חיובית, באוכלוסיה, מ-1:1,000,000 ל-2:1,000,000 בלבד!!", (E. Dodson, Evolution: Process and Product, 225. 1960).
• "אם תעשה הערכה גסה.. נראה שנדרש סדר גודל של 10 מיליון שנה לבסס מוטאציה.. לבסס שינוי אחד כזה כתכונה סדירה של מין מסויים נראה שצריך לקחת זמן בסדר גודל של 10 מיליון שנה", (G.Wald, Discussions, in: Mathematical Challenges to the Neo Darwinian Interpretation of evolution, 12, 19, P. Morhead & M. Kapian eds. 1967).
"יריבים מובסים" הוא שמו של הפרק האחרון ב'שען העיור' של דוקינס. בעיניו יריבי התיאוריה הם מובסים מעצם הוייתם, בפתיחת ספרו "השען העיוור" הוא כותב בהיתממות:
"מטעמים שאינם נהירים לי לחלוטין, דומה שתורת דרווין זקוקה לסנגוריה יותר מאמיתות אחרות, מבוססות באותה המידה, בתחומי מדע אחרים. רבים מאתנו אינם מבינים מאומה בתורת הקואנטים, או בשתי תורות היחסות של איינשטיין, המיוחדת והכללית, אבל אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לעוררם להתנגד לתיאוריות אלה" (עמ' 11).
כל ספרו מלא בתירוצים דחוקים ומשונים על הטיעונים כבדי המשקל כנגד האבולוציה, כך למשל הוא 'מסביר' את היתרון שבכל שלבי היווצרות העין:
"X הוגדר כדבר דומה מאד לעין האדם - דומה עד כדי כך שעין האדם היתה יכולה להופיע מתוך שינוי יחיד של X.. האם יש סדרה רצופה של X-ים המקשרת בין העין האנושית המודרנית לבין מצב של חוסר עיניים בכלל? לי ברור שהתשובה לשאלה זו חייבת להיות חיובית, אם רק נרשה לעצמנו סדרה ארוכה די הצורך של X-ים. אולי תחשבו כי 1,000 X-ים יספיקו לכם, אבל אם אתם זקוקים למספר גדול יותר של צעדים על מנת שהתמורה תיראה לכם סבירה, פשוט הרשו לעצמכם לחשוב שהיו 10,000 X-ים. ואם לא רב לכם ב-10,000 קחו לכם 100,000 וכן הלאה. כמובן, הזמן העומד לרשותכם מציב גבול עליון למשחק הזה, כי יכול להיות רק X אחד בכל דור. למעשה, השאלה משנה את צביונה לזו: האם היה די זמן למספר מספיק של דורות רצופים? אין אנו יכולים לתת תשובה מדוייקת לשאלה כמה דורות היו נחוצים", (השען העיור עמ' 93).
השען אולי עיור, אבל הקורא אינו עיוור, האומנם כה פשוט לחשוב על 100,000 שלבי ביניים בין כלום ובין עין רואה, כאשר כל שלב "מספק אחוז מסויים של ראייה הנותן יתרון" (ע"פ השען העיור עמ' 102). כל 100,000 השלבים אמורים להיות פונקציות של תיפקוד העין, אך אין המדובר בהגדלת העדשה או בהוספת מגה פיקסלים. העין מורכבת מתיאום בין כמות עצומה של חלקים, מה נתן ה-X הראשון שנוצר על גבי העור החלק? והאם אחרי כמה אלפי X-ים כבר היה מרכז ראיה במח המתרגם את האורות לתמונה חזותית? רק לשם 100,000 המוטציות האלו 'בזבזנו' כמה מיליוני שנים. לפי דוקינס העיניים התפתחו עשרות פעמים במשך האבולוציה, כמה אלפי מיליארדים נצטרך בשביל להסביר את כל היקום?
הלב מכיל שתי משאבות מופלאות משולבות זו בזו. אחת מזרימה דם לכל הגוף ואחת מזרימה דם דרך הריאות כדי שהדם יקלוט חמצן מן האוויר שנשמת. לפני הלידה, ריאות העובר אינן נושמות אויר, ומחצית הלב אינה משמשת כמשאבה, כי הוא מקבל חמצן ממערכת הדם המשותפת לו ולאימו. ברגע הלידה, עם ההינתקות ממערכת הדם של האם, חלים שינויים פיסיים מדהימים בפעולתו של לב היילוד. בבת אחת מתחילה לפעול מחצית הלב כמשאבת חמצון של הדם בעזרת הריאות המתחילות לנשום. ביולוגים ורופאים יודעים לפרט את מערכת השינויים הדרסטיים האלו. די באיחור קל של דקות בהתחלת הפעולה המתואמת הזאת כדי שמוחו של התינוק יינזק בצורה בלתי הפיכה. איחור נוסף פירושו מוות.
אבל איך כל זה נוצר? האם השינויים המפליגים הדרושים כדי שתינוק יתחיל לנשום ברגע לידתו, נוצרו מאליהם בתהליך התפתחות הדרגתי שנמשך מיליוני שנים, ודורות אחרי דורות של תינוקות מתים הלכו וקידמו את ההתפתחות לשלביה והורישו אותה לצאצאיהם עד להשלמתה של ההתפתחות?!...
תיאום
כל מעבר משלב לשלב באבולוציה מחייב תיאום של פרטים רבים יחד, המעבר מדו חי לזוחל מחייב שנוי מיידי של פרטים רבים במבנה המין שבלעדיהם אין אפשרות לבצע את המעבר. התארכות צואר הג'ירפה מחייב שינויים במערכת הלב בעורקים וכלי הדם והעצבים. וכן ישנם איברים שיצירת חלקיהם מחייבת תיאום - עדשה ורשתית אינם יכולים להתקיים זו מבלעדי זו, כל איבר צריך עורקים, ורידים, עצבים, במקביל בכדי להתקיים. להניח היווצרות מקרית של תיאום כמוה (או: זו היא) כהנחה של התערבות חיצונית. (בפרט שישנן גם מוטאציות מחזירות, המחזירות את המין למצב בו היה לפני המוטאציה, ראה הערה לעיל).
• "התפתחות הזוחלים מדו חיים.. המעבר לחיי יבשה חייב שינוי קיצוני ודרמטי בתכונות ביציהם. בהיותן חשופות לאוויר הן היו צריכות לפתח קליפה שתמנע את איוד הנוזלים מתוכן. הן היו צריכות להיות מצוידות בחלמון ובאלבומין לאספקת מזון ונוזלים לעובר. בכיס אשפה פנימי לאגירת הפסולת של חילוף החומרים (בביצי היצורים הימיים הפסולת מופרשת היישר למים) בקרן עוברית לפיצוח הקליפה (העוברים הימיים מפרישים לצורך זה חומר כימי) וכו'. עכשיו שינויים אלו אם אינם מתואמים ואם אינם מתרחשים בעת ובעונה אחת אין בהם תועלת. יתירה מזאת, כל אחד בנפרד עלול להיות קטלני לעובר (כמו קליפה קשה בלי קרן לפיצוחה). אך להיות מתואמים מראש משמעו לייחס לאבולוציה מגמה מתוכנית קבועות מראש, הפסולות מכל וכל ע"י האבולוציה הדרוויניסטית. מצד שני להניח אפשרות שכל המוטאציות הללו התרחשו בו זמנית ובמקרה, היא בלתי אפשרית מבחינת ההסתברות הסטטיסטית", (מתוך "מחשבות יב"מ, סוציוביולוגיה, הטבע שבאדם" 1981 עמ' 31).
שינוי מותנה ביתרון
בכדי להניח שכל השינויים שחלו בגרעין הראשוני, עד להיותו אדם, חלו כתוצאה של ברירה טבעית. צריכים לחשוב כי כל הפרטים המרכיבים כל מין ותת מין ביקום במשך ההיסטוריה (מעריכים את כל המינים בלמעלה ממיליארד), כולם תלויים בברירה טבעית. כולם העניקו יתרון, וגרמו להישרדות המין בזמן שהופיעו. כל פרט ופרט במין חי, ואפילו הזעיר ביותר, הינו תוצר של מוטציה שאירעה אחת לשנים רבות מאד! וגרמה דווקא לו לשרוד. כמובן שייתכנו מקרים שרק המוטאציה שרדה, במקרה, אך לפחות לגבי הרוב המוחלט עלינו להניח את ההנחה המופרכת כי כל תכונותיו היו אך ורק תכונות הגורמות לכך שדווקא הוא יישאר בחיים ואחרים שלא היו להם תכונה זו נכחדו מחמת עדיפותו - תכונות קריטיות של חיים ומוות לפי התנאים באותו זמן.
האם ניתן בכלל לדמיין מערכת כזו של שיקולים בקשר לכל מיליוני המינים המוכרים ומיליוני תכונותיהם ? בזמן שכמעט כל תכונה יכולה גם לעזור וגם להכשיל, ויש לזכור שגם כאשר תכונות נראות או מוצגות כמועילות - הענין מותנה בתקופה מסויימת, כגון תקופה בה היה מחסור בירק נמוך וכדו'. מה הועילו כל החלקים המורכבים שבמערכת הראיה (המורכבת ממאות פריטים משוכללים), לפני שהיתה המערכת מאפשרת ראיה? כלום המחשבה על כך שבעוד מאות אלפי שנים צאצאיו יוכלו לראות גרמה ליצור לשרוד לבדו מכל אחיו במשך תקופה שכזו? מה הועיל הצוואר הארוך לג'ירפה בת יומה, האומנם הידיעה שכאשר תהיה ג'ירפה בוגרת תוכל להתחרות על המזון בסנטימטר אחד נוסף של גובה? ומה הועיל הגובה הזה לג'ירפה הנקבה שנמוכה תמיד מן הזכרים? ובכלל, האומנם הישרדות הג'ירפות תלויה רק בעלי הענפים הגבוהים? לפי הידוע לנו הג'ירפה ניזונה רוב השנה מן העשבים הנמוכים, ורק בעונה הרטובה היא ניזונה מן העצים הגבוהים (אם ההישרדות תלויה בעלים הגבוהים, יש להניח כי זברות ואנטילופות לא שרדו גם הן). ומה בדבר שאר הגורמים הפעילים: הג'ירפה אמנם יכולה לראות את הטורף ממרחק גדול יותר, אך הטורף גם רואה אותה ממרחק גדול יותר.
מניחים שזנבו של הטווס הוא יתרון מכיון שהוא מושך את הנקבות, אך בודאי זנב זה גם מכביד עליו במנוסתו, מסתבך בקוצים וכדו'. גם קרניו המרשימות של האייל הקורא הצפוני (שוקלות למעלה מ-100 קילו) אולי עושות רושם על האיילה הצפונית, אך מכבידות ומקשות על חייו של האייל. הגחלילית מחזיקה ביתרון רב למשוך את בן זוגה, אך גם את הטורפים.
לעומת זאת שלבים רבים בהתפתחות לא יכלו לבא מבלי ויתור על תכונות מועילות ומדהימות. כל המינים שהתפתחו ממינים בעלי צבע הסוואה, היו חייבים לחיות ולשרוד, דווקא הם, אלפי שנים ללא הסוואה בכדי להגיע אל התכלית של התפתחות. המינים בעלי אורך חיים מופלג (צבים, נחשים) ויתרו על תכונה זו לשם ההתפתחות. וכך הלאה על כל התכונות אותם קנו המינים בעמל רב של מיליוני שנות אבולוציה, נאלצו בסופו של דבר לוותר. השתמרות המינים האלו בעצם לא בא על ידי הברירה הטבעית, שכן הם החזירו את התכונות בחזרה ליצרן וויתרו עליהם.
מה מועיל היופי המדהים והמורכב של הפרחים? מה מועילה לאדם יכולתו ליצור שירה מוזיקה ואמנות? לשם מה נוצרו אצל האדם רגשות מוסריים, מה מועילים לו רגשות הצער על אבדן חיי אדם מעבר לאוקיינוס? הרגשות הדתיים היכולים לגרום לאדם להקריב את חייו, גם הם מביאים תועלת?
האבולוציה נמצא במלכוד, מכיון שהיא נדרשת כאן להסביר אינסוף של פרטים, אין כאן 'חור' אחד, אלא אוסף עצום של חורים, שאין דרך לסתמם, מלבד להניח כי היצורים ששרדו החזיקו בתכונות שגרמו להם לשרוד, חוק "הישרדות השורדים". זה כמו לומר: "בהקשר לשאלה מדוע דווקא הם שרדו? התשובה פשוטה, היו סבות מסויימות שגרמו להם לשרוד"!
כעת נפנה לסקור בעיות שאינן קשורות לתיאוריה האומללה עצמה, אלא ליישום שלה בשטח. אפילו הייתה התיאוריה ברת ביצוע, היא נתקלת בבעיות ובפירכות רבות מספור, שאת חלקן נביא להלן:
היעדר חוליות ביניים
התיאוריה חייבת להניח את קיומם של אלפים רבים של חוליות ביניים בין כל מין לחברו, כשיש מיליוני מינים. כל אבר וכל שנוי התפתח בשלבים רבים שכל אחד מהם היה רק מוטאציה מקרית במרחק של דורות רבים. אך המציאות הוכיחה בצורה ברורה לא כך . מתוך אלפים רבים של מאובנים לא נמצא שום אישוש להנחה היסודית של התיאוריה! איך וכיצד ניתן להניח שדווקא מינים אלו שהם הם ההנחה הראשונית והעיקרית של התיאוריה - כי היו קיימים, נכחדו ללא שום זכר? לשאלה זו לא ניתן הסבר מניח את הדעת.
האדם חי ופעל מיליוני שנים בכדורינו, המדובר בתקופות הסמוכות אלינו כמובן. בכדי להתפתח מקוף לאדם היו חייבות להיות אלפי מוטאציות, כלומר אלפי שלבי ביניים של קבוצות אדם, היכן הם והיכן זכרם?
להיעדר צורות הביניים מייחד דרווין פרק בספרו, בו הוא כותב: "אולי זוהי הטענה הבולטת והחמורה ביותר שאפשר להעלות נגד התיאוריה שלי" (The Origin of Species, 1859, p 287) דרווין (שם עמ' 336) מכריז "כל הדוחה את הטענה שצורות הביניים קיימות אלא שעדיין לא נתגלו, חייב לדחות את התיאוריה כולה". אך הוא מתנחם: "אני מאמין שההסבר טמון בעובדה שעדיין לא התגלו רוב רובם של הממצאים הגיאולוגיים" (שם עמ' 288). אלא שתקוה זו התבררה כתקוות שוא: עם השנים רק הלכה הבעיה והחריפה.
כיום מקובל כי: "ממצאי המאובנים שנתגלו אינם כוללים את צורות הביניים במעבר מקבוצת בעלי חיים עיקרית אחת לאחרת", כפי שכותב פרופ' סטיבן סטנלי (Stanly) מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס. (The New Evolutionary Timetable, 1981 עמ' 77, הוצ' ספרי יסוד ניו יורק).
"בכל תיעוד המאובנים המכיל מיליוני פריטים לא נמצא עד כה מאובן מעבר, מאובן של אמצע הדרך, ברמה הבסיסית של אמצע הדרך או של מחלקה, שום עקבות של יצור חי שחציו היה קודמו וחציו יורשו", (המדע והא-ל עמ' 140, ראה שם לגבי שאלת הארכיאופטריקס).
פרופ' סטיפן גולד (Gould) מאוניב' הרווארד כותב: "העובדה שצורות הביניים לא נמצאו בין ממצאי המאובנים נשמרת כסוד מקצועי בקרב חוקרי המאובנים.. אין כל ראיה במאובנים לציורי העצים האבולוציוניים המעטרים את כל ספרי הלימוד שלנו.. הם לא נצפו מעולם בשכבות הסלע", (The Panda's Tumb, 1980 עמ' 150-1, הוצ' וייקינג פינגווין ניו יורק).
היעדר התפתחות
לא רק שאין שום חוליית ביניים בין המינים, גם המינים המוכרים לנו עצמם מופיעים בצורה פתאומית, ללא שום הדרגה והתפתחות ביכולת הההשרדות או בכל תכונה אחרת שלהם. פרופ' ניילס אלדרידג' (Eldredge) אוצר מוזיאון הטבע האמריקני מציין כי ממצאי המאובנים מראים בעליל כי "קבוצות גדולות כגון סדרות היונקים מופיעות בממצאי המאובנים באופן פתאומי שאינו מאפשר לטעון שהם מהווים נדבך סיום של התפתחות הדרגתית", (אלדרידג' Time Frames 1985, הוצ' סימון ושוסטר נ"י, עמ' 146).
סטנלי כותב (בהמשך לדברים שהובאו קודם): "מממצאי המאובנים עולה כי מין טיפוסי מתקיים במשך מאה אלף דורות, או אפילו מיליון דורות ויותר, בלי שיחולו בו שינויים.. לאחר הופעתם רוב המינים כמעט שאינם עוברים התפתחות כלשהי לפני הכחדתם", (סטיבן סטנלי, The New Evolutionary Timetable, 1981 עמ' XV הוצ' ספרי יסוד ניו יורק).
"בציבור מקובלת הסברא שמאובנים מוכיחים את תקפות האבולוציה הקלאסית. אבל רוב הפליאונטולוגים מודים שסברא זו אין לה בסיס. לפי התמונה העולה מתיעוד המאובנים, התפרצויות של שינוי צורני אירעו בתוך פרקי זמן קצרצרים עד להפתיע. ההיבט הקטוע הזה של תיעוד המאובנים לא נצפה מראש.. לאור הראיות ההולכות ומצטברות המלמדות שיש פגם בתיאורית האבולוציה הקלאסית פירסם כתב העת סיינס (גליון 267 1995 עמ' 1421) דו"ח ממנו אנו לומדים כי "המחקר היסודי ביותר על הפורמציה של מינים בתיעוד המאובנים מאשר שמינים חדשים מופיעים בפתאומיות לא דרווינית", (המדע והא-ל, עמ' 129).
"מן המאובנים האלו ומתגליות אחרות עולה שכל מערכות בעלי החיים הופיעו כמעט סימולטנית.. בתור הקמבריום.. אחת התעלומות הגדולות באבולוציה של היצורים החיים היא מדוע לא הופיעה שום מערכת חדשה מאז התפרצות החיים בתור הקמבריום.. המאובנים הקוראים תיגר על מושג האבולוציה הקלאסית הזה נמצאו בכל רחבי העולם במערב קנדה ליד צ'נגג'יאנג בדרום סין, באפריקה, בגרנלנד, בשוודיה.. אלה הם הנתונים, איש אינו חולק עליהם", (המדע והא-ל, עמ' 130-1).
• כל בני האדם שווים: "יש לציין את הדמיון הגנטי המפתיע בין כל בני אדם. אם לוקחים בחשבון את מספרם העצום של פרטים במין שלנו ואת התפוצה הרבה שלנו על פני כדור הארץ, היתה צריכה להיות הסתעפות גנטית רבה יותר בין האוכלוסיות. ההסתעפות הזו אינה קימת. למשל תפוצתן הגיאוגרפית של הגורילות הרבה יותר מוגבלת מזו של בני האדם ומספרן קטן בהרבה ממספרם ובכל זאת ההבדלים הגנטיים ביניהם מקיפים הרבה יותר מזו שבין בני האדם. הדמיון הגלובלי שלנו מורה שלפני זמן לא רב היה לכל בני האדם אב משותף", (המדע והא-ל עמ' 170. להלן פרק ד ציטטנו מחקר גנטי התומך בכך).
חריגות מן הסכימות האבולוציוניות
הסכימות של השכבות האבולוציוניות אפשריות באופן כללי כתיאוריה של סדר, אלא שירידה לפרטים מלמדת כי המציאות סותרת אותן במפגיע, פרופ' מ. טרופ ייחד פרק בספרו "בריאה, מוצא החיים" בשם "הממצאים לועגים לתיאוריה". המציאות היא שיצורים שונים נמצאים לרוב בשכבות בהן לא היו יכולים להתקיים לפי תיאוריית האבולוציה, ואף סימני ציוויליזציה (תכשיטים, כלים, בגדים) נמצאים לרוב בשכבות בהן לא היה האדם אמור להיות קיים.
"פעמים רבות מופר הסדר לגמרי. שכיח למדי למצוא סידורי שכבות, שבהן המאובנים המאוחרים נמצאים דווקא בשכבות קדומות מאד, שאינן מתאימות להם. יתר על כן, סימני אדם - שהוא על פי השערות - הנחות החוקרים "חיה" מאוחרת למדי בסולם ההתפתחות - מופיעים בעידנים מוקדמים מאד, עוד בטרם הופיעו בכלל היונקים ואפילו העופות.
מפליא הדבר שנמצאו פעמים רבות כלים של אדם מודרני בשכבות קדומות מאד - תופעה המפריכה את התיאוריה האבולוציונית. מגוון רחב של תופעות כאלה מהווה בעיה רצינית לעורכי סדר האבולוציה. מקרים אלה, ההולכים ונשנים, לא רק שמערערים את טבלת סדר התאריכים המיוחסים להופעות היצורים, אלא גם, ובעיקר, סותרים את עיקרון ההתפתחות בכלל.
תיאוריית האבולוציה אינה יכולה להרשות, למשל, לעופות להתגלות לפני הדינוזאורים, או דינוזאורים לפני הטרילוביטים דמויי הסרטנים, שנכחדו הרבה לפניהם. ואם אף על פי כן נחשפים דינוזאורים מתחת לטרילובוטים, הווה אומר, שזוחלי הענק האלה היו לפני הטרילובוטים. הרי אם כן, יש לשנות את סדר השתלשלות היצורים ולפתח תיאוריה אחרת. עד עתה לא פותחה תיאוריה, היכולה לכלול בתוכה את ההסברים לכל הממצאים הסותרים את תורת ההתפתחות, וגם לא נראה בעליל שניתן יהיה אי פעם להסביר, כיצד זה שאדם היה כבר קיים בתקופה הפרמיאנית (תקופת הופעת זוחלים טרום דינוזאורים) ובתקופות שקדמו לה", (טרופ, שם).
למרות שישנן חריגות רבות, ישנו אכן סדר מסויים בהימצאות בעלי החיים, אבל לדעת ד"ר טרופ הסבה היא שבעלי החיים הפשוטים יותר התרבותם מהירה יותר (כך למשל חידקים) ולכן מיד לאחר בריאת העולם התרבו ביותר היצורים הפשוטים עד שלאט לאט המורכבים יותר תפסו את מקומם, כשם שכיום האדם תופס והולך את מקומם של כל בעלי החיים בעולם.
טרופ מראה כי הנתונים הבלתי תואמים לא מתפרסמים ולכן אין המודעות אליהם רבה:
"מאובני אדם רבים נמצאו בשכבות מוקדמות מידי למועד הופעתם על פני כדור הארץ, לפי האבולוציה, ואפילו עוד בטרם הופיעו אבות אבותיו של האדם. מאובנים ארכאיים אלה סותרים לגמרי את תיאוריית אבולוציית האדם. ותחת לבקר את התיאוריה, בוחרים המדענים בדרך הקלה: המתעלמים מן המאובנים ה"לא מתאימים", או טוענים, שמאובנים ש"אינם מתאימים לתקופתם", מזויפים, או במקרה הטוב ביותר, גופים ש"הסתננו" לשכבות בתקופות מאוחרות. מתעלמים מממצאים שמהימנותם אינה מוטלת בספק, שנחשפו ושדווחו ע"י מגליהם בעת חשיפתם, ומתייחסים רק למאובנים "מתאימים" ו"נוחים". מתעלמים מסימנים ברורים נסיבתיים, המראים בעליל עקבות כתמי אורגניזמים בתוך הסלעים, שנחשפו סביב למאובנים, ומתעלמים ממאובני המוצגים לראווה במוזיאונים.
ממצאים רבים של מאובני אדם מתקופות קדומות, כמו ממיאוקן ("מיוחסת" כלפני 25 מיליוני שנים), שהוצגו במוזיאונים במשך עשרות שנים, נעלמו לפתע מן התצוגה, עם קבלתה של תיאורית דרוון כ"אמת מדעית" בשנות ה - 30 של מאה זו, שלא יהיה המוזיאון חלילה לצחוק ולקלס! (Erik A. Von Fange, Time upsidedown 1981). מעלימים את המציאות, כדי שלא תיפגע התיאוריה".
מחקרו מתבסס בלית ברירה רק על הנתונים שכן פורסמו בצורה כזו או אחרת, וכך הוא כותב:
"העבודות, שלמרבית המזל ראו אור בפרסומים למרות ה'חריקות' ולמרות 'גילן הלא מתאים', חושפות אי התאמות מן הסוגים הבאים:
1) מאובני אורגניזמים, שהופיעו "מוקדם מידי" עבור תקופתם. 2) מאובנים שהופיעו "מאוחר מידי" לתקופתם. 3) מאובנים המופיעים בשכבות רבות מידי, הן מוקדמות והן מאוחרות. 4) שכבות המכילות מאובנים רבים מתקופת ועידנים רחוקים זה מזה. 5) לא נמצאו המאובנים של יצורי הביניים, המחויבים ממצבי מעבר בין השלבים. 6) שכבות עם מאובנים, שבהם המוקדמים למעלה והמאוחרים למטה!
עקבות מעשה ידי אדם, מתגלים במרבצים, אשר, לפי הגיאולוגיה, קדמו לאדם בעשרות ומאות מיליוני שנים: צורות מחרס קלוי בתנור, בשכבות, שלפי הגיאולוגיה, היו לפני 12 מיליוני שנים, אבן מרצפת נתגלתה בשכבה שלפני 25 מיליוני שנים, לפי הגיאולוגיה, סיר ברזל נחשף מתוך אבן פחם גולמי מלפני "300 מיליוני שנים", ראש חץ הוצאו משכבות שקדמו ב- 400 מיליוני שנים, לפי הערכת המלומדים - בעוד כל התיאוריות של אבולוציות האדם, אף אחת מהן אינה מקדימה את האדם המודרני ביותר מ - 2 מיליוני שנים. אם כן, מהיכן באו כל החפצים האלה לשכבות כה עתיקות?
יצורים קדומים, המיוחסים לתקופות שקדמו לאדם המודרני במאות מיליוני שנים, צוירו בידי אדם במקומות רבים, למשל, במקסיקו ציירו אנשי המאיה את הארכיאופטרקס - עוף שחציו זוחל, שחי, לפי הפאליאונתולוגים, לפני 130 מיליוני שנה. ציורים של דינוזאורים נתגלו בקניון סופאי, הפטרודאקטיל צוייר ע"י שבטי האצטק.
אוסף גולגלות אדם מודרני ולסתות מודרניות, שנמצאו בשכבות פליאוקן ("מוערכות" כלפני 13 מיליוני שנים) יחד עם כלי אבן, שלדי אדם מודרני שנתגלו בתקופה המיוחדת לבין קרחונים ולמיאוקן (25 מיליוני שנים!), אגן ירכיים של אדם מודרני, שנתגלה בתוך מצבור של חיות, שנכחדו לפי האבולוציה, עשרות מיליוני שנים קודם לכן.
האנתרופולוג ג.פ.מרוול חשף עצמות של שני בני אדם בתוך אבן גיר קרטיגונית (בעלת גיל של 100 מיליוני שנים!) במדינת ווטה, בעומק של 15 רגל ובתוך שכבת סלע רציפה ואחידה בעובי של 6 רגל. כל אפשרות של הסתננות וחדירה מאוחרת פנימה היא בלתי אפשרית, בגלל האופי האחיד של השכבה. השלדים זוהו, לחלוטין, כעצמות אדם מודרני, ומוטטו רבות מהתנצלויות של "מאמיני" האבולוציה.
עקבות רגליים וידיים של אדם מודרני בגילים שונים נתגלו בסלעים עתיקים מידי עבורם. מקרים כאלה חוזרים ונשנים במקומות רבים. המפורסמים שבהם הם עקבות טבועים באבן גיר קרטיקונית (100 מיליונים) לצידם של עקבות דינוזאורים, ליד נהר הפאלוקסי בטקסס. נמצאו גם עקבות אדם, שבהם טבועים מאובני טרילוביט (600 מיליוני שנים!) במדינת יוטה.
עקבות סנדלי אדם, כולל סימני חוטי תפירה, נמצאו בתוך שכבות טריאסיות (לפני 225 מיליוני שנים - לפי הגיאולוגיה!) . ד"ר הוברד, מנהל אוקלנד מוזיאום, שואל: "מה כבר נותר מתיאוריית דארווין לאור ההוכחה, שאדם אינטליגנטי כמונו כבר התהלך על פני כדור הארץ מאות מיליוני שנים לפני אבות אבותינו הקופים? ויותר ממאה מיליוני שנים לפני התפתחות היונקים? (Melven Cook in Why not creation? 1970).
תגובות מעניינות של אנשי מדע מתאר טרופ בסיום הפרק:
"לסתירות אלה אין, כנראה, השפעה על האבולוציוניסטים המקצועיים. הנה, גם כשנחשפו עקבות האדם על ידי מרי ליקי - מומחית לאבולוציית האדם - בשנת 1978 בליטולי אשר במזרח אפריקה, ואשר היו דומים לחלוטין לאלה של אדם בן זמננו, לא "אושרו" על ידה כ"אנשים", ואף לא על ידי מומחי אבולוציה אחרים. וזאת, אך ורק בגלל הסיבה היחידה, שגילם הוא 3.7 מיליוני שנים, לדבריהם".
רוב ההכחשות של אנשי האבולוציה לגבי הממצאים הסותרים שהובאו כאן, אינן מבוססות כלל על תהליכים פיזיקליים מדעיים כל שהם, אלא פשוט על הקביעה מראש, שלא תיתכן סתירה לתיאוריית האבולוציה. במקרים רבים פשוט מתעלמים מן הממצאים, כאילו אינם כלל.
כותב אלברט אינגל: "אם אמנם אדם, או אפילו קוף, או אבות היונקים, חיו פה בתקופת הפחם, כפי שמצביעים ממצאים, כי אז כל מדע הגיאולוגיה הוא מוטעה בעיקרו, ועל הגיאולוגים לחפש מקצוע אחר". כנראה, שלא כל כך נוח לחפש מקצוע.
פרופ' קנת הסו (Hsu) מן המכון הטכנולוגי של שוייץ חקר את המבנה של סלעי משקע מגנטיים בקרקעית האוקיינוס, ועל סמך תוצאות אלו הוא קובע כי המחקרים בסטרטיגרפיה שנעשו בשנים האחרונות אכן הנחיתו מכת מוות על תורתו של דרווין, (ק.ג. הסו, 1986, The Great Dying הרקורט ברייס יובנוביץ ניו יורק עמ' 88). מחקרים רבים נוספים סותרים את הסכימות האבולוציוניות, אלא שאין למדע שום אלטרנטיבה אחרת . על בדיקות פחמן 14 הסותרות בצורה שיטתית את הסכימה האבולוציונית ראה להלן פרק ג'.
פרשיה מדהימה בתולדות האבולוציה נחשפה לאחרונה, כפי שמתארה ג'ראלד שרודר בספרו 'המדע והא-ל':
"וולקוט היה פליאונתולוג ידוע שם ומומחה עולמי בתחום היצורים הרב תאיים, בשנת 1909 הוא גילה גוש צפחה במעבר ברג'ס שלפי תיארוך השכבות המקובל הוא בן 500 מיליון שנה, לתדהמתו בסלע עצום זה שנשתייר כצורתו מאותה תקופה הוא מצא קרוב לשמונים אלף ממצאים! ולמרבה הפלא הממצאים כללו את כל צורות החיים המוכרות סרטנים, בעלי עיניים, בעלי זימים, פרוקי איברים, בעלי איברי עיכול, ספוגיים תולעים, חרקים, דגים, כל היצורים האלו היו קיימים לפני 500 מיליון שנה, בזמן שלפי התיאוריה בתחלת תור הקמבריום לא היו אלא חיידקים חד תאיים אצות פרוטוזואה ודומיהם! אך למרבה הפלא כל הממצאים והרישומים עליהם נקברו במגירות מעבדתו של וולקוט, מאובנים אלו נתגלו שנית רק בשנת 1990! וולקוט היה מנהל מערכת המוזיאונים הגדולה בעולם (סמיתסוניאן) וידיד אישי של שלשה מנשיאי ארצות הברית, לו רק רצה לפרסם את ממצאיו לא היה לו כל קושי, האומנם קשר שתיקה? ובכן, נמצא האשם: פרופ' סטיבן ג'יי גולד מהרוורד קבע כי בגלל אמונתו באלוקים לא הבין וולקוט את חשיבותם של ממצאיו!", (המדע והא-ל 54-63).
לאור כל הנתונים האלו, אפשר להבין את דברי סטבינס האומר כי "קל יותר להפריך את האבולוציה באמצעות עדות המאובנים, מאשר להוכיחה על ידיהם", (Variation and evolotion un Planets, p' 517).
האם יש הוכחות לאבולוציה?
מקובל לחשוב כי ישנן הוכחות לתיאוריית האבולוציה, ויש אומרים הוכחות רבות. אך האמת היא שההוכחה היחידה עליה מסתמכת האבולוציה היא, כאמור, עצם קיומינו.
תיאוריית האבולוציה מתארת התרחשויות ואירועים, ולפיכך אין אפשרות ואפילו תיאורטית להוכיחה. את אירועי העבר נהוג לכלול אצלנו בתחום ההיסטוריה, כאשר יש עדות של בני אדם להתרחשויות. האבולוציה היא הצעה תיאורטית להסבר ההתרחשויות, לפיכך גם אם היה אפשר להוכיח שהתרחשות כזו אפשרית מבחינה תיאורטית, אין שום אפשרות להוכיח שאכן התרחשה. ומפורסמת קביעתו של פרופ' אהרן קציר: "אין תורת דרווין תורה מוכחת באופן ניסיוני ואי אפשר לאשרה במעבדה", (פרופ' אהרן קציר, בכור המהפכה המדעית, הוצ' עם עובד 1971, עמ' 134).
תיאוריית האבולוציה אינה עונה על הקריטריון הבסיסי של מדע כפי שנקבע ע"י הפילוסוף של המדע קארל פופר: "מדע הוא טיעון הניתן להפרכה או להוכחה" (Science: Conjectures and Refutations, p 36), ומכיון שתיאוריית האבולוציה אינה ניתנת להוכחה ולא להפרכה (אפשר לטעון או להוכיח שהמנגנון התיאורטי אינו אפשרי, אך עד כמה שהוא אפשרי, אי אפשר להפריך או להוכיח את התרחשותו) היא איננה בגדר מדע .
הוכחה מסדר הממצאים
שונה הדבר לגבי גיל העולם, לו הובאו הוכחות שונות, בהן נעסוק בפרק ג'. כתמיכה לסבירות גבוהה בהתרחשות מקובל לראות את תיארוך השכבות והממצאים, אך כבר הראינו לעיל (פרשנות הממצאים) כי תמיכה זו פגומה וחסרה. לא זו בלבד שהתמיכה הזו פגומה, אלא שהיא גם מיוסדת על התיאוריה, ובכך היא בגדר הנחת המבוקש.
ד"ר טרופ מבהיר את השיטה הזו בספרו "בריאה, מוצא החיים":
"כיצד הוכן הטור הגיאולוגי? תלמידים תמימים סבורים, שמדענים ערכו חפירות וחשפו סדרות גיאולוגיות ברורות ושלמות. אין הדבר כך, מעולם לא נמצאה סדרה גיאולוגית מושלמת בשום מקום על פני כדור הארץ. ברוב המקומות נחשפו רק שתים או שלוש שכבות אחת על גבי השניה. אפילו הקניון הגדול בקולורדו, עתיר השכבות, המיוחד במינו בכל כדור הארץ, מכיל רק 5 מערכות עיקריות.
אילו היו עורמים את כל השכבות הגיאולוגיות כולן אחת על השניה, כי אז הייתה הערמה בגובה של 100 מיילים. (O.D. Von English and K.E.Caster , "Geology", Ms. Graw-Hill, 1952, New York). עומקו של הקניון הגדול בקולורדו הוא רק מייל אחד, היינו: 1% מכלל השכבות. עובדה זו מציקה לגיאולוגים, לכן הם טוענים, שהחלקים האחרים של הסדרות הגיאולוגיות בקניון נהרסו עם הזמן ע"י תזוזות טקטוניות ובלייה. בגלל הרציפות הקטועה של הטור הגיאולוגי, חייבים הגיאולוגים לצרף פיסות סלעים מאלפי מקומות ולשחזר מהם את הטור הגיאולוגי, המופיע בסדר נכון רק בספרי הגיאולוגיה.
כיוון שהטור הגיאולוגי משוחזר מפיסות אינפורמציה כאלה, המפוזרות במקומות רבים מאוד על פני כדור הארץ, נשאלת השאלה: כיצד, בכל זאת, נקבע סדר השכבות? או נציג את השאלה במילים אחרות: כיוון שהשכבות, ברובן הגדול, לא נמצאות יחד, אחת על גבי השניה, מי לידנו יתקע, שגם סדר המאובנים, הנקבע ע"י שחזור שרירותי, הוא אמיתי? לגיאולוגים לא נותרה הברירה אלא להשתמש בעקרונות אחרים, כדי לתארך ולסדר שכבות הסלעים.
הגיאו כרונולוגיה והאבולוציה נשענות אחת על השניה
הגיאולוגים נעזרים בתיאוריית האבולוציה. הם מקבלים את ההנחה על הרצף והאבולוציה של צורות החיים, המבוססות על השוואות רמות המורכבות של היצורים. כאשר מתגלים מאובנים, הם ממוינים בהתאם לשיבוצם ברצף האבולוציוני, ורק אחרי כן מייחסים את הסלע, שבו נמצא המאובן, לתקופה שלו. אבל קורה לעתים, שסלעים, אשר לפי הבדיקות הפיזיקליות שלהם שקעו יחד במאורע מהיר, מכילים מאובנים מתקופות שונות לגמרי, עד כדי גיחוך, ונוצרה תעלומה.
תיארוך גיאולוגי ותיארוך אבולוציוני נשענים זה על זה, בלי שתהיה להם אחיזה על בסיס איתן אחר. אבולוציה "מוכחת" ע"י סדר המאובנים בסלעים, ותיארוך הסלעים "נקבע" על ידי מציאות המאובנים בתוכם, בהתאם להסבר האבולוציוני.
מול בעיות פענוח של שכבות מקוטעות ומפוזרות, פונים הגיאולוגים לביולוגים שיעריכו עבורם את דרגת הפרימיטיביות של מאובני האורגניזמים שבתוכם. חוקרי האבולוציה נעזרים לעתים בשיטות רדומטריות, אך גם כאן קיימת הסלקציה: תוצאות לא מספקות או לא מתאימות, נדחות הצידה ואינן מתפרסמות".
דמיון בין מינים
דמיון בין מינים, הוכחה או סתירה? גם אם התפתחות היתה יכולה להסביר את הדמיון, אין הסבר זה מהווה הוכחה, אפילו אם הוא הגיוני. דמיון בין מינים אינו מוכיח על התפתחות יותר מאשר על בורא אחד. לעומת זאת ניתן להוכיח כי דמיון בין מינים אינו דווקא תוצאה של התפתחות. ישנן סדרות שלמות של איברים דומים שאינם יכולים להתפרש כהתפתחות, "האיברים האנאלוגיים". למשל: כנפי הדבורה וכנפי העטלף, שתיהן משמשות למעוף ושתיהן עשויות מעין קרום דק המחוזק ע"י פיגום קשה. אך הקרום של העטלף עשוי מעור, והפיגום נוצר ע"י השלד הפנימי. ואלו בדבורה עשוי הכנף מכיטין שהוא חומר השלד של החרקים, והפיגום נוצר ע"י טרכיאות מלאות אויר.
ישנם איברים מורכבים החוזרים על עצמם במינים שונים אף שלכל הדעות לא התפתחו זה מזה. גם בין בעלי השליה וגם בין חסרי השליה ישנם: מכרסמים, אוכלי חרקים וטורפים, כשבין המקבילים בשני הסדרות ישנם סימני דמיון רבים, אף שהם לכל הדעות לא התפתחו זה מזה. ישנן ארבעה משפחות של בעלי כנפיים, שלא התפתחו זה מזה (צפורים, חרקים מעופפים, עטלפים, הפטרודקטיל). האם הגיוני שהמוטאציות יצרו כנפיים בארבעה יצורים מקבילים?
המעבר מדגים לדו חיים היה "רב מערכתי" (polyphyletic), מערכת הדם-לב-ריאות של הצפרדע, הסלמנדרה, ועוד חוליות רבות, נוצרו במקרה במקביל.. סימפסון כותב: "שכיחות ההקבלות וההתלכדויות מצויה כמעט בכל הרמות", (Simpson, G.G 1953, "The Magor Freatores of evolution" N.Y. Columbia University Press.).
ריצ'ארד דוקינס כותב: "העיניים התפתחו בעולם החי לא פחות מ-40- פעמים וככל הנראה יותר מ-60-" (מתוך "הטיפוס על ההר הבלתי סביר", ריצ'רד דוקינס, פרק 5). האם באמת ניתן להאמין באבסורד שכזה? די להתבונן בדבריו הידועים של דרווין בקשר להתפתחות העין: "להניח שהעין, עם כל הכישורים הנלווים לה, כמו לכוון את הפוקוס למרחקים שונים בשביל לסנן כמויות שונות של אור, ולתיקון פערים וסטייה כרומאטית, היו יכולים להיווצר על ידי הברירה הטבעית, נראה, ואני באופן חופשי מתוודה, שזה אבסורד בדרגה הגבוהה ביותר". האם אפשר להכפיל דברים אלו בחזקת 60? מבלי לדון בתגליות החדשות בהקשר למורכבות העין ושכלוליה.
באוסטרליה ישנה חפרפרת כיסאית שלמראית עין אין להבדיל בינה לבין החפרפרות המוכרות בשאר היבשות, מערכת איכון ההד (כשל עטלפים) נמצאת פעמים רבות במינים שונים שלא התפתחו זה מזה. התעופה התפתחה במקביל באופן בלתי תלוי אצל החרקים, העופות, והיונקים. כאשר המין האנושי משקיע את מיטב המוחות והטכנולוגיה בכדי לפתח תעופה, זו התפתחה במקרה לפחות שלש פעמים!
הוכחה מחוליות הביניים
בתקשורת ובספרים הפופולאריים מתייחסים לחוליות ביניים כ'הוכחות' לתיאוריית האבולוציה. כך בשנות ה-90 בישרו אמצעי התקשורת בקול גדול כי "נמצאה חוליית הביניים המוכיחה באופן סופי את תורת האבולוציה". מבלי להיכנס כאן לנתונים הודאיים בהקשר לשבר גולגולת זה שהוחלט כי הוא חוליית ביניים, יש להבהיר כי אין שום משמעות בין שאלת התרחשות האבולוציה לבינו. אי אפשר להוכיח אירועים מכח ממצאים, גם לו היו עוד אלפי חוליות ביניים, כלומר יצורים הדומים לשתי צורות חיים, ממוצעים בין פשוט למורכב, אין הדבר מוכיח כיצד נוצרו מינים אלו.
יש לשער כי אם הקופים היו נכחדים, והיינו מגלים את שרידיהם ביום מן הימים, היה אפשר לנפנף גם בהם כ'הוכחה', חוליית ביניים בין הסוס לאדם. אלא שעדיין אנו זקוקים לתיאוריה, שתניח את ההתפתחות המקרית בין מין למין, גם לגבי המינים שאנו מכירים, וגם לא-לו שנכחדו. וזוּ לא הוּכְחָה במאומה.
אפשר לספר כאן גם על "חוליית ביניים" מפורסמת, שהוצגה ב-300 מוזיאונים בעולם: "איש פילטדאון", כשבסיום סיבוב ההופעות התברר כי המדובר בסך הכל בהרכבת לסת של קוף שנגנבה מגן חיות. אכן, כך חלפה תהילת עולם..
דוגמא הממחישה את האבסורד שבשימוש ב'חוליות הביניים':
• "הבאסקים ניכרים בקלסתר פניהם שיש בו צירוף יחיד במינו של קוים אנתרופולוגיים, משערים שהם דומים ביותר לטיפוס האדם מן התקופה הפאלאוליתית המאוחרת ששרידיו נמצאו במערות קרו מאניון בצרפת, וכשם שהטיפוס האנתרופולוגי הפיסי שלהם קדום מאד כך גם לשונם היא מן הקדומות ביותר ואף במנהגיהם ובהרגלי עבודתם נשתמרו יסודות מן התקופה הפרהיסטורית.. הבאסקים יושבים בגלילותיהם הנזכרים לכל הפחות מתקופת האבן המאוחרת" (אנצ"ע ערך בסקים).
לו היתה שואה משמידה את העם הבאסקי לפני כמה שנים, היינו מתארכים ללא ספק את כולם לתקופה הפאלאוליתית, לפי מבנה פניהם ושאר הקריטריונים האנתרופולוגיים, ולפי "מנהגיהם והרגלי עבודתם" שהיו משתמרים, היתה הוכחה ברורה ומוחצת לתיארוך הנ"ל. ורק היה על הגורל המשעשע לקוות שלא היה נמצא בחיקו של אף אחד מכשיר פלאפון... העובדה כי הם יושבים באותם גלילות מתקופת האבן (יותר מארבעת אלפים שנה אחורה!) גם לא היתה מתקבלת על אף דעה, ולכן גם בהתעלמות מהמבנה האנתרופולוגי, היו מיחסים את תרבותם כולה לתקופת האבן, וכך הלאה. גם האסקימואים הארקטים היו שרויים בתקופה הפליאוליתית עד לא מזמן. וכן השבטים האוסטרליים.
אין המדובר בחוליות ביניים אלא בקבוצות אנתרופולוגיות שונות, שאולי נכחדו או הוטמעו. אפשר כי בקבוצות פרימיטיביות יותר ומנותקות היו שכיחים יותר צורות כרומוזומליות לקויות ומוזרות עקב נישואין בין קרובים בצורה מסודרת לאורך שנים רבות ותקופות ארוכות, המגדילים בהרבה את הסיכויים להתרבות גנים פגומים או יוצאי דופן. וכן סביר כי בחלק מן המקרים גזעים נחותים אכן הוכרעו והושמדו או הוטמעו ע"י גזעים חזקים יותר, שהרי הזרם המרכזי תמיד מנצח.