http://www.toraland.org.il/machon-hator ... p?id=24466רוב יהודי העולם בארץ ישראל
בס''ד
הרב יהודה עמיחי
רבי אומר: (דברים טו) וזה דבר השמיטה שמוט - בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע - אי אתה משמט כספים.
דעת רש''י היא ששמיטת קרקע וכספים היינו כפשטותם, ואין שייכות לדיני יובל ואילו לדעת התוס‘ מפרשים (שם) ששמיטת קרקע פרושה שמיטת היובל שבה שבים הקרקעות לבעליהם הראשונים, ושמיטת כספים היינו שמיטת שביעית, ולכן נראה שדעת התוס‘ שכשם שבטלו היובלות בסוף בית שני כך גם השמיטין נתבטלו, אולם לדעת רש''י יתכן להסביר שהשביעית המשיכה לנהוג עד סוף תקופת בית ראשון. לגבי שאר מצוות התלויות בארץ נראה שנהגו בתוקפם הראשון ובחיובם מדאורייתא עד חורבן בית ראשון.
ג. חורבן הבית הראשון
על המשך תוקפה של קדושת יהושע לאחר חורבן הבית נחלקו בגמ‘ (ערכין לב ע''ב) וז''ל:
מאי טעמא דמ''ד: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא? דכתיב: (נחמיה ח‘) ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל וגו‘ ותהי שמחה גדולה מאד, אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא? אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה; ואומר: (דברים ל‘) והביאך ה‘ אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו. ואידך? דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה. והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע, דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב (נחמיה ח‘) ישוע, בשלמא משה לא בעא רחמי, דלא הוה זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל, אמאי לא ליבעי רחמי. והא כתיב: אשר ירשו אבותיך וירשתה! הכי קאמר: כיון דירשו אבותיך ירשת את.
למחלוקת זו, האם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא או לא, יש השלכות לעניין הכרכים שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל (חגיגה ג ע''ב) כאשר לדעות שקדושה ראשונה קדשה לעת''ל הרי שהדבר אסור אולם לדעות שקדושה ראשונה לא קדשה לעת''ל הרי שהדבר מותר.
להלכה רוב הראשונים פוסקים שקדושה ראשונה בטלה בחורבן בית המקדש הראשון. אמנם נחלקו האחרונים האם כל המצוות התלויות בארץ בטלו בחורבן הבית או רק מצוות ששייכות בכיבוש בטלו, אבל דברים שלא שייכים בכיבוש כגון לקט, שכחה, פאה וחדש שנהגו קודם כיבוש וחלוקה, למרות שבטל הכיבוש קדושתם מדאורייתא לא בטלה או בטלה.
ד. הקדושה בתקופת בית שני
מדברי הגמ‘ בערכין למדנו שקדושה ראשונה ושנייה יש להם , משמעות הדבר שהקדושה בבית שני היתה מדאורייתא, ולכן היו בחידוש כל הדברים האלה. אולם כנגד שיטה זו סבר ר‘ אלעזר בירושלמי (שביעית פ''ו ה''א):
אמר רבי לעזר מאיליהן קיבלה עליהן את המעשרות מה טעם ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום שרינו לויינו וכהנינו.
העולה מכאן שישנה מחלוקת בגמ‘ האם בתקופת בית שני נהגו מצוות התלויות בארץ מדאורייתא או לא. נחלקו בכך גם הראשונים כאשר ר''י (תוס‘ יבמות פב ע''ב ד''ה ירושה) סובר שלא יתכן שלא נהגו בתרו''מ ובכל המצוות התלויות בארץ מדאורייתא. את דברי הירושלמי הסביר שכיוון שחייבו עצמם מאליהם הרי שהתקדשו המקומות בחובת דאורייתא. ולעומתו דעת הרמב''ם (תרומות פ''א הכ''ו) משמע שהחיוב בתקופת בית שני היה מדרבנן בלבד.
השאלה על החיוב בתקופת בית שני מבוססת על הצורך בביאת כולכם, כאשר דעת הרמב''ם היא שללא ביאת כולכם חיוב תרו''מ הוא מדרבנן ואילו הראב''ד סובר שמשמעות ביאת כולכם הוא רק לענין חלה אבל לענין תרומות ומעשרות אין מיעוט של ביאת כולכם ולכן נהגו הדינים מדאורייתא.
על חיוב היובל בתקופת בית שני נחלקו הראשונים. דעת ר''ת נהג היובל בבית שני מדאורייתא ואת הצורך בכל יושביה עליה הסביר שהרי עלו מקצת מכל י''ב שבטים ולכן החיוב הוא מדאורייתא (גיטין לז ע''ב ד''ה בזמן). ואילו דעת התוס‘ שבבית שני נהג היובל רק מדרבנן, ועיקר הנימוק הוא שכיוון ולא היו כל יושביה עליה.
תוס‘ (נדה מז ע''א ד''ה לא כלהו) הקשה לדעת ר''ת שמספיקה נציגות של כל אחד מהשבטים מדוע לא נהגה מצוות חלה מדאורייתא? והרי הגמ‘ (נדה, כתובות) אמרה שחלה נהגה בבית שני מדרבנן בלבד מהמיעוט של ''בבואכם - בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לא כלהו סליק''. ומה השוני בין חלה ויובל? כשם שביובל לדעת ר''ת מספיק רק נציגי יב‘ השבטים א''כ גם בחלה יספיקו נציגי יב‘ שבטים? תוס‘ מתרץ שהלימוד של ‘בבואכם‘ פרושו שישנה חובה שהכל יהיו בבואכם, וא''כ לענין חלה לא מספיק שיבואו נציגי יב‘ השבטים אלא גם לר''ת צריך ביאת כולכם. אנו לומדים כבר בדברי התוס‘ שיש חילוק בין כל יושביה ובין דין ביאת כולכם, דהיינו יתכן שנציגים מספיקים לדין כל יושביה עליה, אולם לדין בבואכם שתהא ביאת כולכם אין נציגות של יב‘ השבטים מספקת.
מסקנת הדברים שבתקופת בית שני לשיטת כולם נהגה מדרבנן, אבל בדין תרו''מ נחלקו הראשונים האם נהגו מדאורייתא, וכן לגבי היובל ושמיטה נחלקו הראשונים.
ה. קדושת ארץ ישראל בזמן הזה
הפסוק ''אשר ירשו אבותיך וירשתה'' נדרש בסדר עולם (רבי יוסי) ''ירושה ראשונה ושניה יש להן ושלישית אין להן'' ורבי יוחנן הסביר שלכן לדעת ר''י (משנה יבמות פא ע''א) תרומות ומעשרות בזמן הזה הם מדאורייתא. ריש לקיש חולק על שיטה זו וסובר שבזמן הזה תרומות ומעשרות הם מדרבנן, כנראה סבר (על פי הגמ‘ בנדה מו ע''ב) שבטלה קדושת הארץ ולכן כעת התרו''מ הם מדרבנן.
במחלוקת זו נחלקו גם הראשונים: דעת הרמב''ם שתרומה בזמן הזה מדרבנן ואילו דעת הראב''ד כדעת רבי יוחנן שתרו''מ בזה''ז מדאורייתא. וכן נחלקו בכך בהלכות שמיטה ויובל (פי''ב הט''ז) שדעת הרמב''ם היא שבביאה שלישית יקדשו מחדש ואילו דעת הראב''ד היא שלדעת רבי יוסי אין צורך בקידוש מחדש.
ו. שיטת הרמב''ם בקדושה בזמן הזה
מכיוון ששאלות אלו שהעלנו יש בהם מחלוקות רבות של ראשונים ניגש לראות את שיטת הרמב''ם, שעל פיה נוהגים היום ולכן משמעותה רבה.
שיטת הרמב''ם בשאלה זו נתלבנה במספר מקומות, בהלכות תרומות (פ''א ה''ה) כתב:
כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא.
מדבריו אלו משמע שקדושה שניה קדשה לשעתה ולעת''ל, ואין צורך לכל פעולת קידוש נוספת.
אולם הרמב''ם בהלכות תרומות (פ''א הכ''ו) מזקיק פעולה חדשה בביאה שלישית, וז''ל:
התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא''י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ‘ וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.
/השגת הראב''ד/ התרומה בזמן הזה וכו‘ עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א''א לא כיון להלכה יפה דהא קי''ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי‘ והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא.
מדברי הרמב''ם עולה שתרו''מ בזה''ז הם מדרבנן ולכן כשתהיה ביאה שלישית אי''ה במהרה בימנו יצטרכו לעשות פעולת קידוש מחדש, שהרי עד ביאה שלישית לא היו תרו''מ מדאורייתא, ואילו הרמב''ם עצמו בה''ה כתב שאין צורך בכל פעולה נוספת אלא שקדושה שניה קדשה לשעתה ולעת''ל. שאלה זו היא שאלת הראב''ד את הרמב''ם.
הרמב''ם חזר על דבריו גם בדיני ערים המוקפות חומה, כותב הרמב''ם תחילה את הדין של הקדושה לשעתה ולעתיד לבוא, ולאחר מכן חוזר שוב ואומר שבביאה שלישית יצטרכו פעולה נוספת של קידוש, ולכאורה מדוע יש צורך בפעולה נוספת בזמן הביאה השלישית?
ההסבר הראשון הוא שאמנם קדושה שניה קדשה לשעתה ולעת''ל ואולם לענין תרו''מ אנו מצריכים שיהיו כל יושביה עליה, ולכן הקדושה קיימת אלא שחסר עדיין תנאי של כל יושביה עליה, ולפיכך כאשר יהיו כל ישראל עליה הרי שיתחייבו מיידית בתרו''מ מדאורייתא שהרי הקדושה כבר קימת וביאת כולכם איננו אלא חסרון מעשי שצריך להשלימו כאשר יהיו כל ישראל על הארץ.
על פי הסבר זה אין דין ‘ביאת כולכם‘ תלוי בעיקר הקדושה אלא תנאי שצריך להשלימו, ובשעה שתנאי זה יתממש הרי שמהות הקדושה תתקיים, ולא צריך לפעולה נוטפת.
הסבר נוסף אנו לומדים בדברי הגר''ח (שמיטה ויובל פי''ב הט''ז) ולשיטתו הרי שישנם שני מושגים; א. יושביה עליה. ב. ביאת כולכם. ודין יושביה עליה הוא תנאי בדיני שממיטה ויובל שאם אין יושביה עליה - אין נוהגת שמיטה ויובל. כמו כן יש דין של ביאת כולכם וכל זמן שלא היתה ביאת כולכם הרי שלא הושלמה הביאה, והוא חסרון בעצם קדושת הארץ. ולכן ביאת עזרא לא חלה עד הזמן של ביאה שלישית שתהא ביאת כולכם, בשעת ביאה. וא''כ הביאה השלישית שהיא משלימה את חיוב הארץ בתרו''מ ושמו''י היא מזקיקה תנאי קידוש מקוריים, וא''כ לסברה זו צריך שיעשו פעולת קידוש ע''י ב''ד כמו עצם ירושת הארץ (לשיטת הרדב''ז שהיו צריכים ב''ד בזמן קידוש הארץ). הקדושה השניה היתה לתועלת בקדושת הארץ, ואולם שלמות דין ירושתה תהיה רק אם תושלם גם ביאת כולכם. על פי הסברו של הגר''ח יובנו היטב דברי הרמב''ם (הל‘ שמיטה ויובל פי''ב הט''ז):
וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות שנאמר והביאך י''י אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך אתה נוהג [בה] בחידוש כל הדברים האלו אף ירושתך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו.
/השגת הראב''ד/ וכן לעתיד לבא. א''א הא דלא כרבי יוסי אלא במקומות שלא קידש עזרא.
ולכאורה אם קדושה שניה קדשה לעת''ל מדוע צריכים שוב לפעולת קידוש מחודש של שמיטין ויובלות, אלא ע''כ יש כאן השלמת הקדושה השניה. נראה שלדעת הגר''ח עצם המצאות רוב ישראל איננה מקדשת את הארץ בצורה אוטומטית, אולם לפי שיטת הכס''מ (תרומות פ''א הכ''ו) הקדושה של עזרא חלה והיא קימת אלא שיש תנאי של ביאת כולכם, וגם יווצר מצב שבו רוב ישראל יהיו על אדמתם יתחייבו בתרו''מ מדאורייתא.
מדברי החזו''א (שביעית סי‘ כה ס''ק ה) ואבן האזל (בית הבחירה פ''ו הט''ז אות ה) עולה שלענין תרו''מ אם יהיו רוב יושביה עליה יתחייבו בתרו''מ מדאורייתא. ונראה שלשיטה זו מה שחידש הרמב''ם והצריך חידוש הדברים הללו, אין פרושם שיחזרו ויעשו קידוש אלא הדבר ינהג אוטומטית בחידוש הדברים.
ז. חלה
החזו''א (סי‘ כא ס''ק ה) כתב:
''הא דכתב הר''מ דדין תרומה ומעשר כדין חלה לענין תנאי דביאת כולכם, אין השתוותם גמורה, דבחלה קידוש הארץ מתחילה נתהוה ע''י ביאת ישראל לארץ ולכן נתחייבו בחלה בז‘ שכבשו, ובעליית עזרא כיון דלא הוי ביאת כולכם (כדאמר כתובות כה) לא נתקדשה לענין חלה, ואף אם ישובו רוב ישראל קודם הגאולה העתידה לא יתחייבו מה''ת בחלה שאין קידוש אלא ע''י מלך או נביא ומיהו אפשר דקידוש לחלה כיון דבביאה תלי רחמנא א''צ מלך ונביא, אבל אכתי י''ל שאין קידוש חדש בזמן הגלות.
אבל תרומה קידוש הארץ הוא ע''י מלך ונביא וישראל להסכים שתתקדש, ולא נתחייבו ישראל בתרומה בז‘ שכבשו, ורק תנאי דביאת כולכם ילפינן תרומה מחלה, ואם ישובו רוב ישראל אף בזמן הגלות תחזור חיוב תרומה מה''ת וכמו שפירש הכ''מ פ''א מה''ת הכ''ו הא דכתב רבינו שם ה''א שנוהג שלא בפני הבית ובה''ה שקדושה שניה נתקדשה לעתיד לבא''.
לדעת החזו''א ביאת כולכם בחלה היא עצם הקידוש ואלו בתרו''מ ביאת כולכם איננה עצם הקידוש אלא תנאי, ולכן תרו''מ יכולים להתחדש בכל תנאי אבל דין חלה לא יכולים לחדש אפילו יהא מצב של ביאת כולכם. ודבריו צ''ע מנ''ל שלא עושים קידוש חדש בזמן הגלות, ואפילו אם בעינן מלך שמא למלכות ישראל בימינו יש כח של מלך לעניין זה שיכולים לקדש בביאת כולכם, ושמא אין זה זמן הגלות שכתב עליו החזו''א, וא''כ יש סברא לומר שכאשר ארץ ישראל יהיו בה רוב יושביה יתחייבו גם בחלה מדאורייתא אפילו לדעת החזו''א.
ח. שמיטה ויובל
במצוות היובל שדינה כתרו''מ לענין ביאת כולכם וא''כ כאשר יהיו רוב היהודים בארץ ישראל א''כ לכאורה גם היובלות ינהגו, ואולם לכאורה ביובל חסר עוד תנאי והוא שהשבטים לא יהיו מעורבים זה עם זה, ואולם כבר שאל הרמב''ן על ר''ת הסובר שיובל נהג בבית שני והרי השבטים היו מעורבים זה בזה, ואין כל אחד מכיר נחלתו וא''כ כיצד נהג היובל מדאוריייתא? ובספר תורת יהונתן (פ''א אות ז) כתב שתנאי שהשבטים לא יהיו מעורבים זה בזה הוא תנאי בכיבוש, אבל אחר שכבר הייתה חלוקה אחת הרי שאין הם מעורבבים יותר, או משום החלוקה הראשונה שהיא קיימת או משום שבמקום ולא יעשו חלוקות נוספות הרי שמשמע שבאו לארץ כבר הכיר כל אחד את חלקו, ואין עוד מעבר אדמות וממילא המצווה חלה.
אולם בכול אופן הרי לענין היובל אנו צריכים ב''ד גדול למנין וקידוש (שמיטה ויובל פ''י ה''א) וא''כ לא יועיל לנו ביאת כולכם אלא צריכים עוד ב''ד הגדול שיקדש.
לענין השמיטין הרי ששוב תשאל השאלה האם שמיטה ויובל קשורים זה בזה, וכמו כן יש לדון האם בשביעית צריך שכל אחד יכיר חלקו או לא (עיין ארץ חמדה ספר א שער ב אות ז).
ט. כולכם או רובכם
עדיין נשאלת השאלה האם בעינן ביאת כולכם או אפילו רוב מועיל.
לדעת ר''ת (גיטין לו ע''ב ד''ה בזמן) נציגי שבטי ישראל מספיקים על מנת להחשיבו ככבוש רבים, אולם כל זה לדין כל יושביה עליה, אבל לעניין ביאת כולכם כבר כתבו התו‘ (נדה מז ע''א) שבעינן ביאת כולכם, ונשאלת השאלה האם לפי הסבר זה בעינן שיהיו ביאת כולכם או שמא אפילו רובם אהני?
לכאורה יש להביא ראיה שצריך ביאת כולם ממש, שהרי הרמב''ם (תרומות פ''א הכ''ו) כתב כשם שהיו בביאה ראשונה ואז לכו''ע היו כולם ממש, וא''כ צריך את כולם. ועיין בבית הלוי (ח''ג סי‘ א אות ד) שכתב בשמו של ר‘ חיים בנו, לחדש שהצורך בביאת כולכם נובע מכך שצריך כיבוש וחלוקה, וללא ביאת כולכם אין את היסוד של חלוקה, שהרי כ''א צריך לקבל את חלקו, וא''כ לפי דברי ר''ח הללו נראה שצריך ביאת כולכם ממש, ובלא ביאת כולם הרי שאין חלוקה ולכן אין אפשרות לקיום מצוות תרו''מ מדאורייתא אפילו אם יהיו רוב ישראל על אדמתם. אולם מאידך גיסא אפשר לומר שאמנם בביאה ראשונה היו כולם ממש, אבל כשם שבכל התורה כולה רובו ככולו, כן גם בדין זה רוב העם מספיק על מנת להחשיבו ככולו. ונראה להביא ראיה מדברי רש''י (כתבות כה ע''ב) שהסביר ''וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק - רובן נשארו בבבל'' דהיינו את המילה ''כולהו'' שהובאה בגמ‘ הסביר רש''י בלשון ''רובן'', ומשמע שאם רובן היו עולים לארץ הרי שהיה נחשב להיות כאילו כולהו סליק.
הגרש''י זוין זצ''ל (תחומין י עמ‘ 25) הוכיח מדברי הגמ‘ (ע''ז לו ע''ב) הלומדת שאין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה, מלשון הפסוק ''ואותי אתם קובעים הגוי כולו - אי איכא גוי כולו - אין, אי לא - לא''. וכן נראה מלשון החזו''א (שביעית סי‘ כא ס''ק ה) שמספיק רוב העם ולא צריך כל העם.
י. סיכום
העולה לנו שבעז''ה בשעה שתהא עליית כולכם, ואפילו רוב יהודי העולם יהיו בארץ ישראל, הרי שלענין שמיטה ויובל נראה שלא יחודשו מדאוריתא, אולם לענין תרו''מ נחלקו האחרונים לדעת הגר''ח שסובר שלא יחולו עד שתעשה פעולת קידוש ואילו לדעת אבן האזל והחזו''א תחול חובה מדאורייתא. לענין חלה דעת החזו''א שלא תחול עד שיהא מלך ונביא ויש מקום לסברא שגם חלה תהא מדאורייתא.
נראה שבכל הספקות הללו עלינו להחמיר שהרי אין כאן דיון בספק דרבנן להקל, למרות שתרו''מ בזמן הזה הם מדרבנן אבל בכו''א הרי השאלה העומדת כאן לדיון האם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן, וא''כ בודאי לדעת המל''מ (תרומות פ''ז הי''ד) שבכל הספקות בתרו''מ אנו מחמירים, ואף לדעת שבת הארץ (מבוא פ''ט) שספקות בתרו''מ הרי זה ככל הספקות שמדרבנן, היינו דווקא בספקות דיניים (?????) אולם בספק האם מדאורייתא או דרבנן נראה שיש להחמיר.