רון כתב:מה הכונה שלא נהנה מהמעשה?
וכי אם שוכר את חבירו שימחא כפים במשך שעה, ואין לשוכר שום הנאה מזה, האם לא חייב לשלם לו? ודאי שחייב!
רון כתב:ולעצם ספיקו של מר שליט"א דשמא לא שייך שכירות על דבר איסור, הלא זה כל דין אתנן שאסרה תורה למזבח, שמדובר ששכרה לבא עליה, והשכר שנותן לה תמורת הביאה הוא בהמה, וכיון שדבר זה ניתן על חוב של ביאה זה תועבה לפני ד'. ומזה ברור שחל חיוב לשלם גם על דבר עבירה.
מה שנכון נכון כתב:
תנו רבנן מה קלקול קלקלו הבייתוסין פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים שכרו שני בני אדם בד' מאות זוז אחד משלנו ואחד משלהם שלהם העיד עדותו ויצא שלנו אמרו לו אמור כיצד ראית את הלבנה אמר להם עולה הייתי במעלה אדומים וראיתיו שהוא רבוץ בין ב' סלעים ראשו דומה לעגל אזניו דומין לגדי קרניו דומות לצבי וזנבו מונחת לו בין ירכותיו והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי ואם אין אתם מאמינים לי הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני אמרו לו מי הזקיקך לכך אמר להם שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים אמרתי אלך אני ואודיע להם שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים אמרו לו מאתים זוז נתונין לך במתנה והשוכרך ימתח על העמוד באותה שעה התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין
מאתים זוז נתונים לך במתנה - ותהא רשאי לעכבן ואע"פ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך דיש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר כדאמרינן ביבמות (דף פט:) מנין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' יחרם כל רכושו וגו' (עזרא י):
שש ושמח כתב:רון כתב:מה הכונה שלא נהנה מהמעשה?
וכי אם שוכר את חבירו שימחא כפים במשך שעה, ואין לשוכר שום הנאה מזה, האם לא חייב לשלם לו? ודאי שחייב!
לכאורה פשוט שגדר חיוב שכירות הוא מפני שנחשב שבעה"ב קיבל הנאה מהפועל, וגם באופן שכתבת עצם מה שנעשה רצונו זה הנאתו. ואמנם בפשטות גם בדבר איסור נחשב שנהנה, אך אולי יתכן לומר שכיון שאסור לו לעשות כן לא נחשב הנאה, ולזה אני מחפש מקור.רון כתב:ולעצם ספיקו של מר שליט"א דשמא לא שייך שכירות על דבר איסור, הלא זה כל דין אתנן שאסרה תורה למזבח, שמדובר ששכרה לבא עליה, והשכר שנותן לה תמורת הביאה הוא בהמה, וכיון שדבר זה ניתן על חוב של ביאה זה תועבה לפני ד'. ומזה ברור שחל חיוב לשלם גם על דבר עבירה.
ראיה זו ידעתי מקודם ולכן הקדמתי שתי הסברות הנ"ל, ששניהם לא שייכות באתנן, א. באתנן לא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד וכו' מפני ששם הבועל עושה את המעשה והאשה היא קרקע עולם. ב. באתנן לא שייך לומר שלא נחשב הנאה כיון שנהנה גופו, והנידון הוא באופן שלא נהנה גופו כגון הדוגמא שהבאתי.
שש ושמח כתב:רון כתב:מה הכונה שלא נהנה מהמעשה?
וכי אם שוכר את חבירו שימחא כפים במשך שעה, ואין לשוכר שום הנאה מזה, האם לא חייב לשלם לו? ודאי שחייב!
לכאורה פשוט שגדר חיוב שכירות הוא מפני שנחשב שבעה"ב קיבל הנאה מהפועל, וגם באופן שכתבת עצם מה שנעשה רצונו זה הנאתו.
וראה מה שכתב הפתחי תשובה שם (חו"מ סי' ל"ב סק"ג), בשם הברכי יוסף (שם ס"ק ג) שכתב וז"ל, אם היה בעיר דיין קבוע ונראה לו לענוש על זה עושה, כמו שכתוב (יבמות צ ב), שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ובתנאי שתהיה השעה צריכה לכך, כגון שהשוכר קדמה לו עשיית דבר זה פעמיים, או שהיו במדינה שעושין כפועל הזה, שיש לחוש שאם יתרשלו מלעונשם שירבו לעשות כן, אבל אם חסר אחד משני תנאים אלו אין בית דין יכולים לחייב לעושה לזה שום דבר, כל שכן מי שאינו בית דין, והציבור אינם בזה כדיין קבוע. מהר"י ן' מיגש בתשובות כתב יד (סימן קסא), עכ"ל. מבואר דלא קנסו כן בכל מקום אלא שהדיין יכול לעשות כן במקום שהוא רואה צורך בכך, ומבואר בהדיא בדברי הר"י מיגאש שבשוכר עדי שקר צריך לשלם.
העולה לדינא. העובר באיסור חייבים לשלם שכרו וכדעת הר"י מיגאש (שו"ת סימן קסא), וכן מבואר בדברי הריב"ש (סימן שע), ב"ח (סימן פז), ש"ך (שם ס"ק נח), נתיבות המשפט (סימן ט ס"ק א), ברכי יוסף (סימן לב ס"ק ג), אמרי בינה (דיינים סימן יז), תשורת שי (סימן ז) והחכמת שלמה הסתפק בזה, והחתם סופר יחידאה בזה שאין צריך לשלם לו שכרו.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 465 אורחים