ובזמן בית המקדש אף על פי שמן התורה ליכא בגבולין חובה אלא יום ראשון, אפילו הכי היו נוטלין לולב כל שבעה בכל ארץ ישראל לא משום חובה, אלא משום יסוד נביאים. ואם תאמר, שופר בגבולין אמאי לא דחי כמו במקדש. הא לא כתיב לפני ה' וסתמא כתיב בין במקדש בין בגבולין, יש לומר, כיון דכתיב בשופר [ויקרא כ"ג] זכרון תרועה, וכתיב במקדש [במדבר י'] והיו לכם לזכרון לפני (ה') [אלקיכם] ילפינן האי זכרון מהאי זכרון, ויותר משמע במקדש משאר מדינה, אבל אם לא היה שבת היו תוקעין במדינה ובכל ארץ ישראל משום שמא האי זכרון תרועה סתמא כתיב. אי נמי היו תוקעין משום רשות, כדאמרינן בלולב כל שבעה חוץ מיום ראשון היו נוטלין לולב משום יסוד נביאים
הנה התי' הראשון שכתב מזכיר את דברי הראב"ד ב"כתוב שם", ז"ל "מפני שאין לשופר עיקר מפורש בגבולין שלא אמרה תורה [ויקרא כג כד] שבתון זכרון תרועה אלא במקום [שם פסוק כה] והקרבתם אשה לה', ולא נאמר [שם כה ט] בכל ארצכם אלא ביובל, וכיון שאינו מפורש בגבולין אלא מדרשא אתי משום הכי גזרו",
אבל מהו הדבר שהוסיף הר"י בתירוץ השני שתוקעין משום רשות, וכמו יסוד נביאים של לולב?