זה סיפור שהיה ונברא?
מישהו מכיר יהודי בשם חיים צבי סלומון?
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה וגו'" (יא,ז)
הכלבים ידועים בנאמנותם לבעליהם עד מאד מסיבה זו נבחר הכלב ל'שומר' הבית, ומשתמשים בו רבות כ'כלב שמירה' כנודע. – בשכר נאמנותם אף זכו לפרס מיוחד, כדאיתא במדרש (שמו"ר לא, ט): "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו(שמות כב, ל). למה לכלב, אמר הקב"ה: חייבים אתם לכלבים, שבשעה שהרגתי כורי מצרים, והיו המצריים יושבין כל הלילה וקוברים מתיהם, והכלבים נובחים להם ולישראל אינם נובחים, שנאמר 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', לפיכך אתם חייבים לכלבים, שנאמר לכלב תשליכון אותו" ע"כ.
מספר הסיפור הוא בעל המעשה עצמו, הר"ר חיים צבי סלומון שליט"א, שהוא יהודי ניצול שואה. מוצאו מהעיר 'האלמין' שבהונגריה, יש לו כיום 'ספר תורה' עתיק שעבר במשפחתו בירושה דור אחר דור. מדובר בספר תורה נדיר ביופיו והדרו, עתיק ומיוחד מצדיקי עולם בדורות שלפנינו, ונשמר מכל משמר במשך הדורות. הכתב של הספר תורה הזה מהודר מאד בצורה נפלאה, ובמשך כל הדורות הללו עד היום הזה, לא נס ליחה, ולא דהה הכתב כלום, הוא נראה כמו שלא מזמן יצא מתחת ידי הסופר. הספר תורה התפרסם בהידורו ורבנים גדולים שהיו עוברים בעיירה שלהם, היו מבקשים לקרוא דווקא בספר זה הדר שבהדרים.
כל משפחתו של ר' חיים צבי יבחלט"א עלו על המוקד באושוויץ הנודעת לשמצה, אביו ואמו אחיו ואחיותיו, וכל המשפחה הענפה כולה נכרתה בימי הרעה. הנצר היחיד שנשאר לבית סלומון הוא ר' חיים צבי, אבל ההשגחה העליונה הותירה לפליטה ביחד עמו בדרך מופלאה ביותר גם את ספר תורה הנהדר של המשפחה הנמצא כיום באחד מבתי הכנסת החשובים שבארץ הקודש. אך בל נקדים את המאוחר, עלינו לחזור לתחילת השתלשלות קורות הנס הגדול כסדר ההצלה, על ראשון ראשון ואחרון אחרון.
המלחמה הנוראה שפרצה בעולם תפסה את ר' חיים צבי הי"ו בשיא פריחת ימי בחרותו, הוא למד באותה עת בישיבתו הנודעת ומפורסמת של הגה"ק מסעקלהיד זצוק"ל הי"ד. הוא היה מאד קרוב לרבו, ולמד אצלו שיעורים כסדרן, והרבה תורה ויראת שמים ספג בישיבתו הרמה.
יום אחד מקבל הבחור חיים צבי מכתב מן הבית, בו הודיעוהו שהגיע עבורו צו התייצבות עבודה מהנאצים יימח שמם, שכידוע היו מגייסים הרבה מצעירי הונגריה למחנות עבודה, שהיו צריכים להצלחת המערכה המלחמתית. חיים צבי ידע שהוא חייב להיענות לצו הגיוס והתעלמות מפקודתם הרי היא סכנת נפשות ממש. הוא נכנס בלב שבור ומדוכדך אצל רבו הקדוש, והראה לו את המכתב, שהוא נאלץ לעזוב את הישיבה הקדושה, ולצאת למחנה עבודה, הוא ביקש מהרבי את ברכת השמירה, שלא יאונה לו כל רע, כאשר כל הדרכים בחזקת סכנה, והמלחמה הקשה עדיין משתוללת במלוא עוזה.
הרבי תפס את ידו בשתי ידיו הקדושות, ובחיוך על שפתי קודשו, שאלו: התבטיח לי חיים הערש יקירי, שתשמור תמיד על הקשר הנצחי שבין איש ישראל לקונו, שלא ינותק לעולם? חיים צבי התרגש מאד למשמע השאלה, ועל אתר הבטיח בהתעוררות לב ובקול גדול: רבי, מבטיח אני שלא לעזוב לרגע את הקשר הזה עם הקב"ה! כששמע הרבי את הבטחתו הנרגשת, הרים את כפות ידיו הקדושות והניחם על ראשו, ובירכו בהשתפכות לב כשהוא מבטיחו: בזכות שמירתך על הקשר עם הבורא ברוך הוא, תהיה לך שמירה יתרה בכל מקום שתלך.
כשהוא מצויד בברכת והבטחת רבו הקדוש, יצא 'חיים הערש' מיודענו לדרכו הארוכה מלאת המהמורות, בשנות המלחמה הוא חווה בעיניו שבעה מדורי גיהינום, וכל ימי השואה היו עבורו רצף אחד ארוך של נסים ונסי ניסים, הן בהיותו במחנה עבודה, ואחר כך בעת שהבריח גבולות המדינה, ועוד כמה וכמה ניסים, שמפאת קוצר היריעה נאלץ לדלג עליהם במסגרת זו, כדי להגיע לסיפורינו המופלא של הצלת ספר התורה. 'ברכת הרבי הק' עמדה לנגד עיניו כל העת תמיד', אומר ר' חיים צבי, 'תולה אני את כל ניסי הצלתי בברכתו של אותו צדיק'. כמובן שהוא מצידו השגיח מאד על קיום הבטחתו תמיד, ואף הצליח להבריח זוג תפילין אל תוככי המחנה בדרך מופלאה, והיה מניחם בהיחבא מדי יום ביומו, כשהוא מזכה עמו עוד הרבה מאחינו בני ישראל במצוה יקרה זו.
עם תום המלחמה, כשוך הקרבות בתקופת חג הפסח שנת תש"ה, מצא את עצמו הבחור 'חיים הערש', בודד וגלמוד עלי אדמות, אמנם הוא השתחרר מעול הקלגסים הרשעים, אבל נשאר לבדו ללא מכר וגואל. השמועות כבר הגיעו לאוזניו ממה שעוללו הרשעים לבני עירו ולמשפחתו שכולם עלו על המוקד, וגם נודע לו סופם של בני הישיבה הקדושה עם רבו הקדוש והטהור, שלא היה שונה מסופם של בני משפחתו, שאף הם עלו כולם השמימה על קידוש השם, והוא נותר ערירי בעולם!
הוא חזר לעיירתו 'האלמין' ומצא אותה חרבה והרוסה, מכל היהודים שגרו באותה עיירה לא נשאר אף איש אחד, את כולם לקחו היישר אל המשרפות, ואת רוב הבתים של היהודים וכמובן גם את בתי הכנסת העלו באש!
הוא התיישב על אחת האבנים לא הרחק מביתו כשהוא שבור ורצוץ ומדוכדך עד עמקי נפשו ונשמתו, וכשאינו יודע מאומה לאן יפנה וכיצד. ליבו היה מר עליו מאד והוא החל לבכות בכי נורא מאין הפוגות, על כל משפחתו הענפה, ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב. גם היה לבו בוכה ומבכה על אובדן ספר התורה העתיק והיקר עד לאין ערוך שהיה ברשותם, והיה חביב עליהם כבבת עיניהם. הוא הרהר לעצמו שלא יתכן שספר תורה קדוש ויקר כמוהו יעלה על המוקד, ובוודאי הצדיקים מדורות הקדמונים הגנו ושמרו עליו מכל משמר. הוא החל להתפלל בבכיות נוראות לפני אביו שבשמים על כל מאורעותיו, כשאינו מצליח להעלות שום מנוחה ומרגוע לנפשו הסוערת.
לפתע פתאום תוך כדי שהוא מליט ראשו בין ידיו ובוכה מאין הפוגות, שומע הוא נביחות עזות של כלב מתקרב, הנביחות הלכו והתגברו עוד יותר וכשהרים את ראשו לחפש מהיכן מגיעות נביחות הכלבים הללו ראה הוא מרחוק כלב גדול מתקרב בצעדים מהירים לכיוונו, תוך כדי שהוא נובח ללא הפסקה. כשהתבונן בכלב היה נדמה לו שהכלב הזה מוכר לו, היה להם למשפחת סלומון כלב שמירה משפחתי, שהיה שומר תמיד על מפתן הבית. בהיותם משפחה עשירה מאד, והיה ביתם גדול ורחב ידייםם, החזיקו כלב שמירה לבית. הכלב היה נאמן מאד לבעליו. הסתבר לו עתה לחיים הערש, שהוא אינו הניצול היחיד כאן, כנראה שגם הכלב שרד את השואה.. הכלבים הרי נחשבו בעיני הנאצים יותר מהיהודים.. ועליהם לא חלה גזירת הכליה..
הכלב כנראה הכיר גם הוא את בן המשפחה, ולפי חוש הריח המפותח ביותר של הכלבים זכר כנראה את חיים צבי, והתקרב אליו ורצה בקרבתו. אלא שחיים צבי שם לב, שהכלב מאד לא רגוע נביחותיו היו בקול יללה משונה, וכשהתקרב ממש לחיים צבי, הוא נצמד אליו והניח את שתי רגליו הקדמיות עליו, תוך כדי שאינו מפסיק את יללותיו המשונות.
התנוחה הזו של הכלב בכריכת רגליו על גופו ויללותיו, הזכירה לחיים צבי מאורע נשכח, שקרה במשפחתו לפני כמה שנים. כאשר אביו יצא פעם מהבית אל חנות סמוכה לקנות דבר מה, והשאיר את אחותו הקטנה שהיתה תינוקת ישנה במיטתה, כשאף אחד לא היה בבית. לפתע נפלה התינוקת ממיטתה והתחילה בבכיות וזעקות, והייתה ממש בסכנה גדולה, אך לא היה אף אחד בבית שישמע אותה. והנה פתאום רץ הכלב הנאמן במהירות שיא היישר אל החנות שהיה שם אביו, וכשהוא נובח מיילל ומקפץ על אביו והניח עליו את שתי רגליו. אביו הבין מיד שקרה משהו, ורץ אחרי הכלב אל הבית, והציל את התינוקת ממש ברגע האחרון.
כעת כשחזר הכלב על אותה תנוחה ואותם יללות, נזכר חיים צבי באותה אפיזודה, וקלט מיד שכנראה גם עתה יש דברים בגו, הוא נעמד אפוא ממקומו כמי שמוכן ללכת לדרכו. בראות הכלב שהוא עומד ללכת, החל פתאום לרוץ מהר מאד כשהוא בודק שהבחור 'שלו' בא בעקבותיו, הוא החל למהר את ריצתו בצורה מסחררת ממש, וחיים צבי אחריו. עד שהגיעו לפאתי העיירה ויצאו אל השדות שמחוץ לעיר, שם ליד אחת משדות החיטה נעצר הכלב ממרוצתו, ונעמד בבת אחת על עומדו, כשהוא מתחיל לרקוע ולחפור ברגליו באדמה, הוא חפר וחפר ולא הפסיק מהנביחות והיללות האלו שנשמעו כמו בכי מצמרר שעורר הרבה מאד רחמים בליבו של חיים צבי.
הוא הבין שהכלב 'רומז' לו שיש כאן משהו באדמה, ולא סתם חופר הוא ברגליו כך, החל אפוא גם חיים צבי לנסות לעזור לכלב בחפירותיו, ובעזרת כלי חפירה שמצא בקרבת מקום חפר וחפר עד שנפער כבר בור גדול עמוק באדמה, אבל לדאבונו הוא לא מצא שם ולא כלום. הוא כבר כמעט התייאש ממלאכת החפירה המשונה והחליט לעזוב את ה'דמיון' הזה, והתחיל ללכת משם לדרכו, אבל הכלב שעמד כל העת מן הצד והסתכל על האדמה, לא נח בשום אופן, ובראותו כי מתכוון הגביר ללכת הגביר את קצב יללותיו, ורקע חזק ברגליו.
חזר חיים צבי אל הבור והמשיך לחפור עוד ועוד לעומר, עד שפתאום אחר חפירה של כמעט שלושה מטרים לעומק הוא שמע קול של מתכת נדפקת בחפירתו. עד מהרה נמצא האוצר. בתוך תיבה מונח בצורה מסודרת ונקיה ספר התורה העתיק של המשפחה, כשהוא שלם ללא פגע. ולצידו מונחים כל כלי השרת אשר ישרתוהו, הכתר תורה היקר והאצבע וכו'.
הוא חשב שהנה אפשר כבר לסתום את הבור אבל הכלב נתן לו סימנים ברורים שעדיין לא נגמרו האוצרות! ניסה אפוא חיים צבי לחזור אל הבור ולהמשיך בחפירותיו עד שפתאום בהגיעו כמה סנטימטרים עמוק יותר, גילה תיבה נוספת שהייתה דומה לקודמת. משהעלה גם תיבה זו למעלה, נרגע הכלב ורבץ לצידו על הארץ במנוחה. התיבה השניה הייתה עמוסה עד אפס מקום בשטרות כסף הגדולים ביותר של המדינה. היו אלו אוצרותיו של אביו זצ"ל הי"ד.
הבין חיים צבי, שאביו הפיקח ראה בימים אחרונים לפני הגירוש את אשר לפניו ולקח את כל אוצרותיו ואת ספר התורה להחביאם בעומק עמקי השדות שמחוץ לעיר. הכלב הנאמן שהיה הולך איתו לכל מקום הצטרף אף הוא למסע ההטמנה.
אבל בכך עוד לא תם הסיפור, משבירר לאחר מכן אצל השכנים הגויים המועטים שנותרו בעיירה על קורות בני משפחתו טרם שנספו, נודע לו מפיהם שכמה ימים לאחר הגירוש כשכבר לא נותר אף יהודי בהאלמין, הופיע פתאום אבי המשפחה בביתו כשהוא מוקף כמה קצינים גרמניים. נודע להם שהוא אחד מעשירי יהודי הונגרה והם חפצו בשלל. משהגיעו אל ביתו הבינו שהוא הצליח כנראה להחביא הכל. הם החלו להכותו באלותיהם עד זוב דם אך לפתע התנפל עליהם הכלב הנאמן והחל לנשוך בפראות את הקצינים.
הגרמנים שהין מןמחים מאד לטיפול בכלבים כידוע, ניסו בתחילה להשתלט על הכלב ולהרגיע ומשלא עלתה בידם וראו שאין מנוס הוציאו את נשקם כדי לירות בו ולהרגו. אך הכלב הצליח להתחמק וברח מהכדורים שירו לעברו.
לאחר כמה ימים מגילוי האוצרות נפל הכלב ומת. ולרבי חיים צבי הייתה הרווחה, על ידי האוצר הגדול הוא הצליח להשתקם, עלה לארץ הקודש והשתקע בה והקים משפחה גדולה, כשכל העת הספר תורה ההדור והעתיק עימו תמיד, לאורך ימים ושנים טובות.