ביליצר כתב:שאלתי לטעמך דמספיק איזשהו כונה בכדי שיחשב כאילו אני הפועל.
ראשית, בוא נדייק: לא "לטעמי", אלא לטעמו של הגרשז"א.
שנית, וזה העיקר: גם אליבא דהגרשז"א, הוא לא אמר שכל כוונה - יכולה להחליף עשייה, אלא אמר כי - בסוכה - הכוונה יכולה להחליף עשייה.
ביליצר כתב:למה בכונת גירושין לא יחשב כאילו אני הנותן בידה.
הגרשז"א יענה, דה"ט משום דכתיב "כי יקח איש...ונתן בידה". אלמא בעינן נתינה של האיש ולא סגי כוונה של האיש.
ביליצר כתב:הקוף אינו יכול לכוין לעשות לי הוא יכול לכוין לעשות לעצמו.
כשם שאם הקוף הגיש לי את מה שבישל - זה לא עדות לכך שהתכווין לעשות לי, ככה אם עשה סוכה - אז זה לא עדות לכך שהתכוון לעשות לעצמו.
למה? כי לקוף אין דעת. כמו שלקטן אין דעת. ולא גריעא קטן מקוף.
ביליצר כתב:עשיית הרוח לא יכולה להחשב לעשייה גם אם הגוי מכוין בשעה זו לשם צל, זה נקרא נעשית מאליה לשם צל.
נכון, משום שלדעת הגרשז"א צריך את דעת הבעלים עצמם (היוצאים ידי חובה בסוכה שהתהוותה מעצמה), ולא סגי בדעת אדם זר - בין אם הוא גוי ובין אם הוא יהודי.
ביליצר כתב:אין דין עשייה.
לא יתכן, דהא כתיב להדיא "תעשה". רק מה, לדעת הגרשז"א - לגבי סוכה אפשר להחליף את העשייה בכוונה.
ביליצר כתב:אכן צריך שתיעשה לשם צל אבל האדם המכוין או הקוף אינם פוטרים או מחייבים שום אדם.
אכן הכשרת הסוכה אינה תלויה בשום דעת של שום קוף, אבל - לדעת הגרשז"א - הכשרת הסוכה כן תלויה בדעת הבעלים (אם הסוכה התהוותה מאליה) או בדעת העושה.
ביליצר כתב:כשרות החפצא דסוכה נותן אפשרות לקיים בו מצות סוכה.
אם אני תלוי בך ואתה תלוי בפלוני, אז בשורה התחתונה יוצא לנו, שגם אני - אשר כאמור תלוי בך - תלוי בפלוני.
ולענייננו: אכן כשרות החפצא דסוכה נותן אפשרות לקיים בו מצות סוכה, אבל לדעת הגרשז"א - הכשרות הזאת עצמה - תלויה בדעת הבעלים (אם הסוכה התהוותה מאליה) או בדעת העושה. לכן בשורה התחתונה יוצא לנו, שגם האפשרות לקיים את המצווה - אשר כאמור תלויה בכשרות החפצא - תלויה אף היא בדעת הבעלים (אם הסוכה התהוותה מאליה) או בדעת העושה.
ביליצר כתב:בעירוב, הרב הוא מסויים ויחיד שרק על ידי שהוא מערב הוא פוטר את כל העיר ממצות עשיית עירוב ומתיר אותם בבישול.
עד שאתה מביא את הדוגמה של רב-העיר שעירב ושפוטר בזה את שאר דיירי העיר - אף אם לא עשו דבר, למה לא הבאת את הדוגמה של אדם (לאו דווקא רב) שהניח על הסוכה את הסכך [עם דעת של מניח הסכך או של הבעלים] - שבזה הותרו כולם לסעוד שם - אף אם לא עשו דבר? ובכן: אני לא הבאתי את הדוגמה הזאת - ועוד הרבה דוגמאות כיו"ב - וגם לא את הדוגמה שלך, משום שלגביהן - אין חידוש בזה שבמעשה של היחיד הותרו הרבים - שהרי בזה הם הותרו גם אם הם לא עשו דבר.
אני מזכיר שוב, שאנחנו דנים באופן שיש שויון בין כולם: או שכולם עירבו, או שכולם לא עירבו. לכן, רק הדוגמה של הגוי ושל המומר תקפה, ולא הדוגמה שהבאת לגבי דייר (הרב) שעירב לעומת השאר שלא עירבו.
הרי ככה זה גם בשאר הדוגמאות: למשל, במקרה של משנה א דיבמות, יש שויון בין כל הנשים: כולן נשי הנפטר, ולא שרק בת אחיו היא אשת הנפטר. ובמקרה של הסנדק, יש שויון בין כל המתפללים: כולם טרם אמרו תחנון, ולא שרק הסנדק טרם אמר. וכן לגבי דין "נמצא אחד מהם קרוב או פסול" (ראה בתגובת עיק), יש שויון בין כולם: כולם העידו, ולא שרק [הזוג] הפסול/הקרוב העיד.