אברהם כתב:הגמרא בתחילת פרק לולב הגזול אומרת שמסתמות לשון המשנה 'לולב הגזול והיבש פסול' משמע ד'לא שנא יום טוב ראשון לא שנא יום טוב שני יבש פסול'. יום טוב שני בפירקין היינו חול המועד. ונחלקו הראשונים האם כוונת הגמרא שהמשנה מדברת גם על תקנת ריב"ז ליטול לולב גם בימי חוה"מ, או שכוונת הגמ' שהמשנה מדברת גם על ז' ימים במקדש שהם מדאוריתא.
והרמב"ן בהלכות לולב כתב: ומתני' מרישא דפירקא בלולב של תורה נשנית כולה, עד סיפא דקתני תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי וכו', ואלו בתקנתו של רבן יוחנן בן זכאי לא פסיק ותני בפסולי כלום, ולא עליה דקדקו בגמ' כלום, דכי קא פסיק ותני במתני' עדיין לא שמענו תקנה שיהא לולב ניטל במדינה שבעה.
כלומר, כל פרק שלישי עד משנת תקנת ריב"ז לא מדברת על לולב דרבנן כי עדיין לא שמענו תקנה זו.
ואינני מבין הלא הגמרא בדף לח על המשנה דמי שבא בדרך ולא היה בידו לולב נוטל על שולחנו, אוקמא למתני' ביום טוב שני דרבנן, דלפיכך אם איכא שהות אינו מפסיק באמצע סעודתו עיי"ש. והרי משנה זו נשנית קודם מתני' דתקנת ריב"ז (שהיא בדף מ"א) והרי 'עדיין לא שמענו תקנה שיהא לולב ניטל במדינה שבעה'.
אני בטוח ששאלה זו כבר נשאלה, ואני מגלה כאן את מיעוט ידיעותי, אבל בחיפוש באוצר החכמה אינני מצליח למצוא מישהו שהקדמני בזה. (זולת הגאון רב"צ פלמן זצ"ל בשלמי תודה שלו).
היתכן???
מסתמא אין כאן אלא חיפוש כושל.
אנא, עזרתכם.
איש_ספר כתב:הערה חדשה (?) לשבת זו.
שמעתי מסבי שליט"א להעיר (לא ידוע לי אם הדפיס כן באחד מחיבוריו): לגבי מוסף ר"ה האריכו הפוסקים ועל צבאם תרוה"ד, שלא לשלש התמידים, שלא לומר במנחתם "ושני תמידים" וגם "ועולת התמיד ומנחתה" (והציעו כמה פתרונות). וכן ביוה"כ שאומרים שלא לומר מלבד חטאת הכיפורים ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה.. וגם שם נתנו פתרון.
והנה לא ראינו שעוררו שבעיה זו קיימת בכל מוסף של שבת ויו"ט.
שאומרים תחילה פסוקי שבת שאומרים בהם: על עולת התמיד ומנחתה. ואחר פסוקי המועדות חוזרים ואומרים בתוך "ומנחתם": ושני תמידים כהלכתם. ושם גם לא נתנו שום פתרון.
האם עמדו בזה?
פי האתון כתב:בראשית י"ז ט"ו – י"ז וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:
אברהם אבינו נשא את שרה כשהיה בן כ"ה שנים והיא היתה בת ט"ו שנים דהרי כשנולד יצחק היה אברהם בן ק' שנה ושרה בת צ' ואיתא בילק"ש שמואל א' א' בשם תדב"א שאברהם ושרה היו עקרים ע"ה שנים וכ"כ בסדר הדורות שנת אלף תתקע"ג
ויש לשים לב: שאברהם היה נשוי לשרה במשך 75 שנה וקרא לה 'שרי' וכעת הקב"ה שינה את שמה לשרה ותוך רגע זה השתנה אצל אברהם ובלבו כבר קרא לה שרה !!! הלא דבר הוא!!!
וכמה שחיפשתי באוצר לא מצאתי מי שעמד על זה.
עושה חדשות כתב:פי האתון כתב:בראשית י"ז ט"ו – י"ז וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:
אברהם אבינו נשא את שרה כשהיה בן כ"ה שנים והיא היתה בת ט"ו שנים דהרי כשנולד יצחק היה אברהם בן ק' שנה ושרה בת צ' ואיתא בילק"ש שמואל א' א' בשם תדב"א שאברהם ושרה היו עקרים ע"ה שנים וכ"כ בסדר הדורות שנת אלף תתקע"ג
ויש לשים לב: שאברהם היה נשוי לשרה במשך 75 שנה וקרא לה 'שרי' וכעת הקב"ה שינה את שמה לשרה ותוך רגע זה השתנה אצל אברהם ובלבו כבר קרא לה שרה !!! הלא דבר הוא!!!
וכמה שחיפשתי באוצר לא מצאתי מי שעמד על זה.
אמנם בתרגום יונתן אף דמכאן ואילך כ' שרה, מ"מ כלפי מה שאמר אברהם בליבו תירגם עדיין שרי, "ואמר בלביה הלבר מאה שנין יהי וולד ואין שרי הברת תשעין שנין תוליד".
איש_ספר כתב:ופירש"י: דאיכא למימר לאו מוכחא מלתא היא דלתקוני טבלא מכוין, דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריים, ורואים שמוליך תרומה לכהן, ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יו''ט דכהן שצריך לה הוא, אפ''ה אסור:
וכאן הבן שואל: אם אינו נראה כמתקן למה אסרו? והרי מן טעם כיו"ב התירו בית הלל טבילה בשבת ויום טוב, משום שנראה כמיקר (משנה ביצה יז ב וגמ' שם יח א). [/b]
ולא מגביהין תרומות ומעשרות, פשיטא. הנה בטעם איסור הגבהת תרו"מ, נראה מפירש"י דף ט' א' שאינו משום מתקן, אלא משום דהוי כדין דאין מקדישין. אבל התוס' שם מפרשי דעיקר טעם האיסור להגביה תרו"מ דהוי כמתקן. והכי נראה דעת התוס' בחגיגה דף ח' א' בסוד"ה משום כו', שכתבו ולא דמי להגבהת תרו"מ דאסור משום מתקן כו'. והנה לשיטת רש"י יש תרי טעמי באיסור זה. חדא משום דאין מקדישין, וחדא משום מתקן. ומקשה כאן הגמ' פשיטא, פי' דהא בלא איסור הקדש אסור משום מתקן. ומשני ליתנם לכהן בו ביום דלא נראה כמתקן, ומכ"מ אסור משום דאין מקדישין:
י. אברהם כתב:איש_ספר כתב:ופירש"י: דאיכא למימר לאו מוכחא מלתא היא דלתקוני טבלא מכוין, דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריים, ורואים שמוליך תרומה לכהן, ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יו''ט דכהן שצריך לה הוא, אפ''ה אסור:
וכאן הבן שואל: אם אינו נראה כמתקן למה אסרו? והרי מן טעם כיו"ב התירו בית הלל טבילה בשבת ויום טוב, משום שנראה כמיקר (משנה ביצה יז ב וגמ' שם יח א). [/b]
כמדומה שפי' ד' רש"י, דאינו קובע דאינו נראה כמתקן, אלא קאמר דהיינו סבורים לומר דלאו מוכחא מלתא בעיני הרואה כו' ומיחזי בעיניו דמשום שמחת יו"ט הוא. קמ"ל דנראה כמתקן, ואין אומרים דלא מוכחא מילתא כו' ומיחזי דמשום שמחת יו"ט הוא.
וכל דברי רש"י נמשך על מה שכתב 'דאיכא למימר', לבאר ההו"א אבל האמת אינו כן.
חיים כתב:ראה מרומי שדה ביצה לז, א בביאור דעת רש"י שבאמת אינו משום מתקן (כשמגביהו ליתנו לכהן) אלא משום שאין מקדישין, ומביא דעת תוספות שהוא משום מתקן, ויש לציין שכן דעת הרע"ב על המשנה, שהוא משום משום מתקן.
מה שנכון נכון כתב:חיים כתב:ראה מרומי שדה ביצה לז, א בביאור דעת רש"י שבאמת אינו משום מתקן (כשמגביהו ליתנו לכהן) אלא משום שאין מקדישין, ומביא דעת תוספות שהוא משום מתקן, ויש לציין שכן דעת הרע"ב על המשנה, שהוא משום משום מתקן.
רש"י בגיטין נד ע"א כתב שהאיסור הוא משום דמיחזי כמתקן. ואולי כ"מ קצת גם מרש"י יבמות צג ע"א ד"ה אי נימא.
אברהם כתב:צריך להדגיש שגם הר"ן והריטב"א הביאו את שיטת הרמב"ן בהרחבה, וכן עוד ראשונים. ואף אחד לא העיר מן המשנה הזו.
אולי אציע את מה שחשבתי לגודל הדוחק, ואשמח לשמוע דעתכם האם בכלל ניתן להאמר:
יש לדון במי שמתגורר בירושלים האם יש לו מצוה לעלות להר הבית לנענע שם לפני ה' ז' ימים, או שאין המצוה אלא למי שכבר הגיע להר הבית.
ושמא נאמר דאף דמצוה דאורייתא אין כאן להכניס עצמו לחיוב נטילת לולב מ"מ מצוה מדרבנן יש כאן. [ודמי להא דהמרדכי בציצית שמותר לאדם ללבוש ד' כנפות אם אין לו ציציות לתלות עליהם, וכתב המג"א דפשוט דמ"מ איסורא דרבנן יש כאן, ע"כ, הרי דאף דלא מצאנו להדיא שגזרו רבנן על זה, שייך לומר מסברא דמדרבנן אסור להכניס עצמו לאונס מלקיים המצוה, וכמדומה שמצאנו כן בעוד מקומות שהפוסקים המציאו מדעתם איסורים מדרבנן מסברא, דמסתברא דעכ"פ מדרבנן אסור לעשות כך וכך, אף דלא נזכר האיסור להדיא, וכעי"ז י"ל דמי שיכול להכנס למקדש ולקיים המצוה ושמחתם לפני ה' אלקיכם, אף דאינו מחוייב בזה מדאורייתא אך עכ"פ מדרבנן צריך לעשות כן.
וא"כ יש לומר דהבין הרמב"ן דלעולם מיירי קודם תקנת ריב"ז, ומ"ש ביו"ט שני היינו בחול המועד בירושלים, שיש לו מצוה מדרבנן להעלות למקדש להתחייב בלולב דאורייתא, וע"ז מיירי המשנה. [ויש להוסיף דהא המשנה דידן היא המשך למשנה הקודמת, כיצד היו מנענעים, וידוע מה שאמר הגרי"ד מבוסטון דלשון 'היו' מנענעים קאי על 'אנשי ירושלים' דלעיל מינה (שהיו אוגדין בגימוניות של זהב) כי מצות הנענועים מן התורה אינה אלא בירושלים מדין 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם', ולא במצות 'ולקחתם ביום הראשון', [ומה שאנו מנענעים בהלל משום שהוא בכלל תקנת ריב"ז זכר למקדש וכו', אבל מה"ת אין נענועים אלא בירושלים] וא"כ הא מתני' מיירי בירושלים, ולכן העמידה הגמ' ביו"ט שני דאז חייב להעלות למקדש מדרבנן.
וכ"ז על דרך הגרב"צ פלמן שכתב ליישב עפי"ד האמרי ברוך דהיו ב' תקנות, הא' תקנה קדומה ליטול בירושלים ז' ימים, והב' תקנת ריב"ז ליטול בגבולין. אלא דהגרב"צ הקשה דלא משמע מדברי הרמב"ן דס"ל דהיו ב' תקנות, וכו', שהרי א"כ היה לו לפרש מה דין הלולב דרבנן דירושלים וכו'. אך לפי מה שכתבתי לא יקשה, דהלולב באמת מדאורייתא כי הוא ניטל במקדש, אלא דהחיוב להכנס למקדש הוא דרבנן.
איש_ספר כתב:דוגמא לדבר, דמאי, מותר להפריש בער"ש בין השמשות, וידוע מהגרי"ז שאיסור דמאי אינו בגוף החפץ ואינו מאכ"א, וראיה שמותר לעניים, אלא הוא חובת גברא להפרשא. וראיתי למי שכתב שהוא הטעם שהתירו להפריש בבין השמשות, שאינו תיקון בגוף החפץ
איש_ספר כתב:מסכים איתך שזה דחוק בלשון רש"י אבל סו"ס מה הפשט ברש"י ומה אכפ"ל שרוב ע"ה מעשרין הרי מ"מ גזרו חז"ל להפריש? (לא מבעיא לסוברים שיש חובת הפרשה מדרבנן, אתוון דאורייתא וסייעתו) אלא אף לסוברים שהוא דין להפריש מספק, מ"מ בלא הפרשה אסור לאכול. ואולי כיון שרוב ע"ה מעשרין הוא הטעם שאינו מאכ"א וכו' וכו'.
איש_ספר כתב:אם כל דין ההפרשה היה משום גזל השבט אז הדעת נוטה שכהן מותר אבל כמדומה שזה לא פשוט ואני לא בענין כלל.
איש_ספר כתב:ידוע דעת הראשונים (מרדכי תרה"ד) וכ"ה להלכה ברמ"א, שבזמן הזה אין סברת "נראה כמיקר" ולפיכך אשה נדה לא תטבול בליל שבת אלא אם הוא זמן טבילתה.
ויש מקלים.
ובאג"מ האריך בזה בכ"מ לצדד להקל והעלה סברא חדשה שכיון שבזה"ז שאין טהרות אין נדה טובלת אלא לבעלה, ואין כאן תיקון אלא לאדם אחד, לבעלה, אינו חשוב תיקון כ"כ ויש להתיר. לענ"ד סברא די קלושה.
ופלא שלא מצאתי שיעלו סברא זו: כידוע מהכוזרי ומתוס' ב"ק, שאיסור נדה לבעלה לאו משום טומאה וטהרה נגעו בו, א"כ אינו חשוב תיקון בחפץ כלל.
(ויש לפלפל כעי"ז לענין בע"ק)
מה דעתכם?
דוגמא לדבר, דמאי, מותר להפריש בער"ש בין השמשות, וידוע מהגרי"ז שאיסור דמאי אינו בגוף החפץ ואינו מאכ"א, וראיה שמותר לעניים, אלא הוא חובת גברא להפרשא. וראיתי למי שכתב שהוא הטעם שהתירו להפריש בבין השמשות, שאינו תיקון בגוף החפץ
איש_ספר כתב:סאה תרומה שנפלה לתוך מאה חולין, אע"פ שבטלה צריך להרים מתוך התערובת סאה אחת וליתנה לכהן.
ולד' רוב הראשונים התערובת כולה אסורה באכילה עד שירים.
האם יש צד בעולם שגם כהן אסור לאכול מאותה תערובת, שהרי זה כמו שגזרו חז"ל חובת הפרשה על כל התערובת והרי זה כטבל מדרבנן?
זה נשמע משונה, כי אם אין מאה, אז כהן יכול לאכול הכל, כמובן, ואם יש מאה אינו יכול? ומאידך, כיון שחל חובת הפרשה אולי באמת אינו יכול?
אם כל דין ההפרשה היה משום גזל השבט אז הדעת נוטה שכהן מותר אבל כמדומה שזה לא פשוט ואני לא בענין כלל.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: Majestic-12 [Bot] ו־ 599 אורחים