הודעהעל ידי יאיר » ה' דצמבר 15, 2016 11:01 pm
מצאתי:
בריש פרשת וישלח (לב, ד) בד"ה "ארצה שעיר", פירש רש"י: לארץ שעיר, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. מתי רש"י כותב כלל זה ומתי לא?
תשובה:
ברור ופשוט שאין רש"י בא בדיבור זה לחדש (כפי שנראה במבט שטחי) שתיבה הצריכה ל' בתחילתה וכו', שכן תיבות רבות יש עד הכא שהטיל בהן הכתוב ה' בסופן במקום ל' בתחילתן, ואין רש"י מתייחס בהן כלל [ולפעמים מתייחס לדבר בהבלעה - ראה לדוגמא רש"י ריש פרשת ויצא (לעיל כח, י) ד"ה וילך חרנה]. ואם הדבר צריך ביאור, למה לא פירש כן לעיל (לא, יח) דכתיב: "ארצה כנען" (כפי שהוקשה בפירוש מהר"י ברונא כאן). וכן לא פירש כלום לעיל (כט, א) דכתיב: "ארצה בני קדם" (כפי שהוקשה ה"צפנת פענח"). ויתירה מזו, הוה ליה לבאר זאת בפעם הראשונה בתורה, כבר בסוף פרשת נח (לעיל יא, לא) שם נאמר: "ארצה כנען" (וכמו שהקשה ה"מנחת יהודה" כאן).
ולאידך גיסא, יש מקומות שכבר פירש כן במפורש שהה' בסוף התיבה עומדת במקום הל' שבראשה, ועם הכלל: כל תיבה וכו', ואם כן משום מה צריך לחזור ולפרש. וכפי שמקשים המפרשים, שהרי רש"י כבר פירש כן בפרשת לך (לעיל יד, י) במילים: הרה נסו (ראה ספר הגור כאן). ויש שהגדילו להקשות ממה שפירש כן בסמיכות יותר בסוף פרשת תולדות (כח, ב) במילים: "פדנה ארם, ביתה בתואל" (ראה: צפנת פענח, מדייק רש"י, ועוד). ועל כרחך צריכים לומר שגם במקומות אלו לא נצרכו לביאור זה לכשעצמו, דאם כן הוה ליה לבאר זאת כבר בפעם הא' כנ"ל, אלא דיש בהן סברא לא לומר כן, או קושי אחר, ולכן הצריך בביאור זה.
והנה בנוגע ל"הרה נסו", אין רש"י בא בדיבור זה לחדש עצם הכלל, אלא לשלול פירוש אחר במילת "הרה", שקאי אדלעיל: "ועמק השדים בארות בארות חמר, וינסו גו' ויפלו שמה, והנשארים הרה" - היינו אלו שנשארו בהר (ולא נסו לצד העמק ונפלו שם), "נסו" - לצד אחר (ראה לקוטי שיחות, חלק ו עמוד 46 בשולי הגליון). ובזה יומתק מה שרש"י מעתיק בד"ה גם תיבת "נסו" (שם). וכן בנוגע ל"פדנה ארם", לא בא לחדש עצם הכלל, אלא מלמדנו פרט חדש בכלל זה, שגם במקרה שהשם הוא בן שתי תיבות - ישנו הכלל, והה"א באה (באמצע השם!) בסוף התיבה שצריכה למ"ד בתחילתה (שם).
עוד יתכן לומר, דהנה הא ודאי דכלל זה אמור רק בתיבה שמבטאת מקום, וכמו שכתב ה"גור אריה" (כאן ולעיל), ועל פי מה שפירש רש"י בריש פרשת תולדות (לעיל כה, כ) ד"פדן" לשון 'צמד', הוה אמינא דאי אפשר לומר כלל זה, ונצטרך לפרש "פדנה" כמו "פדן", ולא כמו "לפדן", לכן מחדש רש"י שהמקום נקרא "פדן ארם" (על שם שהוא צמד), וגם כאן פירושו "לפדן" (רשפ"י א"ש). או, מדלא נאמר 'פדנה' - הדל"ת בפת"ח, כמו ב"פדן", הוא אמינא ששמו "פדנה", לכן הוצרך לפרש שהוא כמו "לפדן" (משא דעת). ומה שחזר ופירש כן במילים הבאות: "ביתה בתואל", לא נצרך לגופו, אלא לצורך "פדנה ארם", כאומר זה כמו זה (משא דעת). [ויש לציין לב"ח בפירושו באר מים לרות (ב, ו) דמפרש מה שרש"י חזר ופירש שם, מה שכבר פירש לעיל (שם א, טו), אין זה אלא לחזק פירושו דלעיל, עיין שם. ואם כשהביא ממרחק חיזוקו כך, כל שכן שיש לומר כן בענינינו].
ובפרשת בשלח (שמות טו, כג) בפסוק: ויבאו מרתה, פירש רש"י: כמו למרה, ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה, והתי"ו היא במקום ה"א הנשרשת בתיבת מרה, ובסמיכתה כשהיא נדבקת לה"א, שהוא מוסיף במקום הלמ"ד, תהפך הה"א של שרש לתי"ו וכו'. ופשוט שלא בא לומר עצם הכלל ש"ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד בתחילתה", אלא בשביל דבר שנתחדש בו שהאות "ה"א שהיא שרש בתיבה, תתהפך לתי"ו בסמיכתה", וכפי שמאריך להוכיח הדבר מכמה מקומות.
גם בפסוק דידן הוצרך לפרש כן, דלא תימא דקרינן "ארצה" במפיק ה"א, כלומר ארץ שלה, של אשת עשו אהליבמה בת ענה בת צבעון (להלן לו, ב ויד), בני שעיר (ראה שם פסוק כ). לכן הוצרך לפרש דגם כאן פירושו "לארץ" (מנחת יהודה. וראה פירוש מהר"י ברונא, שלא תאמר ה' שבסופה דבוק אל תיבה הבא (כדמצינו בכמה מקומות), וכאילו כתוב: ארץ השעיר, כלומר ארץ של איש השעיר, עיין שם ובפירוש ר"י קניזל, צפנת פענח, ועוד). או, דהוה אמינא שהכוונה ששלח המלאכים אל עשו שיכנעו לפניו עד לארץ (ועל דרך "וישתחו ארצה" דלהלן לג, ג), והיכן הוא "שעיר, שדה אדום". לכן הוצרך לפרש דפירושו "לארץ שעיר" (משא דעת). וכנראה דהוה אמינא לפרש באופנים הנ"ל, משום כפילות "ארצה שעיר שדה אדום".