לעניות דעתי, הבעיה העיקרית של 'תורת המלך' אינה משפטית, ואף אינה ציבורית, אלא היא הלכתית-תורנית. ניתן להגדיר זאת כגילוי פנים בתורה שלא כהלכה. קלות הראש שבה דנים המחברים בענייני נפשות כפשוטו ומעלים מעצמם סברות וחידושי-כרס, ונטייתם מחד גיסא לערב שוב ושוב דברי אגדה וסוד עם דברי הלכה ומאידך גיסא להתעלם משיקולים של מוסר (לאו דווקא "אנושי", "טבעי", אלא מוסר יהודי), הריהם חסרי תקדים בנושא זה.
המחשה של כל הדברים הללו גם יחד, נמצאת בין השאר בפרק האחרון של הספר, העוסק ב"פגיעה מכוונת בחפים מפשע". מהלכם של המחברים הוא כזה: כל שלטון בעל צבא פוגע בחפים מפשע במה שהוא שולח את חייליו למלחמה, ושם ודאי רבים מהם ימותו. העובדה הזאת, וההיתר להילחם מלחמות רשות, שבהן מטבע העולם מתים אנשים, מתורגמת למתן רשות כללית לשלטון לקום ולהרוג במו ידיו (!) את אזרחיו, החפים מפשע, בכל הקשר שהוא, אם הוא מוצא בכך תועלת לשלטון (ה"אסמכתא" של המחברים לכך היא, בין השאר, דברי הרמב"ם שמותר למלך להרוג אנשים שהוציאו להורג ללא ראיה ברורה או רשעים שהרגו בשגגה! [עמ' ר"ט]). ממילא, "קל וחומר" שמותר להרוג במתכוון את אזרחי האויב, כולל תינוקות, אם יש בכך איזו תועלת למלחמה. כך טוענים המחברים כלפי אזרחי האויב: "אם אתה שייך למלך הרשע דמך בראשך על כך שאתה מסייע לרוצחים. ואם אתה לא מסייע לו, אתה צריך לסייע לנו, ומותר להרוג אותך כמו שאנחנו הורגים את אנשינו שלנו" (עמ' רט"ו).
"סברות" מסוג זה רווחות גם בשאר החיבור. בעמ' ק"ח, למשל, הם כותבים שלגוי שנפצע אנושות עקב רשלנות מותר להרוג את פוצעו הרשלן כדי להתרפא באיבריו, ולטענתם אין כאן סברת 'מאי חזית' מפני "שבאשמתו קרה כל האסון", ועליו "לשאת בתוצאות של מעשיו". גם כשלא מדובר בסברות-כרסם אלא בהסתמכות על מקורות, במקרים רבים הזיקה בין המקור להיסק הריהי רופפת בלשון המעטה. בעמ' קפ"ה, למשל, הם קובעים בפסקנות כי אזרח אויב "שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם, נחשב רודף והריגתו מותרת" – אולם באסמכתאות המעטות המובאות שם, מדובר על סיוע ממשי וישיר הרבה יותר מאשר 'הבעת קורת רוח'.
והרי דוגמא לערבוב דברי אגדה בהלכה, ולמעלה מזה: בעמ' קע"ד הם כותבים כי "מקורו של איסור הריגת גוי הוא בשבע מצוות... כאשר הגויים הפכו לכאלה שאינם מצווים ועושים [כתחילת מסכת ע"ז], הרי ש...חייהם אינם יקרים כמו שהיו קודם". בעקבות זאת הם כותבים ש"כל עוד הוא [הגוי] לא הפך לגר תושב, הוא במצב מקולקל של 'אינו מצווה ועושה'" (עמ' קע"ה) – והדברים כשלעצמם חסרי פשר, כי אם הוא אינו מקיים שבע מצוות בני נח, הוא אינו "עושה". מכל מקום, הקישור המופרך הזה מגוייס לבסוף לשם הקביעה כי חיי גוי שאינו גר תושב, "בעצם אינם לגיטימיים כפי שהם"! לכאורה יש לכך מקור מפורש המובא על ידיהם, הלא הוא הרמב"ם (מלכים פ"ח ה"י) הכותב כי מצוה לכוף את באי העולם לקבל ז' מצוות בני נח "וכל מי שלא יקבל יהרג" – אולם המחברים אינם מרגישים בהבדל המהותי בין מציאות של כפייה לקיים וסירוב למרות הכפייה, לבין מי שאינו מקיים בסתם, כפי שהוא בדרך כלל. ואין צורך לומר זאת על הסוברים שלא כרמב"ם (למשל, הרמב"ן דברים כ' י', שהזכירוהו המחברים). באופן דומה, המחברים עוברים בקלילות מהדיונים על דחיית נפש מפני נפש, אל הקביעה כי "מותר להתרפא ב[חייו של] גוי כדי להציל את ישראל" (עמ' קס"ו), כשהסמך היחיד-כמעט שהם מביאים לקביעה זו אינו מקור מפורש אלא דקדוק ברמב"ם על דרך השלילה.
בכל הדוגמאות הללו משתקפת קלות הראש שבה מרשים לעצמם המחברים לדון בענייני נפשות חמורים, כאשר השלכות 'צדדיות' של הדיון נדחקות לקרן זווית. וכך, בכל הספר כמעט אין שום ביטוי למושג האיבה המפורסם, והוא נזכר רק אגב אורחא, בהערת שוליים קטנה בעמ' קס"א ובהערה נוספת בסוף עמ' קס"ט.
עט סופר כתב:מי שבהלכות שבת תמיד מוצא פתרון ל"בעיות" ההלכה תוך דיוק מרוח הדברים, יכול גם למצוא כל מה שעולה בליבו תוך דיוק מרוח הדברים.
תוך כדי דיבור כתב:להלן קטעים מתוך מאמר בעניין זה, שלבסוף נמלכתי מלפרסמו מסיבות השמורות עמי:
טובה ראייתם כתב:תוכ"ד. שפתים ישק!
חרישת הכלאים (כמליצת החת"ס), מתחילה שם כשנותנים ג' טעמים לדין מי איכא מידי דלב"נ אסור וכו', (שהוא חד מן המקורות לאיסור הריגת נכרי), וכל הטעמים שתו מבארו של ר' יצחק גינזבורג משכם, ואחרי שהחליטו שאלו הם הנימוקים ואין זולתם, פסקו שמכיון שכל אלו הם טעמים 'חיצוניים', הרי שהם נדחים בקל להעדפת ישראל.
דומה שמחברי הספר לא עמדו על המשמעות האמיתית של אופי טיעוניהם, דיונם ובעיקר מסקנותיהם. אחד המהלכים המרכזיים בספר מראה כי האיסור "לא תרצח" עניינו איסור ליהודי לרצוח יהודי, ואילו האיסור לגוי לרצוח גוי, או על יהודי לרצוח גוי, מקורו בפסוק "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", כלומר אחת משבע מצוות בני נח. תובנה שמעולם לא היתה מסוגלת לעלות במוחם, היא שגם האיסור על גוי להרוג יהודי, מקורו בפסוק זה בלבד (שהרי הגויים אינם מצווים בתורה וב"לא תרצח")! ממילא, את כל ה'קוּלוֹת' שהם מאריכים להפיק מהמעמד ההלכתי ה'נחות' יותר של איסור "שופך דם האדם", ניתן להחיל באותה מידה כלפי שאלת האיסור על גוי לרצוח יהודי. וכך מסטאליניזם [ראו לעיל] אנחנו מגיעים לנאציזם ולנתינת נשק אידיאולוגי ביד שונאיהם הגדולים ביותר של ישראל.
.דראל כתב:"מיד בתום מלחמת ששת הימים נכנסתי לבית הרב יצחק אריאלי זצ"ל - מגדולי הרבנים בירושלים. הרב התעניין ובירר פרטים אודות שחרור ירושלים ומקום המקדש, כן ביקשני לספר על הנופלים - הצנחנים הרבים שנהרגו בקרב.
לפתע, מבלי ששאלתי, אמר לי כהוראה ודבר הלכה: "דע לך! כשאתה בשעת קרב ומלחמה, ואתה רואה לפניך ילד מילדי האויב רץ לקראתך - אל תהסס, תירה בו! אם לא תירה בו מיד, יהרוג אותך עכשו. אם לא יהרוג אותך עכשו, יהרוג אותך כשיגדל"
(הרב ישראל אריאל http://www.odyosefchai.org.il/index.php ... &Itemid=91)
דראל כתב:הרב אריאלי, שקטנו עבה ממותני רבים שלכבודם נפתחים אשכולות מדי יום ביומו.
איש_ספר כתב:דראל כתב:הרב אריאלי, שקטנו עבה ממותני רבים שלכבודם נפתחים אשכולות מדי יום ביומו.
משל אומרים לה לצרעה וכו' וכו'.
לא הייתי ממהר להאמין לשמועה זו, ובפרט כשהיא מלווה בנימוק הנ"ל. מחודש מסברא להחיל דין 'רודף' והבא להורגו ע"ש העתיד, אף אי נימא שבחזקת ודאי הוא.
איש_ספר כתב:דראל כתב:הרב אריאלי, שקטנו עבה ממותני רבים שלכבודם נפתחים אשכולות מדי יום ביומו.
משל אומרים לה לצרעה וכו' וכו'.
איש_ספר כתב:כדי שיהיו דברי דראל מובנים:
בהודעתי הקודמת כתבתי, משל אומרים לדבורה, ושוב נזכרתי שלשון חז"ל הוא צרעה ולא דבורה, ולכן תיקנתי הן בהודעתי המקורית והן בהודעתי המצוטטת.
[ואגב בשום מקום לא כתבתי את המצוטט בשמי ע"י דראל]
חכם באשי כתב:יאיר,
הניק 'בצלאל' אינו איש ספר, אלא מישהו אחר. בידיעה ברורה.
חזור אל “מטפחת ספרים ועיטור סופרים”
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 394 אורחים