אבןטובה כתב:הרמב"ם חולק עם בכעלי הפלסופים בזה בח' פרקים להרמב"ם
ובאמת הוא מח' בין ר' חנינא ור' יוחנן כמ"ש תוס' ערובין סה. ד"ה מסר
וייש"כ
בברכה המשולשת כתב:ייש"כ לרב מוישי שליט"א
לכאורה נושא האשכול קשור גם למחלוקת בין רבותינו בעלי המוסר למרנא הנצי"ב בעניין שורש מצוות בין אדם לחבירו, שנכב"ב
מן השורה כתב:מה עדיף,
כלפי מה?
הלא בשכר עוה"ב, הכל לפי הצער,
ורחמנא ליבא בעי, ושאול בא' ועלתה לו ודוד בשתים ולא עלתה לו , כידוע ד' הגר"א ועוד , כי דוד נולד במזל מאדים.
מאידך, הלא במעשים בכמות, הטוב מטבעו עושה יותר,
א"כ לא ברור לי הכותרת.
והנאום הארוך, במחילה, אם אפשר לתמצת במשפט אחד.
מוישי כתב:אבןטובה כתב:הרמב"ם חולק עם בכעלי הפלסופים בזה בח' פרקים להרמב"ם
ובאמת הוא מח' בין ר' חנינא ור' יוחנן כמ"ש תוס' ערובין סה. ד"ה מסר
וייש"כ
איפה ראית שהרמב"ם מביא דעת הפילוסופים?
ישנו כתב:מוישי כתב:אבןטובה כתב:הרמב"ם חולק עם בכעלי הפלסופים בזה בח' פרקים להרמב"ם
ובאמת הוא מח' בין ר' חנינא ור' יוחנן כמ"ש תוס' ערובין סה. ד"ה מסר
וייש"כ
איפה ראית שהרמב"ם מביא דעת הפילוסופים?
הרמב"ם הרי פותח שם את הנושא עם דברי הגמ' של אל תאמר אי אפשי, ומול זה מביא את דברי הפילוסופים שיותר חסיד מי שאינו מתאווה לגזול ממי שמתגבר על יצרו, ומיישב כאן במצוות שכליות כאן במצוות שמעיות.
ולגוף הנושא, בוודאי שאדם לא אמור להתאוות לרצוח ולהימנע כי כך אמרה התורה, ואדם כזה הוא סכנה לאנושות (מה לעשות לפעמים נכשלים בעבירות), ומאידך ההימנעות מרציחה רק בגלל שזה מעשה רע זה ערך אנושי ולא ערך יהודי, והיהדות היא השילוב של שניהם, שיש כאן עמידה מול השני ובד בבד זה מייצג את הא"ס והעמידה מול הקב"ה.
(היה ע"ז פאנל בחנוכה של הרב אוריה ענבל והרב פייבלזון, מי שרוצה לשמוע יכול להיכנס לאתר בית מדרש הגר"א).
אמרו הפילוסופים, שהמושל בנפשו, אף על פי שיעשה המעשים המעולים - הרי הוא עושה הטובות והוא מתאוה למעשי הרעות ומשתוקק להם, והוא ניפתל עם יצרו, ומתנגד במעשהו למה שיעירוהו אליו כוחו ותאוותו ותכונת נפשו, והוא עושה הטובות והוא מצטער בעשייתן. אבל המעולה - הרי הוא נמשך במעשהו אחר מה שיעירוהו אליו תאוותו ותכונתו, ויעשה הטובות והוא מתאוה ומשתוקק להן. ובהסכמה מן הפילוסופים, שהמעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו
מוישי כתב:בברכה המשולשת כתב:ייש"כ לרב מוישי שליט"א
לכאורה נושא האשכול קשור גם למחלוקת בין רבותינו בעלי המוסר למרנא הנצי"ב בעניין שורש מצוות בין אדם לחבירו, שנכב"ב
תןכל להרחיב?
וכן דעת ר"י עמדין ופשטות דברי הרמב"ם שמי שמקיים את המצוות לא מפני שכך ציווה ה' יתברך אלא מסיבות אחרות אינו מקבל שכר עליהם. וגם את דעת הרמב"ן שסובר שגם לכופר בעיקר הקב"ה נותן שכר על מעשים טובים שעשה יש לצמצם רק ל"דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו" (יומא סז:). שהחוקים האחרים אין להם שום משמעות ללא הצו הא-להי[15].
[הערה 15] רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ח:יא:כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם.
יש להעיר שהגירסא היותר מדויקת היא "אלא מחכמיהם" ולא "ולא מחכמיהם".
יש חילוף מכתבים מעניין בנידון בין משה מנדלסון לבין הרב יעקב עמדין.
אני אעתיק פה את הקטעים הרלוונטיים. לקחתים מתוך הקובץ "התגלות אמונה תבונה" הוצאת אונ' בר-אילן תשל"ו עמ' 100.
משה מנדלסון תמה בהקשר לרמב"ם הנ"ל:הנה היה הדבר במה שכתב הרמב"ם, שחסידי אומות העולם צריכים שיקבלו עליהם שבע מצוות ויעשו אותן מפני שציווה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על-ידי משה רבינו ע"ה, שבני-נח מקודם נצטווה בהן. ולי הדברים קשים מצור חלמיש. ומה יעשו הגויים אשר לא זרח עליהם אור התורה כלל.
אך התשובה של הר"י עמדין הייתה:מי שאינו מכיר הא-ל, שציווה עליהם, לעולם לא נחשב כלום מעשה המצווה שיעשה.
אך עיין בשער הגמול לרמב"ן שמבואר בו שאין הוא סבור כר"י עמדין ופשטות דברי הרמב"ם:אף על פי שיש בחטאים האלו החמורים כרת בגוף בעוה"ז וכרת בנפש לעוה"ב, יש כופר בעיקר שמאריכין לו ואוכל חיי העוה"ז. וא"ת והיאך תולין לו על כרת שבגופו, אם בשביל זכות שעשה, אין לכופר בעיקר זכות לעולם, לפי שהוא עושה לשם כפרנותו ולא לשם הקדוש ברוך הוא יתברך, זו אינה קושיא שיש בדרכיו של בעל הרחמים לרחם על מי שעושה טובה ומעשה הגון בעוה"ז אפילו עשאו לשם ע"ז, כגון מה שאמרו חז"ל באומות העולם עכו"מ, וכן בדברי הנביאים מקצת אומות שנגזר עליהם גלות בשביל מה שעשו לישראל ושאר אומות שלא הרעו להם לא נגזר עליהם גלות, וכן הכתוב מזהירנו לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, וכ"ש שכבר רמזנו סוד שיש בו תיקון כל השאלות הללו שהדין נותן להתלות אפילו לעובד ע"ז להכעיס, ברוך שופט הצדק שיסד הכל ברחמים.
על כל פנים בוודאי שיש לצמצם את דברי הרמב"ן רק ל"דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו" (יומא סז:). הואיל ובקיומם יש ערך גם ללא צו הא-להי. עיין את דברי ר"י אלבו ורבינו תם שהבאנו בהערה 16 וכן את הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ו.
ועיין מה שכתב רשב"ח בספר המצוות שלו (אני מצטט תרגום מספרו של י.פאור “עיונים במשנה תורה להרמב”ם עמ' 171-2):והרע, יש ממנו שעזיבתו מחוייבת להיותו רע. [ויש רע שעזיבתו מחוייבת] בגלל צער העונש. ובשני חלקי הרע עבודת הא-ל.
אומנם מצוות השמעיות צריכות מגמה שבה יהיה קיומן בגדר הטוב; והיא להתקרב על ידה אל הא-ל ולעובדו בקיום רצונו באופנים שבהם נתן את המצות. וכן קצת (המצות) השכליות צריכות אל קצת מ(הכונה) הזאת כמו שיתבאר בפרק הבא.
וכבר ציינו חז"ל (ענין) זה במצות שמעיות אחדות, ומהן תקיש על השאר, כאמרם בקרבנות: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חות מן הפסח ומן החטאת.
מכאן יתבאר לך כי אם (למשל) נתקיים צום יום הכפורים על ידי מי שיכולתו לקיימו ובכונה לעבודת הא-ל יתעלה, אז (הצום) בגדר צום תורני. אבל אם קיימו מפחד או מבושה מקצת אנשים, אזי (הצום) אינו בגדר צום תורני. וכן הדבר בתפלה ושאר (המצות) השמעיות), שהמגמה והכונה מעצם דיניהן. הלוא תראה, מי שעשה סוכה בזמנה אם עשאה כדי להתגונן מן השמש בלבד, אינה בגדר סוכה תורנית. וכשקיימה להתקרב אל הא-ל יתעלה, אזי (הסוכה) בגדר סוכה תורנית, אם היתה עשויה כהלכתה. וכן אם נטל לולב ואתרוג בזמנם להתפאר בהר בלבד אין נטילתם בגדר מצוה. ואם כיון בהם להתקרב אל הא-ל, אזי נטילתם בגדר מצוה.
מהפנים האלה יתבאר לך כי בעשיית המצות זיקה בדיניהן למגמה ולכונה בדיומן, בדרך אחת ולא אחרת.
וכתב שם (התרגום מובא מספרו של פאור עמ' 117):פרק י"ט. המאמר באופנים שיחוייב על פיהם המעשה במצות כדי לזכות בדין לגמול ולהנצל מהעונש. ונאמר, כשאדם מקיים מצוה אינו זוכה בדין לגמול אלא אם קיימה על פי התנאים שתעובד בה. אבל כשלא קיים זה על אותם הפנים או פסח על אחדים מהפנים שלה, הרי היא בגדר מעשה שנובעת מהאדם ואינה עבודה, ולכן אינו זוכה בה לגמול. אבל כשקיימה על פי כל תנאיה זוכה בדין בה לגמול מאת הא-ל יתעלה.
אמנם אותם האופנים שבה, שיעשה המצות השכליות מה ששכלו מחייב ושיעזוב מה שרע בשכלו להיותו רע. ושיעשה את (המצות) השמעיות מפני שהיא הצלחה לו; ובשתיהן, כלומר השכליות והשמעיות, עבודת הא-ל יתעלה. אבל אם עשאה ל(שם) גמול בלבד – לא מפני ששכלו מחייבה, ולא מפני שהיא הצלחה לו, ולא להיותה עבודת הא-ל – אינו זוכה בדין בהן לגמול. הלוא כשהוא עשאה ל(שם) גמול בלבד כאילו עשאה ל(שם) תועלת– לא להיותן בעצמן טובות – ולא נתקיימה על פי הפנים המחוייבות.
וכן עיין בספרו של פאור שם (עמ 116-9) מה שמביא מרנ"ג.
מוישי כתב:ב. יש את הפאנל בכתובים? קשה לי להקשיב
מן השורה כתב:מוישי כתב:ב. יש את הפאנל בכתובים? קשה לי להקשיב
אם הפאנל לא כתוב, אז תיכנס ותקשיב לתוכן, ואם הוא ארוך ואין לך כח אז מה השאלה שלך? אולי גם נכניס לך את זה לוריד דרך אינפוזיה ולא תצטרך בכלל לאמץ את הראש?..
מן השורה כתב:רבינו יונה כותב (שע"ת ש"ג) שמצות הצדקה הוא לנטוע בנו נטעי נעמנים, הרחמים והחסדים וכו'. והרגיל את האדם בחסד וברחמים. א"כ זהו הקיום המעולה.
עוד כתב בפי' לאבות, שהמקיים צדקה רק בגלל המצוה ולא בגלל הרחמים והחמלה, הוא בכלל מידת סדום, ע"ש במשנה של ארבעה דרכים וכו'. וכן כתב בקיצור גם בשע"ת ש"ג, שזה נקרא רחמי רשעים אכזרי, וע"ז נצטוינו לא תאמץ את לבבך, שניתן עם רגש חמלה.
פשיסחא כתב:סיפור מהרבי ר' בונם מפשיסחא בענין זה,
נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך (דברים ט"ו י). סיפר לי אחד מהתלמידים בהיותי בפרשיסחא, מצדקת אדמו"ר ז"ל, פעם אחת נסע הרבי ר' בונם זי"ע מדאנציג לביתו דרך עיר שעפס. ושם היה מופלג אחד, ושמו ר' זלמן חסיד, והיה עני מאד. ויהי כאשר בא הרבי ז"ל לאכסניה, שלח אחרי הר' זלמן הנ"ל, ואמר לו, הא לך מלוא חפנים מעות, ולך עשה סעודת מרעים, כמו שנהוג אצל חסידים, כיד המלך. ולקח ר' זלמן את המעות והלך לביתו להכין סעודה כמצווה. ולקח דגים ועופות ומיני משקאות וכל צרכי הסעודה, ונשאר עוד בידו סכום כסף. והרבי זי"ע, קרא את המשרת של בעל האכסניה, ובקש ממנו שישלח אליו סוחר פרוות, וקנה ממנו מעיל פרווה וכובע פרווה (א פיטער און א לאפין היטעל), וכן קנה נעלים וגרבים וחתיכת בד פשתן, שנתנו מיד לחיט לתפור לו כתונת יפה. בקיצור, הוא הזמין עבור אותו ר' זלמן, כל הצטרכותו בביגוד ולבוש. וכשאר הגיע הזמן ללכת לסעודה, ציווה למשרת לארוז את כל הכבודה, וללכת אתו לביתו של ר' זלמן לסעוד עמו. וכאשר הגיעו לבית, הלביש הרר"ב את ר' זלמן מכף רגל ועד ראש, ושם עליו גם את המעיל והכובע, כי היה אז חורף ובבית היה כפור, כי לא היה במה להסיק את התנור. ויפן הרר"ב כה וכה, וירא, כי גם הבני בית והילדים הקטנים ממש קופאים מקור, כי אין בגד ללבוש. ונתן למשרת כסף, וצווהו ללכת לחנות ולהביא בדים בכדי לתפור לכולם שמלות. והיה להם שמחה גדולה עד אין שיעור. ואחרי שגמרו לאכול, הביאו כל מיני משקאות ויינות טובים להטיב לבם. ואחר הסעודה, חזר הרר"ב לאכסניתו בלווית ר' זלמן. ויהי כאשר עמדו להפרד, לקח אדמו"ר זי"ע כמה רובלי כסף, ונתן לר' זלמן להנאותו (א דיזנע). ותמה מאד ר' זלמן ולא רצה לקבל, באמרו, הלא נשאר לי מעות מקנית צורכי הסעודה, וגם קבלתי מספיק בגדים ומלבושים, ומה זה שאקבל עכשיו עוד מעות! והשיב לו הרר"ב זי"ע, הלא התורה אמרה, נתן תתן ולא ירע לבבך בתתך לו, והדקדוקים רבו. אבל הפשט הוא, כי זה שנותן לעני בתורת רחמנות - אינו בכלל צדקה. והוא כמו שמבריא גופו, שאינו יכול לסבול עוד רחמנותו וצרותיו. ולזה, צריך ליתן צדקה כמה פעמים, עד שלא ירע לבבך. היינו, שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל, ואז מקיים אחרי זה מצות צדקה. ועכשיו - המשיך הרר"ב זי"ע - שנתתי לך את כל מה שהיית צריך, אין לבי כואב עליך עוד, וכעת יכול אני לקיים מצות צדקה כראוי כציווי התורה הקדושה. וכל יגיעתי היה שאבא למדינה זו ואקיים את המצוה, ואם לא תקבל ממני עכשיו את המעות - היתה כל יגיעתי ח"ו לריק. ואז תיכף כששמע הר"ר זלמן את דברי הרבי ז"ל, נתרצה וקיבל את המעות בסבר פנים יפות, ונפרדו זה מזה בברכה ושלום. וראה, הנמצא איש כזה אשר רוח אלקים בקרבו.
פשיסחא כתב:סיפור מהרבי ר' בונם מפשיסחא בענין זה
איש גלילי כתב: הרבה התחבטתי במעשה זה ובימי נערותי הבנתי אותו כמו שמשתקף מההקשר בו הביא אותו מעכ"ת (ואולי מעכ"ת מבין באמת כמו שאכתוב בהמשך).
אך ברבות הימים, נראה לי פשוט שהרר"ב כלל וכלל לא אמר שצריך לתת את הצדקה רק מפני ציווי ה' ולא מפני שכך נכון לעשות. אלא שהנתינה הראוייה היא באופן שאינה באה כדי להרגיע את הלב הכואב, שאז בעצם אני מיטיב עם עצמי בעיקר, והנזקק הוא ה'קרבן' שלי להרגיע את מצפוני. והוא הדין מי שעושה רק מפני השכר בג"ע, שהוא מיטיב עם עצמו בלבד, והנזקק הוא 'קרבנו' לזכות על ידו בג"ע. והאריך בדומה לזה בחוה"ל שער עבודת האלקים.
מוישי כתב:ויתכן לומר שלא רק שהחזו"א לא חולק על הרמב"ם אלא אף משלים את דבריו, שהנה הקב"ה מקומו של עולם והסתכל בתורה וברא את העולם, אז ה' קבע שלגנוב הוא רע מוחלט, ולכן ברא את העולם באופן כזה שלגנוב הוא רע לעולם ורע לנפש האדם. וא"כ צדקו דברי החזו"א שהתורה קובעת מהו מוסרי. וצדקו דברי הרמב"ם ששכל האדם מחייב כן, וזה מפני שכך קבעה התורה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 351 אורחים