קידושין ז' א' "ממונא משום דאיתיהיב למחילה"

[פרי יהושע]

מאד תמהתי שם, הגמ' מחלקת בין קדושי איש לשאר קנייני ממון, דאימא ממון איתיהיב למחילה משא"כ קידושין, [ועל כן דווקא בממון מהני דין ערב וע"כ ועוד עי' שם].
ולא הבנתי לחלוטין מאי נפק"מ לעניין קניין מה דאיתיהיב למחילה, דהכיצד יעשה קניין ממחילה.

[באג2000]

התוס' בכתובות קב ע"א כותבים, שיכול אדם לכתוב בשטר לחבירו "חייב אני לך מנה" ויתחייב, אף שאין קנין. והוכיח שם בקובץ שיעורים מדין זה, שאם יש גמירות דעת מוחלטת לקנין, החפץ נקנה אף שלא היה מעשה קנין!
ולפי זה, אולי כוונת הגמרא "ממון משום דאיתיהיב למחילה": דאע"ג שאנו לא נלמד מדין ערב שיש כזה קנין, בכל זאת החפץ יעבור בעלות בגלל הגמירות דעת, וממון איתיהיב למחילה פירושו רק שאני יכול לשלוט בבעלותו גם נגד הדין: חפץ שאדם חייב לי, ברצוני, אני מוחל עליו, וא"כ התורה נתנה לי שליטה על הבעלות של החפץ, גם נגד החוקים הרשמיים, ואז יש מקום לומר שגם על מעשה קנין שבכ"מ נדרש ע"פ התורה, ברצוני אפשר לדלג עליו, ולהעביר בעלות גם בלי המעשה.
משא"כ בקידושין שצריך דוקא מעשה קנין, (שזה גם איסור וא"א לדלג על חלקים שנדרשים ע"פ התורה) האשה לא תהא מקודשת.

[פרי יהושע]

ייש"כ,
אתה מתכוון בקיצור שסברת הגמ' לחלק בין מה שניתן למחילה או לא, אינו סיבה אלא סימן.
דהיינו שכיון וניתן למחילה הוא גמיש יותר ואפשר לדלג אצלו על כמה פרטים הכרחיים, כמו קבלת הכסף ע"י הלוקח או נתינת הכסף ע"י המוכר.
אמנם לפי זה היה אפשר גם לומר שאשה חמיר יותר שהיא א"א ועריות, ויש בה קניין איסור וכדו', ומשמע לכא' שטעם אתיהיב למחילה היא סיבה מוגדרת יותר לקולא זו, לא כן?.
והאמת שאיני בעניין שם כעת וצריך לעיין שם בשנית