טברייני כתב:אליהו בן עמרם כתב:
אי נימא שהוא שיעור בנתינה (של תרומה לה'), וכי מי שאכל פחות משיעור כזית מצה יעבור על בל תגרע?
הוא בסה"כ ביטל מצות עשה של אכילת מצה (שלא לפי הסוברים שיש חצי שיעור בעשה)
(ולא תימא לפי דעת הסובר שבכל ביטול מצוה יש גם בל תגרע)
ולא זכיתי להבין תשובתו,
דאם נאמר שהמממעיט בשיעור מבטל מצות עשה אם כן טפי קשה למה לי קרא "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".
א. יישר כח לרב אוצה"ח שבאר דברי בטוטו"ד.
ב. אם הממעיט מהשיעור מבטל מצוה - אז קושיית מר השניה תהיה רק מצד "והדל לא ימעיט". ולא מצד "העשיר לא ירבה", כי באופן רגיל אפשר להרבות יותר מהשיעור(כגון במצה)
ג. חשבתי אולי להוסיף על מנת ליישב גם קושיית מר השניה, והוא: אם ניזיל בתר דברי המדרש, שנקבע מחצית השקל כיון שחטאו במחצית היום, או כיון ששוויוו עשרה גרה כנגד מה שביטלו עשרת הדיברות, א"כ מחדשת התורה ב"לא ירבה... ולא ימעיט" -
שאין זה שיעור במצות הנתינה - אלא "זה יתנו - כזה יתנו", כלומר יש ענין לתת דווקא מטבע ידוע כזה בדיוק. וכמו ש"פרי עץ הדר" - זה בדיוק אתרוג ולא משהו אחר, כך זה בדיוק המטבע. ועל מנת דלא תימא דאין זה אלא שיעור לכן כתיב "לא ירבה... ולא ימעיט".
ולענין "בל תוסיף" - אילולא כתיב "לא ירבה... ולא ימעיט" - סד"א שאין זה אלא שיעור במצות הנתינה ולכן אין בזה "בל תוסיף", וכדאמרינן כבר לעייל.